אני חוצה את שוק מחנה יהודה לפחות אחת ביום, לפעמים יותר. כמות המסעדות החדשות שנפתחות בו היא מסחררת וגם לאדם כמוני קשה לעמוד בקצב. אני נוסעת לחופשה של שבוע, חוזרת, והופ! שלוש מסעדות חדשות ליד עוזיאלי. הלכתי ללדת, שבתי, הופ! פיצרייה חדשה (הפעם איטלקית אמיתית), והנה גלידרייה חדשה (טבעונית), ויש גם מקום של שייקים שנפתח במקום הכרובית ועד כהנה וכהנה.
כל מקום חדש שנפתח – אנחנו בודקים. וברוב הפעמים אלון יֵדע לנבא אם הוא יחזיק מעמד או ייסגר תוך חודשיים כמו זה שהיה פה לפניו. כי מקום צריך שיהיה לו קסם, שיהיה לו קטע משלו, ומעל הכול – מקום צריך להבין איך לגרום ללקוחות שלו לחזור.
כמו המקום החדש שנפתח ברחוב אגריפס, מול השוק. עוד קשה להגיד מה יהיה עליו, אבל מה שבטוח זה שעל אף שטעמנו את כל התפריט, וגם קצת פיח של אוטובוסים – עוד נשוב אליו. זה לא שמישהו דיבר איתנו, או שהיה שם וייב מצמרר חושים, פשוט היה שם קסם שקשה להסבירו במילים.
זה חלל קטן, מאוד קטן. בפנים יש מקום רק ל"מטבח" ולעוד שני סועדים רזים על הבר. על הקיר תמונות שחור־לבן ממסוגרות בזהב, של ירושלים העתיקה ושל רחוב יפו המחודש.
אנחנו נכנסים להזמין (עגלות נשארות בחוץ) ויוצאים לשבת בחוץ על המדרכה – שולחנות קטנים מעץ וקצת מתכת. הזמנו את כל התפריט: עראיס עגל, עראיס שקדי עגל ועראיס כבש. יש שמועה שבהמשך יהיו גם ספיישלים, אבל כרגע אלו המנות שמופיעות על הלוח. כל מנה מוגשת בקופסת קרטון פתוחה, יחד עם סלט עגבניות חריף, סלט עגבניות לא חריף, טחינה ירוקה, טחינה רגילה וגבעולים ארוכים, רעננים ויפים של בצל ירוק (יש מצב שפה טמון הקסם – הטריות של חומרי הגלם והחוכמה לא להתפזר על פני מיליון סלטים, אלא לבחור ממש רק את אלה שילוו את המנה בלי להאפיל עליה).
עראיס זו בעצם פיתה, סתם פיתה, חתוכה לרבעים, ובכל רבע יש בשר נא, לפעמים מתובל בירק ובצל ולפעמים רק תבלינים יבשים. את הפיתה הזו הם מניחים על גריל פסים וצורבים בה כמו קעקוע פסים שחורים לאורכה. עכשיו, כשהיא נראית טוב, מכניסים אותה לטאבון לכמה דקות, עד שהפיתה מקבלת קריספיות גמורה. ובמילים אחרות, זה בעצם טוסט בשר. השלם כאן עולה על סך חלקיו – הפיתה סופגת מהשומניות ומהעסיסיות של הבשר, וזה טעים הרבה יותר מסתם פיתה עם קציצה.
באופן מוזר, כל מנה מורכבת משלושה רבעים של פיתה. אלון אומר לי "נאכל ונחזור הביתה לאכול…". צחקתי, אבל הוא צודק – למה לא ארבעה רבעים?
הכבש היה הפייבוריט שלי – מתובל עדין, עם בשר כבש טוב שהגיר את שומניו על הפיתה ועשה עמה חסד. העראיס עגל (בתכלס פרה) היה קצת יותר רענן, עם ירק טרי קצוץ בתוך הקציצה, והיה החביב על אלון. השלישי, שקדי העגל, היה תרמית: היה בו יותר בשר טחון משקדי עגל, וטעמם ומרקמם נעדר כליל. נתנו אותו לבארי.
העגל ושקדי העגל רק חידדו לי כמה הכבש היה טעים. זה המקור, והשאר הן אלטרנטיבות למוזרים שלא אוהבים בשר כבש. כל מנה משתלבת מעולה עם הסלטים והממרחים, קצת מזה וקצת מזה וביס פה וביס כזה, ואפילו נתתי ביס בבצל ירוק חי, ככה, באמצע הרחוב, כמו ארנב.
ממקום מושבנו קשה מאוד להתעלם מרעש האוטובוסים ומהפיח באוויר, אבל איכשהו יש תחושה שבלי זה העראיס היה טעים פחות. ואז עוצר אוטובוס ממש על השולחן שלנו ומשחרר את נשימתו עלינו (מכירים שאוטובוסים עושים את זה כשהם עוצרים לרגע?). דוחה, אבל תודות לעומס באגריפס הוא עמד שם מספיק זמן, כך שהתיידדנו.
העראיס הוא מנה שמוצאה במטבח הפלסטיני (כמו עוד הרבה מנות מעולות). שמה מגיע מהמילה ערוסה שמשמעה כלה. גרסה אחת מספרת שנהגו להגיש את המנה בחתונות לבנוניות, ולכרוך בגד סביב מותני הכלה, כמו שהפיתה "נכרכת" סביב הבשר, ומכאן שמה.
