בסוף יוני לאה גולדשטיין שוב עשתה היסטוריה. אחרי שכבר הפכה לאלופת עולם באגרוף תאילנדי כשהייתה בת 17, הייתה האישה הראשונה ביחידות עילית בצבא ובמשטרה הישראלית ורוכבת אופניים מקצוענית בשנות השלושים לחייה, הפכה גולדשטיין, והיא בת 52, לאישה הראשונה אי פעם שניצחה בתחרות Race Across America, אחת מתחרויות האולטרה אופניים החשובות בעולם, שנערכה זו השנה ה־38.
בתחרות שנמשכת 11 יום חוצים הרוכבים 4,800 קילומטרים, 53 מהם בעלייה, במסלול שעובר ב־12 מדינות בארצות הברית. גולדשטיין הייתה משלושת הרוכבים היחידים שהצליחו להגיע לקו הסיום. היא הובילה את המרוץ מהקילומטר ה־1900 והמקום השני היה 30 קילומטר מאחוריה. "הקושי הגדול במרוץ היה החום הכבד והבלתי צפוי שנאלצנו לרכוב בו, ביום ובלילה, חום שהגיע לפרקים גם ל־30 מעלות", משחזרת גולדשטיין, "התנאים הקשים הובילו לפרישות רבות במהלך ימי המרוץ, ואני והשניים הנוספים שסיימו נאלצנו לקבל עירויים כמה פעמים במהלך הדרך. המטרה הראשונה שלי הייתה לסיים את התחרות בעשרה ימים, אבל בתנאים כאלה היה קשה מאוד לרכוב מהר, ולכן המטרה שלי השתנתה ורציתי לנצח בתחרות, ואני שמחה שהצלחתי".
"מאז ומעולם הפדרציה הישראלית התייחסה אליי הרבה יותר יפה מזו הקנדית, גם אחרי שהגעתי להישגים יפים מאוד במדי קנדה. מידע שנחשפתי אליו העלה בי את ההשערה שאנטישמיות היא אחת הסיבות ליחס שקיבלתי"
זו הפעם השנייה שהיא משתתפת בתחרות הזאת. ב־2011 סיימה במקום הראשון לנשים, אחרי דרמה שהתרחשה בסיומו של יום התחרות הרביעי. "בסוף היום כבר הובלתי בתחרות הנשים, ולפתע תקפה אותי תופעה פיזית שבה מערכת העצבים משתקת את השרירים שמחזיקים את הגולגלת. הסנטר שלי היה מונח על הצוואר ולא הצלחתי להזיז אותו", היא מתארת, "הפתרון היה להדביק לי את הראש לאחור, בצורה מיוחדת, כדי שאוכל לראות את הדרך. הכאב היה אדיר, אבל לא הסכמתי להפסיק כי חששתי שאתחרט על זה כל חיי, אז סבלתי שבעה ימים, ובסופו של דבר זכיתי במרוץ".
למה בעצם לא לפרוש במצב כזה ולחזור לאחר שנה?
"אני בחיים לא ויתרתי ואף פעם לא אוותר. עוד כשהייתי ילדה צפיתי בתחרות וחלמתי על הרגע שאשתתף בה. המסע הזה דורש מהספורטאי שלושה דברים שלדעתי יש לי – היכולת לדחוף את עצמי מעבר ליכולות שלי, להתעלם לחלוטין מכאב, והכי חשוב – היכולת לתפקד במינימום שעות שינה. זה מרוץ שבו במשך 11 ימים ישנים בין שעה וחצי לשלוש שעות, ובארבעים השעות הראשונות של המרוץ לא ישנים כלל".
מה חושבים אחרי שרוכבים ארבעים שעות רצוף?
"ב־24 השעות הראשונות את עדיין באנרגיות של ההתחלה וממוקדת במרוץ, אבל אחרי זה הראש שלך נהיה כמו תפוח אדמה, ואת נהיית חיה אחרת. אין לך מושג מה קורה, את רק יודעת שאת צריכה להמשיך לדווש ולחצות את המדינה. זו הסיבה שמדובר במרוץ שמצריך 20 אחוז של יכולת ספורטיבית ו־80 אחוז יכולת מנטלית".
להיות ברוס לי
סיפור חייה של לאה גולדשטיין נשמע כאילו נלקח מתוך סרט פעולה שבסיומו אתה אומר לעצמך: אין סיכוי שדבר כזה קיים במציאות. אמה אהובה נולדה בגבול סין־רוסיה, אביה שמחה בן לניצולי שואה מוורשה, ושניהם עלו לארץ עם משפחותיהם, הכירו והתחתנו. היא עצמה נולדה בוונקובר, קנדה, זמן קצר לאחר שהוריה עברו לשם מישראל. "ההורים שלי התקשו להתאקלם בארץ והחליטו לחפש עתיד אחר בקנדה", היא מסבירה, "כשהגענו לשם אחותי הגדולה הייתה בת חמש, אימא שלי הייתה בהיריון איתי ולאבא שלי היה מאה דולר בכיס. הגענו בלי לדעת מילה אחת באנגלית. בימים הראשונים הוא עבר ממפעל למפעל כדי לחפש עבודה וגדלנו בעוני ממש".
אביה של לאה עסק בארץ באגרוף ואף זכה באליפות הארץ בגילים צעירים, אבל לא רק שהעיסוק בספורט לא היה חלק מחייה בגיל צעיר, אלא נאמר לה שלא תוכל לעסוק בו לעולם. "סבלתי מתופעה שבה הרגל השמאלית שלי גדלה מהר יותר מהימנית, ולכן הרופאים קבעו שלא אוכל לעסוק בפעילות אתלטית", היא נזכרת, "נוסף על כך, כשהייתי ילדה היו לי קשיי דיבור ולמידה ושובצתי בכיתה מיוחדת וילדים נהגו בבריונות כלפיי. המסר מהסביבה היה אז לא להתלונן, אלא ללמוד לדאוג לעצמך. ואז ראיתי סרט של ברוס לי והבנתי שאם אלמד מה שהוא עושה, בלי שהבנתי מה זה בדיוק, אוכל להתמודד עם הבנים שהציקו לי מדי יום. התחננתי לפני אימא שלי שתרשום אותי לחוג טקוואנדו, היא הסכימה וכך החלה הקריירה הספורטיבית שלי".
כשהייתה בת 12 זכתה לאה באליפות קנדה לגילה בטקוואנדו. "באותו זמן אבא שלי אימן אותי באגרוף ולכן המליצו לי לנסות קיקבוקסינג. כשהייתי בת 13 התחלתי ואהבתי את זה מאוד. כבר באימון הראשון המאמן שלי אמר לי שאם אתאמן פעמיים ביום שבעה ימים בשבוע ולא אשתה או אעשן הוא יהפוך אותי לאלופת העולם, אז החלטתי ללכת על זה", היא מספרת, "התאמנתי שלוש פעמים ביום, לא יצאתי ולא ביליתי, והחברים היחידים שלי בשנים האלה היו כפפות האגרוף שלי. ניצחתי בכל הקרבות שהתמודדתי בהם, וכשהייתי בת 17 העפלתי לגמר אליפות העולם מול מתחרה בת 25 בגובה 1.75 ששקלה יותר ממני. ניצחתי אותה וזו הייתה חוויה נהדרת לזכות בתואר".
אבל הזכייה באליפות הייתה גם אקורד הסיום בקריירת הקיקבוקסינג שלה. "בכל אותן שנים התאמנתי מול בנים, ואף שנלחמתי בקסדה, הראש ספג מכות והצטבר נזק שלא רציתי שיחמיר עם השנים", היא מסבירה, "אחרי הזכייה הציעו לי לככב בסרט פעולה ולעשות את הגרסה הנשית של קרטה קיד, שהיה אז להיט ענק. עשיתי מבחן בד והרגשתי שזה פשוט לא אני, ובד בבד רציתי מאוד לחזור לישראל ולהתגייס לצבא".
כך, זמן קצר לאחר מכן עלתה גולדשטיין לישראל והתגייסה לצה"ל. "בשלב הראשון לא הבינו למה אני רוצה לעזוב חיים נוחים בקנדה בשביל זה, אבל לי היה חשוב מאוד לתת משהו בחזרה לישראל ושכנעתי את מי שצריך בצבא לתת לי להתנדב", היא נזכרת. "הגעתי לטירונות בבה"ד 12 חזקה מאוד ובכושר מצוין ומשם עברתי לקורס אינטנסיבי יותר. במהלך התרגילים כשראו את יכולת הפיקוד שלי אמרו שאני שייכת ליחידה אחרת, כי היו לי כישורים של אומנויות לחימה ויכולתי לטפס על קיר אבנים בלי שום אביזר או עזרה. זה הישגים שהם לא היו רגילים לראות אצל נשים, והעבירו אותי לבה"ד 8", נזכרת גולדשטיין. "שם בשלב הראשון הייתי מדריכת ספורט והתמקצעתי בקרב מגע (אומנות לחימה ישראלית, ד"מ) שלמדתי מהר מאוד, כנראה בזכות הרקע שלי. היכולות שהצגתי הובילו לכך שנהייתי הראשונה בצבא הישראלי שאימנה בקרב מגע חיילים ביחידות עילית. מדי פעם היו שולחים אותי לשטח להעביר סדנאות, בלי שידעתי איפה אני בדיוק".
אחרי שנה וחצי במדי צה"ל עברה גולדשטיין למשטרת ישראל. "אחרי שגורבצ'וב עשה הסכם עם ישראל עלו לארץ 1.6 מיליון יהודים מרוסיה, ובהם עלו גם גורמים עברייניים. המפכ"ל דאז, יעקב טרנר, הקים יחידה סודית שטיפלה בנושאים האלה, והמליצו לי להצטרף ליחידה הזאת. בפועל, בשלב הראשון במשטרה לא הסכימו בשום אופן לצרף ליחידה אישה, אבל החלטתי להיאבק והצלחתי לעבור למשטרה".
בחודשים הראשונים היא הייתה שוטרת רגילה עד שגייסו אותה ליחידת בילוש בחדרה. "ברגע שנכנסתי לתחנה המפקד ביקש שאכין לו כוס קפה. ברור שלא הסכמתי בשום אופן, הוא הופתע ולא ציפה שצעירה קנדית תגיב ככה. מכיוון שלא הייתה אז שום תמיכה או גיבוי לאישה במצב כזה דאגתי להגן על עצמי ולא נתתי לאיש לדבר איתי או להתנהג אליי בצורה לא ראויה. הגישה שלי הפכה את חיי לקשים יותר וסבלתי לפרקים מיחס מבזה. אותו מפקד הציב אותי להרבה משמרות לילה ארוכות והשתמש בכוח שלו כדי שארגיש לא נוח".
אך העקשנות השתלמה, בבילוש בחדרה השתתפה גולדשטיין בפעילויות שטח רבות. "בכמה מהן אפילו לא אמרו לי עם מי אני נמצאת, פשוט הגעתי למקום ואמרו לי מה אני צריכה לעשות. היו פעולות באזור ג'נין והרי חיפה, שם חיפשנו מבוקשים בכפרים ערבים או ערכנו חיפושים בבתים, וכשהנשים שם ראו אישה מולם, זה הפך את הסיטואציה לנוחה יותר בשבילן". בשלב מסוים העניינים סביבה החלו להסתבך. "באחד הימים שני שוטרים שעבדתי איתם נורו למוות במהלך אמבוש בזמן שנחו ברכב. באותו זמן שמתי לב שעוקבים אחריי, ומדי פעם קיבלתי טלפונים מטרידים. אלו היו זמנים מטורפים, והביטחון שלי היה בסכנה, ולכן החליטו להעביר אותי להדרכה בבית הספר לשוטרים. שם אימנתי בין השאר כוחות יס"מ ומפקדים בכירים מהשירות בפרויקט שביקש לשפר את הכושר הגופני שלהם ואת נראות המשטרה כדי שיקבלו יותר הערכה מהציבור".
בתפקיד הזה שרדה גולדשטיין רק זמן קצר. "מהר מאוד הרגשתי שזה לא מה שאני רוצה לעשות, ובשנת 1997 החלטתי לעזוב ולחזור לקנדה", היא נזכרת. "כשהייתי בבה"ד 8, מפקד מהקומנדו ששמו מושון מזרחי, שהיה גם אלוף הארץ בטריאתלון, הכיר לי את האופניים, והתחלתי לרכוב להנאתי. עם הזמן התחלתי להשתתף בתחרויות בארץ, זכיתי בכמה מהן ופשוט התאהבתי בזה. ההצלחה גרמה לי להרגיש שיש לי סיכוי להפוך למקצוענית בתחום, אף שבאותו הזמן למחשבה הזאת לא באמת היה קשר למציאות. כשחזרתי לקנדה החלטתי להקדיש את חיי לרכיבה".
לעשות ולא לדבר
מהר מאוד במהלך האימונים גילתה גולדשטיין עד כמה קשה להפוך לרוכבת מקצועית, על אחת כמה וכמה לאחר שחגגת כבר יום הולדת שלושים. "להיות רוכבת מקצועית זה הרבה יותר מורכב מסתם לשבת על אופניים ולדווש", היא קובעת. "יש אסטרטגיה שצריך לבנות, ראש להפעיל ומאות מתחרים אגרסיבים ברמות הכי גבוהות שיש. שנתיים אחרי שחזרתי לקנדה צורפתי לנבחרת פיתוח לאומית ונשלחתי לסדרת אימונים ותחרויות בצרפת. ישר כשירדנו מהמטוס, דבר ראשון מנהל הקבוצה שלנו אמר שכולנו שמנים וחייבים להתחיל דיאטה בדחיפות. רבים אצלנו נעלבו, אבל אותי זה הצחיק, אולי הרקע הישראלי שלי עזר במקרה הזה. בצרפת גיליתי ענף ברמת קושי שונה לחלוטין מכל מה שהכרתי עד אז, ושלא כ־80 אחוז מהנבחרת שבאה איתי ובחרה לחזור לקנדה ולפרוש, אני התחלתי שנים של עבודה יום־יומית קשה מאוד, ועדיין לא היה ברור אם יש לי בכלל סיכוי להגיע לרמה המתאימה".
כוח הרצון יוצא הדופן של גולדשטיין עזר לה לעמוד ביעד שהציבה לעצמה, ואת החותמת הראשונה קיבלה ב־1999, אז צורפה לתחרות הטור דה פראנס היוקרתית, שנחשבת לאחד ממרוצי האופניים הקשים והמתישים בעולם. "אף על פי שהייתי חדשה יחסית, היכולת הטובה שהפגנתי בתחרויות מקומיות בצרפת הכניסו אותי לטור. זו הייתה תחרות משוגעת לגמרי, גם מבחינת מזג האוויר וגם מבחינת המסלולים, שכמה מהם קשים בצורה שלא תיאמן", היא נזכרת. "זו הייתה תקופה שבה היו הרבה מסוממים בענף הרכיבה, וקשה מאוד להתחרות מול אנשים כאלה. בתחילת הטור יש כמה עשרות קילומטרים במישור ואז התחרות מתחילה, ובשלב הזה רכבתי במהירות של 40 קילומטר לשעה והרגשתי שאני מוציאה את הנשמה, בזמן שלידי חלק רוכבים באותה המהירות ומדברים זה עם זה בלי טיפה של מאמץ. ככה זה נמשך 17 יום שעזרו לי ללמוד בזמן אמת מה צריך לעשות כדי להיות ממש טובה. בסיום הטור השתתפתי במרוץ איכותי נוסף, וסיימתי אותו שמינית ורק אז החלו לקחת אותי באמת ברצינות".
בתוך כמה שנים הפכה גולדשטיין לרוכבת מצטיינת, היא זכתה בתשע תחרויות והחמיצה את ההשתתפות במשחקי אתונה 2004 בגלל שבר בידה שמנע ממנה להתחרות. אבל אז ברגע אחד, במהלך תחרות בשנת 2005, השתנו שוב חייה ברגע. "במהלך המרוץ עפתי מהאופניים ונחַתי על הפנים במהירות של 90 קילומטרים. הייתי מפורקת לחתיכות בכל חלקי הגוף, מרותקת למיטה ובלי יכולת לזוז, זה פשוט היה מחריד", היא משחזרת. "אחרי התאונה העבירו אותי במסוק למחלקת טיפול נמרץ בבית חולים בקנדה, והעובדה ששרדתי הייתה נס בפני עצמו, כנראה שהאל שמר עליי. הייתי בת 38, בשיא הקריירה והיו לי יכולות מוכחות של רוכבת ברמות הגבוהות ביותר שיש ואפשרות להיכנס לתחרויות היוקרתיות ביותר באירופה ובצפון אמריקה, וברגע אחד הכול ירד לטמיון. אני מתמודדת עם סוגים שונים של כאב לאורך השנים, אבל אחרי הפציעה התמודדתי עם הכאב החזק והקשה ביותר. גם לא הסכמתי לקחת כדורים כי פחדתי להתמכר, לכן לקחתי משככי כאבים רק כשהייתי על סף עילפון".
האבחנה הרפואית הראשונית למצבה של גולדשטיין הייתה שלא רק שלא תוכל להתחרות עוד לעולם, אלא יש סיכוי גדול שתתקשה אפילו ללכת בלי עזרה של מקל. "אם היו לי עשר אגורות מכל פעם שמישהו אמר שלא אוכל לעשות משהו, הייתי מיליארדרית היום", היא צוחקת. "הרבה פעמים אנשים סתם מוציאים מילים מהפה כמו אוויר חם וקשה הרבה יותר לעשות מלדבר. אם לי יש תשוקה למשהו אני אמצא את הדרך, גם אם זה ייקח שמונה או עשר שנים. אינני חוששת להתמודד עם פחדים, איני חוששת מחוסר נוחות או מכישלון, ובעיקר אני אוהבת שאומרים לי שלא אוכל לעשות משהו, כי זה מעלה את המוטיבציה שלי להוכיח, לנצח ולהצליח".
כך, בניגוד לכל ההערכות והסיכויים, הצליחה לאה להשתקם ולחזור לרכוב באופן מקצועי. "כשחזרתי איש לא רצה שום עניין איתי, אבל היה לי חשוב להוכיח שאני עדיין מתאימה. שלוש השנים אחרי הפציעה היו המוצלחות ביותר בקריירה שלי, בזכיות באליפות קנדה, בשלוש אליפויות ישראל ובשלל תחרויות נוספות", היא מספרת, "מאז ומעולם הפדרציה הישראלית התייחסה אליי יפה הרבה יותר מזו הקנדית, גם אחרי שהגעתי להישגים יפים מאוד במדי קנדה. מידע שנחשפתי אליו העלה בי את ההשערה שאנטישמיות היא אחת הסיבות ליחס שקיבלתי. בשלב כלשהו פניתי לפדרציה הישראלית, והיא שמחה מאוד לצרף אותי לשורותיה ולתמוך בי כלכלית, ובשנים האחרונות אני מייצגת בגאווה את ישראל. אחרי שעברתי היו כאלה שטענו שאני בוגדת בקנדה, אבל זה פשוט מגוחך".
מה הסביבה שלך אומרת על מה שאת עושה?
"החברים יודעים שבשביל לעשות את מה שאני עושה צריך להיות קצת משוגעת. להורים אני לא מספרת הכול בזמן אמת, אין שום סיבה להדאיג אותם. כשהתחרות מסתיימת אני מעדכנת".
"ב־24 השעות הראשונות את עדיין באנרגיות של ההתחלה וממוקדת במרוץ, אבל אחרי זה הראש שלך נהיה כמו תפוח אדמה ואת נהיית חיה אחרת. אין לך מושג מה קורה, את רק יודעת שאת צריכה להמשיך לדווש ולחצות את המדינה"
לדעתך יש משהו ממכר ברצון להשתתף בתחרויות הקיצוניות האלה?
"בשבילי זו יותר תשוקה מהתמכרות, אני רוכבת רק במהלך העונה ונהנית לעשות דברים אחרים בפגרה, עד שאני מתגעגעת וחוזרת לרכיבה ולעבודה הקשה. אחרי המרוץ ב־2011 הרגשתי תחושת מיצוי גדולה שהובילה לשבע שנים שבהן הפסקתי לרכוב. באותן שנים התחלתי לרוץ מרתונים, סיימתי לכתוב את הספר שלי, שיצא ב־2015, התחלתי להעביר הרצאות, וחזרתי למרוצים רק כשחגגתי 50 כדי לבדוק מה אני יכולה לעשות בגיל הזה".
עד כמה חשוב לך להיות השראה לאחרים?
"כל דבר שאת עושה הוא גם מסר למישהו, ואני מאמינה שאסור לוותר אף פעם, כל עוד את לא בסכנה ממשית. אם תוותרי פעם אחת, סביר שתוותרי עוד הרבה פעמים. לא משנה מה את עושה בחיים, חשוב לסיים מה שהתחלת, גם אם לא בתנאים הראשונים שרצית שזה יקרה. כשדברים שבורים, זה לא אומר שאי אפשר לתקן אותם, זה רק מחזק".
מה הדבר הבא שתרצי לחוות?
"אני מרגישה עדיין חזקה וטובה ולא אפסיק להתחרות בקרוב. הסרט הדוקומנטרי שצולם עליי יצא לאור בסביבות אפריל, ובד בבד תסריטאי מפתח מיני סדרה על הסיפור שלי וקיבלנו גם הצעה לסרט באורך מלא, ואנחנו בודקים את האפשרות הזאת עכשיו. המטרה הבאה שלי היא מרוץ ארנס סיביר, של 9,000 קילומטרים, שייערך ברוסיה בשנה הבאה ויימשך 28 ימים. עד היום שתי נשים ניסו לצלוח אותו, ולא הצליחו, אני רוצה להיות האישה הראשונה שעושה את זה".
על מה את חולמת?
"לחיות כל יום חיים מלאים בריאים ושמחים. החיים מתפתחים ומתקדמים ומי יודע, אולי עוד אפתח תחביבים חדשים בעתיד. אני אוהבת לטפס על הרים, אוהבת כלבים ובעלי חיים וקרובה מאוד להורים שלי ולאחותי הגדולה. גם כשאהיה בת 90 תמיד אמשיך לעשות את מה שאני אוהבת".
בסולם האושר מאחת לחמש, איפה את?
"אני בחמש. אין לי על מה להתלונן, יש לי חיים טובים, משפחה, חברים, אני יכולה לעשות את מה שאני אוהבת, מה יכול להיות יותר טוב מזה?".
