לפני שלוש שנים וחצי יעל משאלי נעלמה לי מהפיד. שנים שאני קוראת כל מילה שלה בפייסבוק, מתרגשת, חושבת. עפה עליה כשהיא אמיצה, בוכה בשבילה כשהיא כואבת. ואז היא נעלמה. יום אחד היא כתבה שהיא עוברת משהו לא פשוט. חשבתי שאולי חלילה מדובר במחלה. תהיתי אם זו היא בעצמה או מישהו מהמשפחה. הייתי חסרת כיוון אז שלחתי לה מגש פירות בתוספת פתק, "המתיקי את יומך". כעבור כמה חודשים היא פרסמה פוסט שבו הסבירה מה קרה.
עכשיו אני אצלה בבית, האוטו רגיל לדרך הזו. שהם, דלת כתומה. בדרך כלל אני מגיעה עם שק של רגשות, פורקת את הכול, במרפסת או בסלון ביתה. מקבלת תמר ותה וחוכמת חיים. היום זה אחרת, היום אני מראיינת אותה לרגל צאת ספרה החדש "מותרות" (הוצאת כנרת זמורה ביתן). אני שואלת אותה אם היא זוכרת את מגש הפירות החיוור ההוא, והיא צוחקת ומודה שלא, ושתינו נזכרות בתקופה ההיא של השתיקה.
"לא רק שהפסקתי לנשום – הפסקתי לכתוב. אלו היו ארבעה או חמישה חודשים של דממה מוחלטת. הדממה הזאת הייתה ביטוי לזה שלא היה מדובר, מבחינתי, רק באובדן, אבל, כאב וטראומה אישיים – אלא במכה אנושה גם לכל הצד המקצועי שלי. אחרי שכתבתי שנים על המשפחה ועל הזוגיות שלי, על ניסי הניסים וחסדי החסדים של המפעל הזה, איך אני יכולה להסביר דבר כזה? הרי בקושי יכולתי לנסח לעצמי את העניין. וכמובן גם לא מיד צריך לשתף את כל העולם. הזמן הראשון הוא ממילא זמן אישי. משפחתי. אז שתקתי. ואת כל האנרגיות המעטות והשבריריות השקעתי במשפחה. בעצמי.
"הדבר שלא היה לי מושג לגביו זה הבור הרגשי. כי אנשים שבאו לפה לא התמקדו בזה – הם לא תיארו את המצב הרגשי והנפשי שלהם, אלא באו לקבל עצות מעשיות, ועצות מעשיות היו לי. באופן כללי החוויה הזו של הפרידה נטעה בי המון צניעות"
"באיזשהו שלב נוצר צורך לכתוב, גם מפני שכבר התחילו להסתובב שמועות, גם מפני שאנשים פנו אליי כל הזמן ושאלו למה אני שותקת, וגם מפני שהייתי מוכרחה להחזיר לעצמי חלקים של חיים, והחיים שלי הם גם כתיבה. תכננתי את זה היטב, כתבתי פוסט שעבר בין כולנו, לאישור כולנו, כולל הלשעבר, וקבעתי את הטיימינג לאיסרו־חג סוכות. ואז כתבתי את הפוסט של הסוכה, איך בניתי אותה לבד ואיך הורדתי לבד את הקישוטים. איך הקישוטים סירבו להינתק מהקירות, כי כמובן לא היה לי מושג וקניתי את הדבקים הכי חזקים בעולם, כי אני בנאדם של דבקים חזקים, והקישוטים והדבקים השאירו צלקות לנצח. כן, מאוד סמלי. זה היה פוסט שהכותרת שלו הייתה 'עד שהגעתי למקומן'. שרפרר לכל האנשים שבאו אליי למרפסת קודם, עם סיפורים כמו הסיפור שלי, ועד כמה גדול הפער בין מה שידעתי לפני הקיץ הזה וממנו".
מה זה בדיוק המרפסת?
"המרפסת היא פיזית המרפסת המהממת שלי בבית. והיא מרחב שבו אנשים ונשים – בעיקר נשים – באים להתייעץ איתי על כל מיני דברים מהחיים. זה התחיל מזה שכתבתי בפייסבוק על המשפחה שלי, על האימוץ של השישי והשביעית, על היציאה מהארון של הרביעי והחמישי, על פגיעה מינית של אחת מבנותיי – כל דבר כזה שכתבתי, באו אחר כך אנשים להתייעץ. לאט־לאט זה הפך להיות לא רק הדברים המובהקים האלה, אלא על החיים בכלל. ואומנם אני בהכשרתי המקצועית גם מדריכת הורים וזוגות, אבל אף אחד לא בא אליי בגלל תעודות, אף אחד לא שאל על זה. אנשים באו להתייעץ על החיים בגלל דברים שכתבתי בפייסבוק על החיים שלי. ואחד מהדברים האלה היה על פירוק משפחה. כי הייתה לי חוצפה לכתוב גם על זה, עוד לפני שהייתי שם בעצמי. והיה לי פרוטוקול של השקפה לגבי הדבר הזה. כמובן. גם כשאתה בצד המפרק וגם כשאתה בצד שזה מתבקש ממך, שלא בבחירתך. אני יכולה להגיד על זה שני דברים: מצד אחד לא היה לי מושג, מצד שני, הפרוטוקול הזה אחר כך הציל אותי".
"לפעמים אחד מבני הזוג רוצה להיפרד. השני לא. מאוד לא. זה פוגע. זה טראומטי. זה בור ותהום וחושך והמון אובדנים. והכאב הוא יועץ רע. והעלבון והכעס יועצים רעים מאוד. ואנשים שאוהבים אותך ורוצים לעזור לך הם הרבה פעמים יועצי רע"
אז הכרת את הסיטואציה דרך הסיפורים של האחרות והאחרים?
"כן. אבל הדבר שלא היה לי מושג לגביו זה הבור הרגשי. כי אנשים שבאו לפה לא התמקדו בזה – הם לא תיארו את המצב הרגשי והנפשי שלהם, אלא באו לקבל עצות מעשיות. ועצות מעשיות היו לי – הפרוטוקול. הוא החזיק אותי ויכולתי להתנהל לפיו, ואני חושבת שזה היה מעולה. באופן כללי החוויה הזו של הפרידה נטעה בי המון צניעות. גם היום, כשאני אומרת שהפרוטוקול היה מעולה אני יודעת שיש אנשים שזה לא יתאים להם.
"באופן כללי, אני מתנהלת לי בעולם כאילו כל האנשים טובים. זאת הנחת העבודה שלי. אנשים רגילים. טובים. לפעמים אחד מהם רוצה להיפרד. השני לא. מאוד לא. הכי לא. זה פוגע. זה טראומטי. זה בור ותהום וחושך והמון אובדנים. וצריך לדעת להתנהל בתוך זה, עם הכאב. והכאב הוא יועץ רע. והעלבון והכעס יועצים רעים מאוד. ואנשים שאוהבים אותך ורוצים לעזור לך הם הרבה פעמים יועצי רע. חברים, עורכי דין, הורים. שם אני נכנסת עם הפרוטוקול שלי שאומר הפוך. גם ליוזם וגם לצד שמתבקש עכשיו לשחרר. תעשו את זה מתוך הבנה שמדובר בהורה השני של הילדים שלכם. אין דבר שחשוב יותר לילדים מזה ששני ההורים שלהם יהיו אנשים טובים. בהגדרה. ראויים.
"בתקופה הכי חריפה מבחינת כאב וחוסר אונים, מתחיל גם עניין השמועות שמתחילות לעוף. בכל סיפור הכנסתי את נושא השמועות, כי כמעט כולן עסוקות בו בהתחלה. וגם אני לא הייתי מוכנה לזה. מה נסגר, אנשים. לא הבנתי את הקטע בכלל"
"ברור לי שזה פרוטוקול תמים. ויש נסיבות שלא משנה כמה מנסים להיות כאלה, טובים, הצד השני כופה עליך מלחמה מלוכלכת. שם אני פחות יכולה לעזור, ואני מייעצת לקחת עזרות מקצועיות ספציפיות מתאימות. וזה מאוד־מאוד־מאוד מאתגר וקשה לפעול ככה. לנהל את הכאב ואת הכעס באופן לא מזיק. לעשות כל מה שניתן כדי שאפשר יהיה להמשיך את החיים בהתמקדות במה שמועיל. לכל המשפחה, אבל גם לצד שזאת לא היוזמה שלו".
ואז הגיעו השמועות
בספר החדש שלה, "מותרות" מופיעים שבעה סיפורים, שונים אבל גם דומים.
אני יודעת שלא אקבל פה תשובות על הצהוב – על השאלה האם זה מה שקרה אצלך – אז אשאל אם הסיפורים מבוססים על סיפורים אמיתיים שפגשת.
"בהקשר הצהוב האישי ניתן לאנשים את מה שגלוי וידוע. זה כל מה שהציבור צריך לדעת, אם הוא צריך. ואני מבינה שהוא רוצה. מעבר לזה – כתבתי ספר ובו הכנסתי כל מה שאולי קרה. לא תדעו בדיוק את הנסיבות האינטימיות, כי זה באמת רק של שנינו, ובאופן טבעי זה לא רק דבר אחד, ולא דווקא כמו בספר, אבל כתבתי מספיק דברים שאופייניים לזוגיות ארוכת שנים. אז אנחנו לא לגמרי שם, אבל אני נמצאת בכל סיפור וסיפור. המחשבות שלי, ההשקפות שלי, כמובן הרגשות הסוערים שלי אחרי הפרידה, הרבה ממני שם בכל מובן ובכל סיפור. וכמובן שקצות הסיפורים, לפעמים רק רמזים רחוקים, נטועים גם במרפסת.
"אחד הדברים שאני כותבת עליהם בהקשר של הזמן הראשון אחרי הפרידה – בתקופה הכי חריפה מבחינת כאב וחוסר אונים, מתחיל גם עניין השמועות שמתחילות לעוף. בכל סיפור הכנסתי את נושא השמועות, כי כמעט כולן עסוקות בו בהתחלה. וגם אני לא הייתי מוכנה לזה. מה נסגר אנשים. לא הבנתי את הקטע בכלל. 'מההההההההה', 'שמענו ש..', 'מישהי אמרה ש', 'אומרים ש…'. הכי גרוע זה ה'אומרים ש…' האנונימיים. מי אמר. מה אמר. ובעיקר למה אמר. הזיות מוחלטות. לא שמעתי אפילו 'שמעתי ש' אחד שהייתה בו מידה מסוימת של אמת. ואני לא מדברת על שמועות על היותי חולה, שאלו שמועות מתוך דאגה וחמלה, אלא על כאלו שמלרלרות על הזוגיות האינטימית שלנו.
"למרבה המזל, כבר ברגע הראשון הושבתי את עצמי אצל פסיכולוגית, וככל שעבר שבוע, ועוד שבוע, וחודש – שאלתי אותה 'אוקיי, מתי זה נגמר הכאב הזה?' היא אמרה לי שזה לא נגמר, וגם שהשלב הקשה הוא של שנים. זה מאוד הקל עליי.
בניגוד לכל אלה שאמרו לי 'את תצמחי מזה, את תגדלי מזה'"
"ממקום אחר לגמרי חלק מהאנשים שאלו אותי בתקופה ששתקתי: 'יעל, מי השתיק אותך?' הם חשבו שיש עניין פוליטי בגלל דברים שכתבתי. לזה דווקא היה בסיס, כי באמת חטפתי בכל מיני אופנים, לפעמים בצדק ולפעמים לא – למשל, כשכתבתי על מישהו שפוגע מינית באיזה יישוב חטפתי תביעה. אבל הפעם כתבתי לכולם תשובה אחידה: 'אני מתמודדת כרגע עם אתגר חיים, ואני אחזור'. למרות שלא ידעתי שאחזור, למען האמת הייתי לגמרי בטוחה שזה לא יקרה. שאני כבר לבד בחושך ובשקט עד מאה ועשרים".
בואי נדבר על הבור. כחברה שלך ועוד יותר כעוקבת, משך זמן השהייה בבור נראה אינסופי. בואי, בסדרות אמריקניות הגיבורה מתגרשת, שלושה פרקים אנחנו נותנים לה לבכות ואז משהו טוב קורה או משהו מורכב קורה והיא יוצאת סלאש צומחת סלאש נכנסת לזוגיות חדשה ונהדרת. אצלך החוויה הייתה שזה לא נגמר.
"בואי נדבר באמת על הבור הזה – זה אחד הדברים שלא ידעתי, והיה לי הלם מוחלט. אני הייתי בת 58 בזמן הפרידה, יחסית אדם שעבר דברים בחיים ושיודע דברים, שפגש וחי עם אתגרים – אבל לא ידעתי. לא ידעתי. אני בעצמי הופתעתי מכמה זה כואב, איזה שבר זה. אני באמת תופסת מעצמי שגם קודם הבנתי יפה מאוד מה זה אומר חיי נישואין של 36 שנים, וחשבתי ששיחקתי אותה – שפיצחתי את השיטה, שעם כל האתגרים אני מבסוטית. זאת הרי בחירה ועבודה להיות מאושרת. זאת מיומנות, לא עיוורון. אני יכולה להגיד, שבאמת חייתי בתחושה שאני חיה חיים של הודו לה' כי טוב. הבנתי את הנפילה מהגובה, אבל אם היית שואלת אותי לפני כן – הייתי אומרת שיכאב לי פחות, כי לא ידעתי על כאב כלום. לא הערכתי את העוצמה והזמן. למרות שאני לא קלולסית של החיים לא ידעתי איך כאב נראה".
אבל ישבת שבעה כמה פעמים בעשור האחרון, כן דיברת וכתבת על כאב. אי אפשר להגיד שלא ידעת איך כאב נראה.
"נכון. איבדנו אחיין מתוק שנהרג, איבדתי גיס מדהים שנפטר פתאום, אחי הצעיר האהוב כל כך נפטר בבום בלי הכנה מעט שנים קודם, גם אבא שלי היקר – אבל זה לא דומה. חד־משמעית. האובדן הכי גדול שקרה לי בחיים, הכי טראומטי, זאת הפרידה הזאת. בפער עצום. גם האובדנים האחרים היו קשים ומשמעותיים, אבל זה האבל הכי עמוק ורחב וגבוה וארוך.
"וצריך מיד להגיד – לא כל הפרידות של כולם כאלו. יש כל מיני פרידות של גירושין. עוצמת כאב הפרידה קשורה אולי בכך שזאת לא בחירה שלי. שזה לגמרי־לגמרי לא משהו שרציתי. אני, למרבה המזל, כבר ברגע הראשון הושבתי את עצמי אצל פסיכולוגית, וככל שעבר שבוע, ועוד שבוע, וחודש – שאלתי אותה 'אוקיי, מתי זה נגמר הכאב הזה?'. היא אמרה לי שזה לא נגמר, וגם שהשלב הקשה הוא של שנים. זה מאוד הקל עליי. בניגוד לכל אלה שאמרו לי 'את תצמחי מזה, את תגדלי מזה' – אלה שאמרו לי 'תראי, זה כואב כל החיים, זה דוהה וזה משנה צורה' – יותר הקלו עליי מאשר אלו שניסו לחזק באמירות ניו־אייג'יות.
"והרבה זמן ממש לא רציתי לצאת מזה – ואני לא בטוחה שגם עכשיו אני רוצה. הייתה בכך איזושהי ידיעה פנימית לעצמי שאם כואב לי נורא, סימן שקודם באמת הייתי בטוב. ככל שיותר כאב לי, אמרתי – טוב, אז קודם לא עבדת על עצמך. ואני שוב אומרת – כשאני אומרת שהיה לי טוב, אני לא אומרת שלא ראיתי את האתגרים של הזוגיות – אני לא שם בכלל, מבחינתי חיי נישואין הם בהגדרה אתגר, הם מסע מפרך – אבל במסגרת מה שאני יודעת על חיי נישואין, הרגשתי שזכיתי בפיס, בכל הקופה. ואני יכולה להגיד שמהבחינה הזאת אני לוקחת לעצמי את הקרדיט, שאני יודעת לחיות גם תוך כדי אתגרים.
"בואי נגיד שפרידה, גירושין ופירוק המשפחה מעולם לא היו אופציה מבחינתי, גם ברגעים הכי קשים של הזוגיות. והיו רגעים קשים – 36 שנה של שני אנשים, שכל אחד עושה בהן מפעל חיים בתחום שהוא עוסק בו ויחד הם עושים גם מפעל חיים שלישי שהוא הבית והמשפחה, שהוא מפעל מטורף, מהמם – לא מגיעים לזה בלי אתגרים משמעותיים. היו גם תקופות קשות וגם אתגרים קבועים. ובתוך כל זה חיכיתי שנהיה בני שישים, ומשם ביחד לזקנה.
"אחד הדברים שקורים – לא עסוקים בו כמעט ובספר אני מביאה את זה לידי ביטוי – הוא התפתחות של הנרטיב השונה בזוגיות ועד רגע הפרידה. נורא קל ברגע שמתגלים לפחות שני נרטיבים שונים, לאבד גם את הנרטיב שלך, או לוותר עליו, להגיד 'אה, אז כנראה לא הבנתי כלום, זה כנראה לא היה ככה'. בשום אופן לא הייתי מוכנה, ואני גם לא מוכנה עכשיו, לאבד גם את הנרטיב שלי. אני מעדיפה למרות הקושי לקבל את זה שיש לא רק את הנרטיב שלי בלבד. לפעמים, אגב, הנטייה היא גם לבטל את הנרטיב השני, להגיד – זה שקר. זה נרטיב של בדיעבד. אבל אני גם על זה לא בא לי".
ברור לך שכשאני והחברות שלי התחלנו לקרוא את הספר, עלה בנו הפחד מפרידה חד־צדדית. וכל אחת שאלה "אז איך נדע לפני? איך אני אשאל את הפרטנר שלי האם הנרטיב שלנו זהה? בוא נשווה, כל אחד יכתוב על פתק ונחליף?"
"אם את שואלת אותי עצה – אני ממליצה לחיות לא מתוך פחד. דברים רעים קורים. גם עכשיו כשאני חיה, והחיים נמשכים ויש אתגרים חדשים שלא קשורים למה שקרה – בתור אמא, בתור בן אדם – כל הזמן, החיים לא מפסיקים לזרוק לנו כדורים. אז על אף שאנחנו יודעים שדברים עלולים לקרות במשך החיים, אי אפשר לחיות מתוך פחד. הפחד לא יכול לנהל אותנו, ולא טוב שהוא ינהל את הזוגיות שלכן – כי זה בעצמו כבר מחולל דינמיקה מאוד הרסנית. את חיה את האותנטיות ואת הכנות שלך, ואת הרצון שלך להיטיב מתוך האהבה שאת יכולה לתת, מתוך המסירות שאת יודעת לתת, כולל כל הטעויות וכל הדברים שלא היית רוצה לעשות – ואת לא יכולה להגיד 'מה יהיה אם'. אי אפשר לחיות ככה. ויותר מזה, כפי שאומרת אחת הפסיכולוגיות של אחת הגיבורות – אנשים נעזבים גם כשעשו את ההפך ממה שאת עשית, גם כשעשו דברים שאת אומרת שלא עשית, וכן הלאה. אי אפשר לחיות מתוך מחשבה או פחד מפרידה.
"ומצד שני, אני כל הזמן גם אומרת – צריך להכין את עצמך להתמודד במקרים של 'חס וחלילות'. כל סוגי החס וחלילות, זה לדעתי דבר חשוב מאוד. גם כשהייתי בתוך הבור הנורא והאיום, והחושך והכאילו חוסר אונים – אני אומרת חוסר אונים למרות שלא הייתי חסרת אונים לגמרי, הבית פה המשיך להתנהל – ידעתי על עצמי שאני יכולה להמשיך לחיות, והחיים שלי יהיו טובים, מהרגע הראשון. היו פה חגים, וקייטנות נכדים, כל הדברים שחשובים לי בחיים היו פה. אז ידעתי שמבחינה מעשית אני יכולה, ואחרי המעשים נמשכים הלבבות. ידעתי שיש בי את הכוחות להתמודד – לא היה לי מושג בכל מיני תחומים איך – למשל, בתחום הכלכלי, בתחום של לקרוא לבעלי מקצוע, כל התחומים שלא התעסקתי בהם בחיים".
אז גלגלת הלאה למישהו, לילדים או לילדות, או שהתמודדת?
"גם לגלגל הלאה לילדים ולילדות זה להתמודד, גם לקרוא לבעלי מלאכה שייקחו ממך את המאות שקלים כשבעצם הם יכלו לעשות את העבודה בחצי – זה שכר לימוד, את משלמת שכר לימוד".
לא למסך את הכאב
גם היכולת לראות את הטוב הייתה שם תמיד, היא מעידה. "יכולתי לראות שהתמזל מזלי שהפרידה קרתה עכשיו, כשהילדים שלי כבר יחסית גדולים. לא היו לי אתגרים שיש לאמהות הרבה יותר צעירות, עם ילדים הרבה יותר קטנים. אתגרים כלכליים, אתגרים של הורות, כל מיני אתגרים עלולים להיות הרבה יותר קשים. אז גם בזה התמזל מזלי".
אני כמובן מחזירה את השיחה אליי, פשוט כי את בחרת בי כמראיינת – שממש חצי שנה מתחילת הקורונה, רופאת המשפחה שלי – שגם עקבה אחרי הפוסטים שלי – שלחה לי ווטסאפ שהיא לא יכולה שלא לתהות אם לא כדאי לי לחשוב על לקיחת תרופות נגד חרדות או דיכאון. והייתה לי תשובה מאוד לא הגיונית: אמרתי לה שאני חושבת שאני צריכה לעבור את זה ככה, בתור הכותבת, השופר. את מבינה אותי? את חשבת על תרופות שם בבור?
"תראי, אני ממליצה לנשים פעמים רבות לפנות לרופא המשפחה, כי אם הכאב מגיע לרמה שהוא משבש באופן דרמטי את שיפוט המציאות – אז צריך טיפול. אם זה משבש באופן דרמטי את התפקוד, את החיים – צריך לטפל. אבל לי הכאב היה נורא חשוב – הוא נתן משמעות לכל מה שהיה קודם. הכאב ביטא משהו מאוד חשוב בתוכי, ואני לא רציתי לטשטש או למסך אותו, ולא רציתי להפחית אותו".
הרגשת כמה אנשים, הקהל שלך, הקוראים שלך התאמצו להרעיף עלייך אהבה? כאילו, נתת לנו כל כך הרבה ואז אנחנו ראינו את יעל בכאב כל כך עצום, וניסינו להאיר לך לתוך הבור. זה עזר, זה חיזק?
"כן, זה אסף לי את החלק שגם לגביו כבר לא הייתי בטוחה. את מבינה – יש בושה, ויש אשמה, ויש מבוכה – ויש כל מיני רגשות שקשורים לצדדים החלשים. וברגע שאת רואה שהכול בסדר – שאצל אנשים זה לא שינה, אלא להפך – נתן הד גדול לכל מי שאת, זה אוסף את זה. גם בצד המשפחתי, האמא שבך מתפרקת. אני אומרת, אוקיי. הילדים שלי עכשיו – איזו אמא אני בשבילם אם לא הצלחתי לשמור על המשפחה? גם בשבילי, כי האמהות הייתה הדבר הכי חשוב בחיים שלי. עדיין היא הדבר הכי חשוב בחיים שלי. נכשלתי בזה – מה זה אומר עליי כאמא? ברגע שיש לך את הדבר הזה אסוף מהילדים – עוד חלק שבך נאסף בחזרה. ככה כל החלקים של הערך העצמי בעצם צריכים להיאסף מהתחלה, כי הם הולכים לאלף עזאזל, זה פשוט לא יאומן".
הרי את מותרת
אבל ספרה החדש של משאלי לא עוסק רק בגירושין. הוא עוסק בנישואין, במערכות יחסים.
את חושבת שעכשיו תהפכי לגורו של הגרושים והגרושות?
"אני עוד לא יודעת מה תהיה ההשפעה המהדהדת של זה, המרפסת המשיכה לפעול כל הזמן חוץ מההפסקה הזאת שהייתה. אני בשום אופן לא גורו. לא הייתי ולא אהיה. בשום תחום. אני בנאדם עם עוד ניסיון באתגר חדש. אני לא יודעת אם מישהי שכרגע בזמן הכי חריף שלה צריכה לקרוא את הספר, אבל אני כן חושבת שהוא יכול לתת לה הרגשה שהיא מובנת. זה אחד הדברים הכי נדרשים בזמן הזה. כל סיפור שם הוא אחר לגמרי. אבל הן כולן משתמשות כמעט באותן מילים לתאר את התהום. ולא רק נשים אגב, גברים שהיו בצד של זה שמתבקש לשחרר, שלא ברצונם, באותן נסיבות, מתארים את החוויה ממש באותן מילים. את הכאב, את תקופת ההסתגלות, את ההתפרקות".
בואי נדבר רגע על חוויית הגירושין עצמה, ברבנות. כי בספר זה לא ניכר כאירוע טראומטי. את יכולה להבין מישהי שיוצאת משם מזועזעת, בעיקר נשים חילוניות?
"בוודאי שאני יכולה להבין. תראי, היה דבר מעניין – כשאנחנו באנו, הייתה שם אישה אחת שכנראה באה עוד פעם ועוד פעם – והאיש שהיא רוצה שיגרש אותה לא הגיע. אז היא נמצאת שם והיא רק רוצה שמישהו יגיד לה 'הרי את מותרת'. ויש שם אותי – שאני לא יכולה לשמוע את המילים האלה, לא מבחינה דתית ולא מבחינת הטקס ולא מבחינת הרבנים – באופן הכי אישי. שהאיש שלי יגיד לי דבר כזה. לא יכולה לשמוע, זה הדבר הכי מעליב בעולם. באותו רגע את קצת מתה שם. אז החלטתי מראש שאני לא נכנסת לזה בצד העקרוני. הרגשתי שאני צריכה להקל על עצמנו, כי לכל הנוכחים הרגע הזה קשה. גם למתיר. צריכה להקל על כולנו את הרגע הזה".
משימה מבאסת לקחת על עצמך.
"אני אומרת לך, זה חלק מהפרוטוקול שלי. יש סביב הפרידה כל כך הרבה דברים להתמודד איתם – שחייבים־חייבים־חייבים למפות אותם ולעשות סדרי עדיפויות. עכשיו, להתמודד עם הצד הממסדי זה הכי פחות חשוב. אני אעשה את הכול בלי קשר אליי, אני אעשה את זה כתמיכה בנשים אחרות – לא ברגע שזה שלי. אז אני רק רוצה לסיים וללכת".
הזכרת כמה פעמים את הפרוטוקול. את רוצה לתת לנו טעימה ממנו או שהקהל צריך לבוא למרפסת כדי לקבל אותו.
"כל מה שאמרתי עכשיו זה הפרוטוקול. לעשות לעצמך את התהליך כמה שיותר קל. ביחסים – בייחוד כשיש ילדים קטנים אבל גם כשיש ילדים גדולים – לשמור על הכבוד של כולם. אני כל הזמן הייתי מאוד מודעת לזה. יש את העניין שכאילו אנשים מצפים ממך, וכאילו באים אלייך שתלכלכי. תגידי עליו משהו. נו. ספרי. הרי יש כאן סיפור! לא הייתה אפשרות כזאת מבחינתי אפילו לשנייה. מדובר באיש שרציתי להזדקן איתו, אהבתי אותו, הוא האבא של הילדים שלי – פירור אף אחד לא ישמע ממני, לא בדיעבד ולא להבא ולא – לא היה מצב כזה.
"אבל אני חושבת – ולכל אחת אני אומרת – תהיי הבן אדם שאת רוצה להיות, לא משנה מה אומרים לך, מה אומרים עלייך, מה הוא אומר, מה אחרים. כאילו, חלק מהערך העצמי שלך, שאת צריכה אחר כך לאסוף – הוא גם תלוי בך, זה גם עמוד השדרה שלך, זה מה שאת רוצה לראות כל ערב במראה. ואת זה אני יכולה להגיד שהצלחתי, ואני מצליחה. אף אחד לא קיבל ממני פירור, לא שהיו לי פירורים לחלק".
באנו בשביל הפירורים ויצאנו עם תובנות לחיים.
"אני אומרת בכנות, לא שהיו לי פירורים לחלק, לא שהיו לי! והקטע האחרון של הפרידה זה שלי ושלו – לא רלוונטי לאף אחד אחר".
