יותר מ"הפגנות בעזה" או "שגרירות בירושלים", בשבועיים החולפים הפך צמד המילים "נטע ברזילי" לצירוף הכי מדובר בישראל. זוכת האירוויזיון הישראלית הפכה להיות החדשות, התיוגים בפייסבוק, שיחות הסלון, הזמזום בראש שלכם. החיבור בין ההזדהות של הקהל עם המסר שלה, לשיר המדבק ולניצחון בתחרות, הוליד קרנבל בסימן קרקורי תרנגולת וצהלולים.
לברזילי מגיעה כל טיפת אהדה שזכתה לה עד כה – כמו שנאמר עליה, היא אכן השגרירה הכי מוצלחת שישראל יכולה לבקש בימים כאלה. גם מציגה את הפופ הישראלי לעולם, גם מקצינה ומפארת את הייחודיות שלה וגם רהוטה ואינטליגנטית להפליא. אבל בשלב מסוים בתוך הקליימקס הזה, ההערצה כלפיה קצת איבדה פרופורציות.
ברזילי הצהירה כבר עם תחילת הקמפיין לקראת האירוויזיון, שהיא כאן כדי להביא קול אחר. היא יודעת טוב מאוד מה היא עושה, וגם הקהל ברחבי העולם הבין את זה והצביע לה בהמוניו. בארץ היא הפכה כמעט לקונצנזוס, ובצדק. אבל איפשהו במהלך השבוע שאחרי המשדר המדובר, ברזילי הפסיקה להיות שליחת ישראל לאירווזיון והפכה להתמכרות.
הנחיתה שלה בארץ לוותה במופע לכבודה בכיכר רבין בתל־אביב, שבקצב הזה עוד תהפוך ל"כיכר נטע". הרחובות סביב לכיכר, וכמובן הכיכר עצמה, הפכו מלאים יותר ויותר ככל שהתקדם הערב. גלי עטרי, אבי טולדנו ואפילו אורנה ומשה דץ (!) הגיעו כדי "להרים" לנטע, כשעל החגיגה מנצח השדרן אליקו, שהיה גם חלק מחבר השופטים הישראלי בתחרות.
במשך שעה וחצי נבנה המתח לקראת בואה של המלכה, הדיווה, הגדולה־מהחיים, הוונדר וומן החדשה: נטע. בזמן הזה נוגנו כל הלהיטים האחרים שכתב דורון מדלי, יוצר השיר "טוי" יחד עם סתיו בגר, שזו גם החגיגה שלו – וזמן מצוין להכיר את הפרסונה שלו לקהל השבוי. כל כמה דקות, אליקו הזכיר, עבור מי ששכח, שתכף "היא" מגיעה.
כשברזילי עלתה לבמה, היא הצליחה תוך רגעים לשלוט בקרנבל הלא פרופורציונלי עם הגישה הכנה והנינוחה שלה. אין ספק שזה בדיוק מה שהופך אותה לכוכבת של הרגע, אבל מבין הקרקורים והלופים נדמה שאנשים קצת שכחו שמדובר בבת־אדם. קולות כמו "למה היא בלי הלופר?" או "בטח השירים הבאים שלה יהיו גרועים" עלו רק בחלק מהשיחות בקהל – כאילו "היא" חייבת לכם משהו.
המסרים שלה אכן מעצימים והיא פרפורמרית מצוינת, אבל היא לא הביאה את השלום ולא צריך להפוך אותה לאלילה. משהו בשמחה המתפרצת הזו התנתק מהחגיגה של ניצחון האנדרדוג, הבחורה השמנה שגוברת על הדוגמנית הקפריסאית, והפך לשמחת העדר.
לקפוץ למזרקה ולרקוד "הבה נגילה" במעגלים כשישראל זוכה באירוויזיון זה מובן והגיוני – אבל מכאן ועד להפוך את המנצחת לנשיאת המדינה החדשה, יש פער.
האובר־שמחה הזו עושה פלאים למורל הלאומי, במיוחד בימים מתוחים כאלה, אבל בסופו של דבר פוגעת בברזילי. הציפיות נבנות מרגע לרגע, עד לרמה שנטע עצמה ביקשה מהקהל שלא יצפה ממנה להיות בדיוק מה שהיא הציגה עד עכשיו, ולהבין שהיא מוזיקאית יוצרת עם חופש אמנותי. היא כל כך מבינה את העסק, שכבר בשיא שלה היא מסנגרת על בחירות עתידיות; גם כשנשאלה על ידי אילנה דיין מה יקרה אם היא תרזה, ענתה לה ש"זו החלטה שלי".
ברזילי מביאה את האירוויזיון לירושלים וזה מרגש, באמת, אבל החגיגה הזו כבר לא קשורה אליה. היא מקטינה אותה והופכת אותה לכלי במשחק "אנחנו נגד העולם". היא "מלכה" כי "הראתה להם". ברזילי ללא ספק יצאה "מלכה", אבל בזכות עצמה. ישראל לא הפכה אותה למלכה, ההפך.
שנות ההתבגרות שלה עברו עליה בסבל, תוך חרמות והתלחשויות מאחורי הגב שהביאו לשנאה עצמית. קל לעמוד מאחוריה כשהיא מצליחה, אבל כשמפסיקים לראות אותה כאדם והופכים אותה למותג מחזירים אותה למקום מקטין, שרואה בה אובייקט. וזה מנוגד לכל מה שהיא מייצגת.
בשלב הזה הגיע הזמן לחזור לשגרה ולתת לה אוויר; פוסטר של נטע, חולצות של נטע, צפירות ברכב לכבוד נטע, מערכי שיעור על נטע, פעולות בני עקיבא ופוסטרים ושלטים וצ'ייסרים וכפרה עליה וכפק־פקא־פק־פקא – היא לא הצעצוע שלכם, שכחתם?
