בין שלל המסיבות בליל פורים נערכה באולמי לבל בירושלים מסיבה אחת קצת אחרת. האוכל והתחפושות היו דומים למסיבות אחרות, וגם התאורה לא הייתה שונה, אבל בעמדת הדי־ג'יי לא עמד רק אדם אחד, כמקובל. על המוזיקה המעולה הייתה אחראית חבורה שלמה של אנשים בעלי צרכים מיוחדים, והם הרעידו את הרחבה – הדי־ג'ייאים של בית הספר special d.j.
כמה שעות לפני תחילת המסיבה כבר היה האדרנלין של נועם יומטוביאן (27) בשמיים. "אני מאוד אוהב את זה", הוא מספר, "אומנם אני פחות אוהב את הלחץ שלפני כן – הפחד שמשהו לא ילך, אבל ברור שהמסיבה שווה את זה, כי אני מת על ההרגשה שהקהל אוהב אותי, ושהכול מתרומם, ואנשים שמחים". נועם לומד באוניברסיטת בר־אילן מבוא לסוציולוגיה בתוכנית מיוחדת ועובד בגן של "שלווה" כבר ארבע שנים, אבל האהבה הגדולה שלו היא המוזיקה. "אני מאושר וגאה להיות כאן, אני מצדיע לחברים שלי ולי על הדרך הארוכה שעברנו עד שהגענו לתקלט בכזאת מסיבה".
על הפרויקט השאפתני כולו אחראית טליה שוורץ (28) שהקימה לפני כשנתיים וחצי את בית הספר לדי־ג'יי של אנשים עם צרכים מיוחדים. הכול החל כשהיא עבדה כרכזת תחום פנאי במכון פוירשטיין (מרכז לימוד, טיפול ומחקר) ופגשה את ליעד ימין (30). "באיזו שבת אחר הצהריים ישבתי לשחק איתה משחקי חשיבה, והיא פשוט קרעה אותי. קלטתי שהיא חכמה מאוד ושיש לה יכולות גבוהות ממש. השיחה התגלגלה, והיא סיפרה על התסכול מכך שהיא מרוויחה מאתיים שקלים בחודש בגן שבו היא עובדת. הצעתי לה שאלמד אותה להיות תקליטנית, וככה תוכל להרוויח קצת יותר".
ליעד מצידה התלהבה מההצעה: "אני אוהבת מוזיקה, היא מרגיעה אותי ומעניקה לי ביטחון והנאה. היא מחברת את האנשים. במסיבות אני מרגישה שגם אני יכולה לתת לאנשים אחרים, לגרום להם לשמוח".
טליה (בתמונה): "הכי חשוב שדי־ג'יי ירים את הקהל, והאנרגיה שלהם היא משוגעת. הם מביאים את כל כולם בשמחה פסיכית, אין מסיבות כאלה"
רחל: "יש אנשים שצוחקים על אנשים כמונו ומזלזלים, הם לא רואים כמה אנחנו מיוחדים באמת. אבל לדעתי לכל אחד מגיע שלא יצחקו עליו"
ספרו לנו איך אתם מתכוננים לפני המסיבה.
טליה: "כל השעות והחודשים של העבודה מתנקזים למסיבות. הרבה פעמים הם ממש מתרגשים ולכן חצי שעה לפני האירוע אנחנו נושמים עמוק יחד ומורידים את הלחץ. ברור שלוותיקים קל יותר, עם הניסיון גם הלחץ יורד, כי הם כבר יודעים שזה הולך חלק ושכל הידע שהם צריכים ברשותם. אני דואגת שהם יגיעו מוכנים מבחינה פרקטית ומכינה איתם לפני האירוע תיקייה ובה כל הקבצים. התחושה שלהם אחרי המסיבה פשוט משוגעת, הם אומרים לי 'ראית איך עשיתי את שני המיקסים האלה? ראית איך הצלחתי?'".
טליה מתעקשת שאף שמדובר באנשים בעלי צרכים מיוחדים המסיבות הן ברמה הגבוהה ביותר. "הכנו חולצות וכובעים כדי שהכול יהיה מקצועי. אין כאן חלטורה. חשוב לי מאוד שהכול יהיה טיפ טופ. החבר'ה יודעים שאם הרמה אינה טובה מספיק – אני יכולה לבטל הופעה. אנחנו לא נשארים ברמה של חוג".
שכר של חודש בערב אחד
עם ההצלחה בהופעות עלו גם השאיפות של המשתתפים. "אני רוצה להתפרנס בכבוד מהופעות", אומרת ליעד, "כשאבא שלי ראה כמה אני רצינית בעניין התקלוט וכמה זה משמח אותי הוא קנה לי את הציוד שצריך. אני חולמת להיות די־ג'ייאית מפורסמת בישראל, אבל אני מבינה שצריך לפתוח תיק במס הכנסה ולהוציא קבלות ולפתוח עסק. זה מסובך מאוד, ואני לא ממש יודעת איך לעשות את זה. הלוואי שפשוט היו משלמים במזומן וזהו, אבל זה לא עובד. בינתיים אני עושה רק דברים קטנים כמו בת מצווה של אחיינית שלי והופעות עם הקבוצה".
טליה מספרת שליעד התקשרה למתנ"ס ליד הבית של ההורים שלה מיוזמתה ואמרה להם שהיא רוצה להופיע שם. "הם פתחו לה את הדלת ותכננו אירוע. בשלוש שעות שבהן היא תקלטה היא הרוויחה 300 שקל, יותר ממה שמשלמים לה על חודש עבודה רגיל".
תלמידה נוספת היא רחל ברכה (37) שביום־יום היא עובדת בקליעת סלים. כאשר טליה מוזמנת לתקלט במסיבות היא מזמינה אותה לעלות איתה לעמדה. "היא לקחה את התקלוט ברצינות והיא עושה עבודה מעולה".
רחל, איך את מרגישה כשאת מופיעה?
"הדי־ג'יי הוא הדבר הכי מרגש בחיים שלי. אני אוהבת לנגן ולשמח אנשים ולהרים את מצב הרוח למי שקשה. אימא שלי רשמה אותי לקורס ואמרה שאם אשקיע בזה היא תקנה לי את הציוד. זה היה החלום שלי. אני מרגישה שלשמח אנשים זה הייעוד שלי ומוזיקה עושה את זה הכי טוב. אני שמחה כל כך שיש לי אימא כזאת מדהימה שדחפה אותי קדימה ועשתה הרבה בשבילי".
טליה: "נכון שהם לא יהיו עורכי דין ולא יעבדו בנדל"ן, אבל להיות תקליטנים ולעבוד בהגברה ברמה בסיסית – הם לגמרי יכולים. להיות בעמדה של מי שמביא שמחה לאחרים ותורם לקהילה זה שינוי גדול בחיים שלהם. פעם אחת הם שנותנים מהכישרון שלהם לאחרים ויוצאים מעמדת המקבלים. בסופו של דבר די־ג'יי מרים את הקהל ומשמח, וזה בדיוק הכוח של אנשים עם צרכים מיוחדים – השמחה והאהבה שלהם לאנשים בלי תנאי. חוץ מזה באירוע אחד הרווחנו אלף שקל – הכסף הזה נכנס לכיס שלהם, והם לא מכירים סכומים כאלה".
רחל: "יש אנשים שצוחקים על אנשים כמונו ומזלזלים, הם לא רואים כמה אנחנו מיוחדים באמת. אבל לדעתי לכל אחד מגיע שלא יצחקו עליו"
התפיסה הזאת השתלבה מצוין עם העמדה של מחלקת צמי"ד (צרכים מיוחדים) בעיריית ירושלים, שפרסה את חסותה על הפרויקט. בצמי"ד שואפים למנף את פעילויות הפנאי של בוגרים עם צרכים מיוחדים כך שיוכלו להתפרנס קצת יותר בכבוד.
לדברי טליה, בדרך כלל חוגים לאנשים עם צרכים מיוחדים הם מקום להעביר בו את הזמן יותר ממקום שבו רוכשים ידע. "הם באים, רוקדים קצת במוזיקה, מציירים בלי לצאת מהקווים. כיף, סבבה והולכים הביתה. אבל בפרויקט הזה המטרה שלי הייתה שונה – הקורס פונה לאלה שנופלים הרבה פעמים בין הכיסאות, כאלה שאף על פי שיש להם פיגור קל הם יכולים לרכוש כלי ולהתקדם איתו, לתרום לקהילה וכאמור אפילו להרוויח כסף. אף על פי שבדרך כלל אנשים עם צרכים מיוחדים אינם מוטרדים מהכסף והם גם לא מגיעים בשביל זה לקורס. הם בעיקר עפים על זה שהם תקליטנים ושיש מסיבה.
"בתחילת כל קורס אני מקווה שבסוף הם יעשו אירועים קהילתיים. בקיץ כנראה נעשה מסיבה ענקית בכיכר ספרא במסגרת פסטיבל צמי"ד. בקורונה עשינו משאית במה שעברה בשכונות, במלוניות קורונה ובבתי אבות. זו הייתה התקופה המדכאת ביותר שבה כולם היו תקועים בבית, והם הרימו את האנשים באוויר".
נועם, איך הרגשת בהופעה הזאת?
"זו הייתה ההופעה הכי טובה שלנו. בכלל אסור היה לצאת מהבית, ואנחנו הסתובבנו במשאית. פתאום הגיעה משטרה והיא כמעט אמרה לנו ללכת הביתה. הם שאלו 'מה זה? מה אתם עושים על המשאית?' אבל הם הבינו שאנחנו מטעם העירייה וראו איך כל החולים שמחו ממש וויתרו לנו. אני זוכר איך הילדים יצאו למרפסות ומחאו לנו כפיים. סיימתי את היום הזה גמור, כמעט נרדמתי לטליה באוטו, אבל זה היה אדיר".
סודות המקצוע
חזרה להתחלה. אחרי המפגש המכונן עם ליעד פנתה טליה למנהל קהילתי רמות אלון, והם התלהבו, נתנו לה גב והיא יצאה לדרך.
ספרי לי על ההתחלה.
"היא הייתה מאוד קשה. לקח זמן עד שהצלחנו לדייק את הפרמטרים למי הקורס הזה מתאים. באו בהתחלה חבר'ה שלא כל כך היו בעניין ולא באמת יכלו להחזיק את זה".
תסבירי.
"יכול להיות מישהו שמבחינת הרמה שלו מסוגל לתקלט, אבל יש לו בעיית התנהגות חמורה. זאת אומרת, הוא יכול להיות די־ג'יי, אבל שאר החבר'ה ניזוקים מזה כי כל האנרגיה מתרכזת בטיפול בו. בעיה נוספת היא שלחבר'ה עם צרכים מיוחדים קשה להתחייב. בהתחלה הם פעם באו פעם לא, אבל אמרתי להם שזה קורס מקצועי, זאת אומרת שבאים כל שבוע ומקשיבים, ומי שלא עומד בכללים האלה לא יכול להשתתף. מי שלא משקיע לא יהיה בקורס, ולא משנה כמה הוא מוכשר, כי העניין הוא לתת להם מרחב מקצועי". בסופו של דבר, הקבוצה הראשונה מנתה חמישה חברים, והם ממשיכים ללמוד גם היום את סודות המקצוע ומעורבים במסיבות ובהפקות.
למה גם שנתיים אחרי שהתחלתם הם ממשיכים ללמוד?
"לי לקח כמה שעות ללמוד לעשות מיקס, ואילו להם זה ייקח כמה חודשים. אבל עושים את זה איתם שוב ושוב ושוב, ובסוף הם מצליחים. אם מאמינים בהם, סבלניים אליהם ונותנים להם את הזמן, זה קורה.
"מבחינתי, הקונטרולר (הכלי של הדי־ג'יי, א"ז) הוא כלי טיפולי. דרך לימוד התקליטנות אנחנו עובדים על הרבה מיומנויות: איך עובדים במצבי לחץ, איך עובדים בצוות בשיתוף פעולה, איך מחזקים את הביטחון העצמי, איך קוראים קהל ומבינים סיטואציות חברתיות. אלה דברים שחשובים להם בהתנהלות היום־יומית".
טליה עצמה היא בעלת תואר בחינוך מיוחד. שני הוריה עוסקים בתחום ("גדלתי על זה בבית"), והיא התנדבה במסגרות טיפוליות מאז הייתה נערה. את ההכשרה המוזיקלית קיבלה בקורס תקלוּט של מירי פטל.
נועם: "בקורונה הייתה ההופעה הכי טובה שלנו. בכלל אסור היה לצאת מהבית, ואנחנו הסתובבנו במשאית. אני זוכר איך הילדים יצאו למרפסות ומחאו לנו כפיים. זה היה אדיר"
איך הכישורים שרכשת באים לידי ביטוי עכשיו?
"בסוף כל שיעור אנחנו יושבים יחד ומדברים – מה היה קשה ומה עבר להם הפעם בקלות. אני רואה בקורס תהליכים שקשה להאמין שהם אפשריים בכלל.
"לפני כמה זמן הייתה לאחד התלמידים התפרצות במהלך השיעור. אמרתי לו שהוא לא יכול להישאר כי כאן לא צועקים ושומרים על אווירה טובה ושלחתי אותו הביתה. הסברתי שזה כדי שהקורס יישאר מקצועי. שבוע לאחר מכן, באמצע השיעור הוא אמר לי: 'קשה לי, אני מרגיש שאני מתפרץ. אני אצא החוצה, אירגע ותכף אחזור'. זאת התקדמות התנהגותית מדהימה. אני רואה את הקשיים של כל אחד מהם ובונה דרך טיפולית להתמודד איתם – בין שזה קשיי מסוגלות בין שחוסר ביטחון. תהליכים מטורפים קורים".
רחל מודה שהיו רגעים שבהם חשבה לוותר: "נאבקתי הרבה כדי להגשים את החלום. בהתחלה לא האמנתי שאני מסוגלת לעשות את זה, יש כל כך הרבה פרטים שצריך להחזיק בראש, והכול ברח לי. הרגשתי שכולם מתקדמים, ואני נשארת מאחור. היו הרבה חבר'ה שכבר הצליחו, הייתי צריכה לשים מוזיקה ולהעביר 'טרק' ואז להעלות את המהירות של השיר הבא – זה לא היה פשוט".
ועכשיו?
"עכשיו אני חולמת אפילו להופיע בחו"ל, להרים קהל בעוד מקומות. זה מה שהכי קרץ לי כשהתחלתי להיות די־ג'יי, והיו זמנים שזה היה דמיוני, כי להיות על העמדה דורש הרבה מאוד ריכוז".
נועם: "אני תמיד אהבתי להיות על הבמה ותמיד אהבתי מוזיקה. פעם הייתי בחוג דרבוקה ותופים, אבל לא הייתה למורה סבלנות. ולכן מיוחד שיש מישהי כמו טליה, והיא עושה עבודה מעולה. לפעמים אני רוצה להצדיע לחברים שלי שהם לא מתייאשים ועושים את זה מעולה. אנשים חושבים שאנחנו רק לוחצים על פליי, אבל קשה להפעיל את העמדה של הדי־ג'יי".
ההצלחה לא נעלמה מעיניהם של אנשי מחלקת צמי"ד בעיריית ירושלים, והם הציעו להרחיב את הפורמט. "ראינו שיש ביקוש, והחלטנו להקים בית ספר תחת המנהל הקהילתי רמות אלון", מספרת טליה, "גם שק"ל (שילוב קהילתי לאנשים עם מוגבלות , א"ז) ואקי"ם פנו אליי שנפתח קבוצות. יש גם קבוצה בגבעות שבגוש עציון, ובחודש הבא תיפתח קבוצה במנהל קהילתי גנים".
אל הקבוצה של אקי"ם הצטרף תלמיד שיש לו בעיה פיזית של רעידות ביד. טליה: "הוא בא בהרבה חששות והיה בטוח שהוא לא יצליח. עבדנו על זה קשה ומצאנו פתרונות. הבעיה לא נעלמה ועוד יש לו תסכולים, אבל אני לא מוותרת לו עד שהוא מצליח לעשות את הדברים – והוא באמת עושה את זה. אלו הדברים שמרגשים אותי ביותר".
לשמח חתן וכלה
לאירועים הם מגיעים כלהקה. בכל פעם מישהו אחר על העמדה, אבל גם האחרים מקבלים תפקידים – אחד אחראי על עניינים טכניים, אחד מנהל במה, אחר אחראי על הצד האומנותי ועוד שניים מרקידים את הקהל. וברקע טליה תמיד איתם כדי לבחור את המוזיקה הנכונה, להתמודד עם מצבי לחץ ולטפל בתקלות.
מאיפה הידע המוזיקלי שלהם?
"קודם כול חבר'ה של חינוך מיוחד מתים על מוזיקה, והם מביאים הרבה מוזיקה שלהם. אך בקורס אנחנו לומדים עוד סוגי מוזיקה, ואני משתדלת לחשוף אותם לכמה שיותר דברים. לא לומדים רק טכניקה".
כל אחד מהם מעדיף מוזיקה אחרת. נועם למשל מחובר מאוד למוזיקה של שלומי שבת. "אני מחובר לשירים שלו מפעם, ובגלל זה אני שם מוזיקה יוונית, טורקית וישראלית. אני שם כל מיני שירים במיקס כי יותר כיף לי לשמח את הקהל מלשמוח בעצמי, אבל אני יותר מחובר לשירים מזרחיים כמו 'מהפכה של שמחה' או שירים של חתונות וגם שירים ישראליים שמחוברים לדת".
ליעד גם אוהבת מוזיקה מזרחית וחסידית כי "זה בעיקר מה שמקפיץ", אבל שומעת עוד דברים. "אני לא בררנית. אני אוהבת הכול – ראפ, דיסקו, היפ־הופ, מה שאת רוצה".
לעומתם, רחל מעדיפה טרנסים: "זאת המוזיקה הכי טובה בעולם בפער, כי זאת מוזיקה שגורמת לגוף להשתחרר והיא מביאה משהו טוב לבן אדם. כשאני רואה אנשים שמחים אני בעצמי שמחה, אין דבר גדול מזה".
עם הזמן הם הפכו לחבורה מגובשת. כשנועם התארס לפני כמה חודשים עם חן החבר'ה שלו הגיעו לשמח. "זה היה לי ממש כיף", הוא מספר, "האורחים שמחו ורקדו וגם ראיתי איך המשפחה שלי ושל חן הבינו את הקטע. ראיתי שהם שמחו לראות איך אני מחובר לזה, אפילו סבא וסבתא של חן הרימו לי על זה. חמי לעתיד הבין שאני אוהב מוזיקה, אז אני שולח לו שירים ומלמד אותו להתחבר".
את חן הוא הכיר לפני שנתיים בקורס זוגיות. "היינו שלושה בנים, והיא בחרה אותי – זאת האמת. אני אוהב שהיא צוחקת מהבדיחות שלי". אחרי ההצלחה של חגיגות האירוסין ביקש נועם מהחברים שיתקלטו בחתונה שלו.
גם במסיבת יום ההולדת ה־29 של ליעד החברים מהקורס שימחו. ובכלל במסגרת של ליעד נותנים לה במה בכל הזדמנות. "בנופש כשנסענו לאילת הייתה מסיבה שאני תקלטתי בה וגם במסיבות של החגים", היא מספרת, "כולם יודעים שאין דבר כזה שיש אירוע או חג בלי שליעד מתקלטת".
טליה, לא נוצר פה מין מעגל סגור? יש בכלל במות לדי־ג'ייאים עם צרכים מיוחדים?
"מזמינים אותם דווקא בזכות מי שהם, כי רוצים תקליטנים עם צרכים מיוחדים. באירועים קהילתיים שרוצים להביא ערך מוסף, להראות שינוי. זו החוזקה שלהם, ואנחנו לא מתביישים בה. אגב, הפידבקים מהקהל מטורפים – קודם כול התקלוט מקצועי, ובסוף הכי חשוב שדי־ג'יי ירים את הקהל, והאנרגיה שלהם משוגעת. הם מביאים את כל כולם בשמחה פסיכית, אין מסיבות כאלה. אני לא מצליחה להגיע לרמה שלהם. הם רוקדים כל המסיבה על העמדה, אין כזה דבר שמישהו סתם עומד. כל הזמן רוקדים ומעיפים את הקהל".
וההצלחה הזאת היא דווקא בזכות המגבלות שלהם?
"כשאני מגיעה לאירוע אני חושבת מה יהיה ואיך יסתכלו עליי ומה ירגישו. הם לא רואים את הדברים האלה. יש להם מקום מאוד פשוט שלא משנה מי הקהל ומה חושבים, הם רואים אנשים כאנשים – לא משנה מה הגיל, אם אלו נשים או גברים, ערבים, יהודים – זה בכלל לא פרמטר. הם באים לעשות את העבודה שלהם, באים לשמח".
"זה שאני עם צרכים מיוחדים זה יתרון", קובעת רחל, "יש אנשים שצוחקים על אנשים כמונו ומזלזלים, הם לא רואים כמה אנחנו מיוחדים. אבל לדעתי לכל אחד מגיע שלא יצחקו עליו, כי לכל אחד יש את הדברים היפים שבו. בדי־ג'יי, אנשים פתאום רואים שגם אנשים עם צרכים מיוחדים הם ממש טובים. פתאום אנשים באים להופעות שלי, גם אנשים רגילים, וכולם מתאחדים כדי לשמוע את המוזיקה שאני מביאה. כשיש מוזיקה כולם רוקדים ביחד, כולם שווים, אלה רגעים מרגשים ממש. תמיד הרגשתי שונה מאחרים, ואנשים פשוט לא ראו אותי, הייתי שקופה, אבל איכשהו הצלחתי לפרוץ למרות הקושי. אני מקווה שכשאנשים רואים אותנו בעמדה הם יבינו שגם הם יכולים להגשים חלומות".
