הנשים החרדיות שהחליטו לשבור את המסך

מכירים את הרגע הזה שאתם יושבים מול הטלוויזיה, צופים בנטפליקס ואחרי רבע שעה, אתם שומעים לפתע קול מעמקי המוח. הוא קורא לכם לעשות משהו. אתם מנסים להתרכז בסדרה, אבל הקול ממשיך ובלי משים אתם שולחים יד, מושכים לעברכם את הפלאפון ומתחילים לגלול – הרי בטוח שמישהו העלה עכשיו משהו חשוב באינסטגרם, משהו חדש שאתם חייבים לראות, משהו שיוציא אתכם מהשיממון שעל המסך.

אם הרגע הזה נשמע לכם מוכר, כנראה גם אתם כבר התרגלתם לצפות בטלוויזיה בליווי מסך אחד נוסף. תכלס, אפשר להבין אתכם. האפליקציות שמעסיקות את חלקנו שעות רבות ביום עובדות על סיפוקים קצרים, חדים ומהירים. למי יש בימינו את היכולת להתרכז בסרט של שעה וחצי? מה אנחנו, בעונש?

ארבע יוצרות קולנוע חרדיות וצעירות מוכיחות שאפשר לראות סרט מוצלח, מרגש ועם טובי השחקנים – בארבע דקות. בשבוע הבא ייערך פסטיבל סרטי נשים השלישי בירושלים (4-7.4), ואחד האירועים המסקרנים בו הוא בכורת ארבעת הסרטים שלהן. היוצרות הן בוגרות המחזור הראשון של חממת "א־קיצער" של הקרן החדשה לקולנוע וטלוויזיה, ובה הן נחנכו על ידי אנשי מקצוע כמו הבמאי אלירן מלכה ("שבאבניקים") בדרך ליצירת הסרט הקצר הראשון שלהן. בארבע דקות, יצקו היוצרות כמות גדושה של לב ורגש, הידקו טוב־טוב והשאירו את הצופים עם טעם של עוד. נפגשתי עם הניה ברודבקר ואסתי גרינברג, היוצרות של שניים מהסרטים המסקרנים הללו.

לא חסרות יוצרות בעולם הקולנוע הפנים־חרדי, שמצלמות סרטים המיועדים לנשים בלבד, אולם נשים חרדיות שהצליחו לפרוץ עם היצירה שלהן לעולם החילוני – כמעט אין. בכלל, יצירת קולנוע היא עסק מסובך גם אם את לא אישה חרדית, אבל על אף שהן מגדירות את עצמן חרדיות וגם הנראות החיצונית שלהן כזאת, הן מבקשות להבהיר כבר בתחילת השיחה שזהו רק חלק מהסיפור.

"כשאני קמה בבוקר, העובדה שאני חרדית היא לא הדבר הראשון שאני חושבת עליו", אומרת גרינברג. "אני כמובן חרדית והילדים שלי לומדים במוסדות חרדיים, אבל יש עוד כל כך הרבה. כמעט בכל הסדרות על החרדים הנושא המרכזי הוא החרדיות של הדמויות, ואני אומרת – בואו דווקא נכיר אותם כאנשים. יש לי חברה שהגישה לאחרונה סרט על זוג חרדי, וקיבלה תשובה שהדיאלוגים לא אמינים כי השפה שבה בני הזוג מדברים דומה לשפה חילונית־ישראלית רגילה. נו באמת, איך הם חושבים שחרדים מדברים ביניהם? בארמית?"

"נוצר דור צעיר שחושב בסגנון הרבה יותר ישראלי ורוצה להיות מעורב ולהיות חלק מהסיפור הזה", מחדדת הניה. "הייתה איזו מלהקת מצחיקה אחת שאמרה לי 'יש לי שחקנית עם לוק דוסי, בול תתאים לך!'. עכשיו בואי נשמה, אני רוצה שחקנית טובה. מה הקשר לדוסים? ומה זה בכלל לוק דוסי? יש איזו ציפייה שנלהק אנשים מסוימים".

הלב של הסרט

אסתי גרינברג (33) מגיעה מבית חסידי פתוח, היא נשואה מגיל 19 ואמא לארבעה. היא עובדת כמנחה בארגון "נפש יהודי" לסטודנטים ומגישה תוכנית רדיו אישית בערוץ 7, שבה היא בין השאר משמיעה מוזיקה של נשים דתיות שאין להן פלטפורמה במקומות אחרים. בסרט שלה, "בוחן כליות", אישה חרדית, בגילומה של יעל אלקנה ("להיות איתה"), מחליטה לתרום כליה, אולם אז היא מגלה שהנתרמת היא ערבייה ושוקלת לחזור בה מההחלטה.

הניה ברודבקר (28) מגיעה מרקע חסידי, נשואה ואמא לילד. לפרנסתה היא עובדת כמורה למקצועות הווידאו והעיצוב, ובמקביל היא עובדת על סרט דוקומנטרי שישודר בכאן 11. הסרט הקצר שלה נקרא "ילד שלנו", והוא עוסק בחוויה האישית שלה כאמא לילד עם אוטיזם ובניסיון לשלב אותו בחינוך רגיל במגזר החרדי. את דמותה של האם הצעירה בסרט מגלמת אלונה סער ("המפקדת").

את תחילת דרכה בעולם הקולנוע, עשתה ברודבקר בצללים. זאת לא מליצה, הסרט הראשון שלה פשוט היה מורכב מצלליות ונועד להקרנה בסמינרים לבנות חרדיות בלבד: "השתמשנו בצלליות, גם מטעמי תקציב וגם כי ככה אין בעיה להראות גברים ונשים באותו הסרט. העלילה התרכזה בדמותה של מייסדת בית יעקב, שרה שנירר. אני הייתי שרה ובעלי היה הרב".

גרינברג: "אני כמובן חרדית והילדים שלי לומדים במוסדות חרדיים, אבל יש עוד כל כך הרבה. כמעט בכל הסדרות על החרדים הנושא המרכזי הוא החרדיות של הדמויות, ואני אומרת – בואו דווקא נכיר אותם כאנשים"

גרינברג: "זה קהל שהוא הכי חרדי שיש. לא נראה לי שיכולתי ליצור משהו כזה, לא באתי משם, אין לי את השפה שלהם".

ברודבקר (צוחקת): "זה רק כי אף פעם לא היית מספיק צדיקה. וברצינות, אני יודעת שזו ממש קלישאה, אבל לא הייתה לי ברירה אחרת חוץ מלעסוק בקולנוע. לפני זה עבדתי כמעצבת והייתי מתוסכלת מאוד, הקולנוע נתן לי אוויר לנשימה וייעוד בחיים. מבחינתי זאת הייתה הסבת קריירה סופר דרמטית ואני עדיין לא מאמינה שזה עובד".

לעומתה, גרינברג שגדלה כאמור בבית חסידי פתוח יותר, לא עשתה שינוי כל כך גדול. בבית בו גדלה היה מחשב ואצל הסבתא הייתה אפילו טלוויזיה: "מגיל קטן ראיתי סרטים ואהבתי במה. אבל אם אצל הניה תחום הקולנוע עומד במרכז, אצלי אלה דווקא התכנים שאני מנסה להעביר. החוט המקשר בין כל מה שאני עושה הוא ההתבוננות פנימה לתוך הקהילה והאמירה שבאה בעקבות זה".

מתי התחלת לתת לזה ביטוי מקצועי?

"לפני שבע שנים למדתי לימודי משחק במחזור הראשון של בית ספר חרדי לאמנויות הבמה ומאז אני עושה פרויקטים שונים; אני יזמית של הצגת נשים שעוסקת בעולם הטיפול ונמצאת בשלבי עבודה מתקדמים; בסרט הקצר שיצרתי ניסיתי להשתמש בפלטפורמה כדי להעביר מסר. מאותה הסיבה אני גם מתארחת מדי פעם בסיורים שעורכים לתיירים בבני־ברק, ומסבירה להם על העיר. זה סוג של הסברה חרדית, מצד אחד אני מבהירה שאנחנו לא ממש כמוכם אבל אנחנו כן בני אדם טובים, אז נכון שאנחנו שונים, אבל בואו נכיר. מצאתי שזה משהו שמאוד מדבר אליי".

גם מבחינת הניה היכולת לספר סיפור ולהעביר מסר לקהל הייתה משמעותית. "הגילוי הכי גדול שלי בלימודים הוא שאני יכולה לכתוב מה שאני רוצה ואנשים יקראו את זה, ואם הם יאהבו את הטקסט הם אפילו ישלמו עליו. זו פריווילגיה מטורפת בעיניי". קווי האופי שלהן כיוצרות התגלו כבר בתקופת הלימודים. "הניה פרפקציוניסטית במיוחד", מספרת אסתר, "היא יורדת לדקויות של כל דבר. אני נמנעת מלהגיד חופרת".

ברודבקר: "אסתי בעיניי היא מנוע טורבו, היא בחורה שיוזמת ועושה. יש לה כל כך הרבה רעיונות ואנרגיה להוציא אותם אל הפועל".

מהיכן הגיעה ההשראה לסרטים שלכן?

גרינברג: "ההשראה לסיפור שלי הייתה אחותי הגדולה, מילכה. היא בחורה ג'ינג'ית, דעתנית, כזאת שעושה דברים בדרך שלה. כמו הגיבורה של הסרט שלי".

ברודבקר: "הסרט שלי נכתב ממקום אישי ומבוסס על נקודה שבה הייתי כאמא צעירה עם דילמות הוריות".

איך נראה תהליך הליהוק?

ברודבקר: "לא פשוט. אני זוכרת שבאותה תקופה ראיתי המון סדרות ישראליות כדי להכיר כמה שיותר שחקניות".

גרינברג: "מלבד יכולת משחק היה לי חשוב לקחת שחקנית לא חרדית אבל אני מודה שזה לא היה קל ואפילו הרגשתי שזה קצת צבוע. אני אסביר, מכיוון שהרבה במאיות חרדיות מעדיפות לקחת לסרטים שלהן (שמיועדים למגזר החרדי – ד"ש) שחקניות חילוניות, שהן מנוסות וגמישות יותר, השחקניות החרדיות נשארות מאחור. מהבחינה הזאת רציתי מאוד לקחת שחקנית חרדית, בהנחה שהייתי מוצאת מישהי שתסכים להצטלם בסרט שבו מופיע גם גבר, כי לא כולן מוכנות. אבל בגלל שזאת הפעם הראשונה שאני מביימת, רציתי להיתלות באילנות גבוהים כדי להרגיש בטוחה יותר. כשראיתי את יעל אלקנה ב"הטבח" היא פשוט מצאה חן בעיניי והרגשתי שאני יכולה לסמוך עליה".

ברודבקר: "אני הכרתי את אלונה סער מ"המפקדת", אבל מה שבאמת שבה אותי היה מונולוג שהיא עשתה בבית הספר למשחק – המונולוג אומנם חצי קומי, אבל הוא גרם לי לדמוע שלוש פעמים. הבנתי שברשתות החברתיות היא יותר שטותניקית ומצחיקה, אבל כשראיתי אותה היא פשוט כבשה את ליבי. בחזרות חבשתי לה בעצמי את הפאה שלי והלבשתי אותה כמוני. בצילומים מלך (זילברשלג, בן זוגה – ד"ש) הגיע לראות אותה משחקת כאישה חרדית. היה מצחיק לראות אותם יושבים יחד על הסט, הם נראו כמו זוג חרדי צעיר".

קידוש השם?

אחרי דיוק התסריט, בחירת השחקנים וכל פרטי התהליך המקדים של הסרט, כל אחת מהן הגיע לסט הצילומים. "זה היה מטורף", מספרת הניה בהתלהבות, "בהתחשב בזה שהיינו אחראיות גם לארט, ללוקיישן, לליהוק, להלבשה. לא היה מי שיפיק חוץ משתינו".

גרינברג: "להגיד את האקשן הראשון הזה? וואו. היה מאוד עוצמתי לראות איך כל המחשבות שלי והרגשות שלי באים לידי ביטוי במוניטור. הקתרזיס של העניין מבחינתי הגיע כשמרוב התרגשות התפרקתי בבכי באמצע הצילומים. היה לא פשוט לביים לראשונה, הרי יש דברים שכבמאית חשבתי שהם טובים ועובדים מצוין, אבל אז בא הצלם שלנו, בועז יעקב, שאין מה לעשות – הוא מאסטר בתחום, ובאמת בא בכוונה לעזור ותוהה אם זה נכון. צילמנו טייק אחד, עצרנו לדבר עליו והוא שאל אותי 'מה בעצם את רוצה להגיד כאן?'. נלחצתי נורא, לא הייתי בטוחה אם הוא זה שלא יורד לסוף דעתי או שאני לא מעבירה את הרעיון כמו שצריך. אגב, הסצנה צולמה בבית חולים, אז איכשהו יצא שאני הייתי על מיטת חולים אמיתית ושמעתי את הדיאגנוזה שלו על הטייק".

ברודבקר (צוחקת): "ובזמן שהיא בכתה על החיים שלה, אני ישבתי בסט שלה ואכלתי פופקורן".

זאת חברות אמת. ואצלך היה יותר רגוע?

ברודבקר: "אני צילמתי במוסד לימודי, שבו יכולנו לצלם רק ביום שישי כי זה היום היחיד שבו אין לימודים. אז בחמישי בערב כבר היינו שם כדי לארגן את הלוקיישן. בינתיים בעלי דאג לאפות ולבשל ולהכין מגשים של אוכל לשבת ואני חזרתי וישבתי לשכתב ולהוסיף הערות אחרונות על התסריט. מפה לשם היה לילה לבן שאחריו יצאנו לצילומים".

ברודבקר: "אומנם לא הלכנו למוזיאונים ולא ראינו סרטים, לא צרכנו מה שנתפס כתרבות בעולם המערבי, אבל מבחינתי לגמרי קיבלתי מההורים שלי את הכלים להיות יוצרת"

אני מבין שבעלך תומך, איך שאר המשפחה הגיבה לעיסוק שלך בקולנוע?

"חלק בכלל לא מבינים מה אני עושה ומה המשמעות של זה. אני מניחה שכל עוד הסרטים לא יֵצאו הם גם לא יבינו במה אני משקיעה כל כך הרבה".

ועכשיו יוצא הסרט הראשון שלך שהוא באורך של ארבע דקות – בטח הם לא יבינו למה זה לקח כל כך הרבה זמן

"אני כבר קצת רגילה לזה כי גם עכשיו אני צריכה לחפור הרבה כדי שהם יבינו מה אני עושה. הם כל הזמן שואלים 'מה יוצא מכל החלומות האלה שלך?'. אני מסתכלת על התקופה הזאת כעל דמי לימוד, אני משקיעה זמן כדי ללמוד מהדרך. ועל אף שזה רק ארבע דקות אני מאמינה שאחרי שהם יצפו הכול יהיה יותר ברור, אני זוכרת משפט מאוד מדויק שאמר לי פעם הבמאי יוסף סידר, 'כל סרט מגולם בסוף בסצנה אחת שהיא הלב של הסרט, ומה שאתן צריכות לעשות זה למצוא את הסצנה ולהביא אותה'. זה מה שהשתדלתי לעשות".

גרינברג: "אין מה לעשות, בעניין הזה באיזשהו מקום מוטל עלינו להיות פורצות דרך. אפילו שיש לי משפחה מאפשרת, עדיין זאת משפחה בורגנית, כולם אנשים עם תארים שקמים בשבע בבוקר, הולכים לעבודה וחוזרים בחמש, ופתאום יש מישהי שאף אחד לא מבין מה לעזאזל היא רוצה – ובהחלט יש הסתלבטויות. גיסי אמר את זה הכי טוב ביום ההולדת שלי – שתמשיכי לחיות בסרט, אבל לא הסרט הקצר הזה של השלוש דקות".

עוברת לכן לפעמים המחשבה שדרך הסרטים אתן עושות קידוש השם או שדווקא ההפך הוא הנכון, ואתן רק מנסות להימנע מחילול השם?

גרינברג: "צריך להגדיר מה זה קידוש השם. ברור שבכוונה שלי אני מכוונת להגדיל ולהאדיר את שמו, בכלל, בכל מעשה שאני עושה בעולם".

ברודבקר: "אני לא מרגישה שאני גם יכולה לומר את זה. אני חושבת שיש דברים שאני עושה כדי לעשות טוב באופן כללי בעולם ויש דברים שאני עושה כי אני צריכה אותם לעצמי. אני מרגישה שמבחינתי לא היה מנוס מלעשות את הסרט הזה ולספר את הסיפור. אני לא חושבת שהוא אמור לקדם שם שמיים או לחלל – זה פשוט סיפור".

גרינברג: "אבל אם תרצי או לא תרצי, הסרט יהיה פרזנטור של העולם החרדי".

ברודבקר: "השאלה מבחינתי היא האם הסרט מחזק ערכים חיוביים, מוסריים, האם הוא סרט שעושה טוב – ולדעתי התשובה היא כן. אני לא חושבת שאני אמורה לעסוק ביצירה שלי בלהוציא את הציבור החרדי טוב או לא טוב. זה לגמרי לא המניע שלי".

גרינברג: "האמת שזה משהו שבאמת ליווה את תהליך היצירה של הניה כבר מההתחלה, היא לא התעסקה במה יגידו או יחשבו עלינו. היא באה עם האמת שלה, גם בתור אמא".

ברודבקר: "אני חושבת שהסרט שכתבתי התחיל מחוויה אישית מאוד טעונה ולאט־לאט הוא הפך להיות יותר ויותר ניטרלי. לדעתי מסכנות וקורבנות אלו דברים שלא מוֹכרים. אני לא אוהבת את העמדה הזאת באופן כללי, גם לגבי הנהי שיש בציבור החרדי אצל מי שאומרים שלא נותנים לנו ליצור קולנוע. היו תקופות שהייתי יותר במקומות האלה, שהרגשתי שהמציאות לא הוגנת, אבל הבנתי שאין לי עניין להישאר בעמדה הזאת. אף אחד לא יעזור לי כי אני מסכנה, אני צריכה לקום ולעזור לעצמי".

אבל אי אפשר להתעלם לגמרי מזה שקיים קיפוח כלפי מגזרים מסוימים.

"אז אפשר לדבר על קיפוח או אפליה, גם דרך היצירה, אבל לא במנגינה של התמסכנות".

לסיום, העובדה שאתן נשים וחרדיות שיוצרות קולנוע היא יתרון או חיסרון בעיניכן?

גרינברג: "אני מודה שקצת קשה לי להגיד אם זו מעלה או חיסרון – אישה חרדית ויוצרת זה פשוט מי שאני, אני לא יודעת להשוות כי אף פעם לא הייתי משהו אחר".

ברודבקר: "אני מוצאת בזה יתרון מטורף. אומנם יש לי הרבה פערים וחסרונות שאני צריכה להשלים, אבל עדיין יש לי משהו ייחודי שאני חושבת שיוצרים רודפים אחריו חיים שלמים – הסיפור שעוד לא סופר. כמובן שלא כל סיפור שמגיע מהעולם החרדי הוא בהכרח מעניין, אני עדיין צריכה שהסיפור יהיה איכותי וטוב, ועל זה אני עובדת".

והפער שכן קיים מפריע?

"אומנם לא הלכנו למוזיאונים ולא ראינו סרטים, לא צרכנו מה שנתפס כתרבות בעולם המערבי, אבל מבחינתי לגמרי קיבלתי מההורים שלי את הכלים להיות יוצרת. קיבלתי בבית המון אהבה לידע, דחיפה לפרפקציוניזם והישגיות, חשיבה ביקורתית, את היכולת להאמין בעצמי ואת האהבה לתרבות באופן כללי. זאת בעיניי מתנה חשובה יותר מלראות סרטים, ומה שלא לימדו אותי, אני אלמד בעצמי".