כאשר הסירים ב"חומוס נגה" שבקריית־שמונה מתרוקנים ואחרוני הסועדים עוזבים את המקום, הוא עובר מהפך. מחומוסייה ללוקיישן תוסס לצילום קליפים. "הכי קל להתקפל מפה ולהצטרף לחגיגת המוזיקה בתל־אביב", אומר בן גולן, אחד ממקימי המקום, "אבל אנחנו משוגעים על הצפון, והמטרה שלנו היא לתת למוזיקאים סיבות להישאר פה".
לפני כשנה, בשיאה של תקופת הקורונה, גולן החליט לעשות מעשה. הוא הצטרף לחבורת מוזיקאים, אמני וידאו, אנשי צילום והפקה שגרים בעיר וביישובים הסמוכים, ויחד הם הקימו את "פטיפון מוזיקה", מיזם חברתי מוזיקלי שמטרתו לתת במה למוזיקאים ומוזיקאיות מהגליל, כדי שיוכלו להמשיך להתגורר, לעבוד וליצור בצפון. המיזם כולל מעטפת ליוצרים – מאולפן הקלטות דרך צילומי קליפים ועד להפקת הופעות חיות. בנוסף ל־50 קליפים שהפיקו וצילמו בשנה האחרונה הם חתומים גם על 21 הופעות ושיתופי פעולה מוזיקליים.
ברזומה של גולן עצמו רשומות כבר 14 שנה כמפיק מוזיקלי. הוא עבד עם אמנים רבים מאזור הצפון בתחילת דרכם, כמו עדן בן־זקן והרכב ההיפ־הופ "הלם תרבות", אבל כאשר הקריירה נסקה, הם עזבו לטובת העיר הגדולה, וכמובן החלו לעבוד עם מפיקים תל־אביביים. "אני לא יכול להאשים אותם", הוא מודה, "בסופו של דבר אם הצלחת ויש לך שיר טוב, הדבר הבא שתעשה הוא לעזוב את קריית־שמונה למרכז, כי שם קורים כל הדברים".
אם שמו או פניו של גולן מוכרים לכם, זה כנראה בזכות ההשתתפות שלו בעונה הראשונה של ריאליטי המוזיקה "אקס פקטור". לתוכנית הוא הגיע אחרי שבת־הזוג שלו דאז רשמה אותו לאודישנים. לפתע הוא מצא את עצמו מככב בפריים טיים, בזמן שעיר שלמה מחזיקה אצבעות להצלחתו – הצלחה שבכלל לא רצה בה. למרות הכישרון שלו וקולו העמוק, גולן רצה להישאר באולפן ההקלטות ולהפיק מוזיקה לאחרים. באותה עונה של "אקס פקטור" פרצה לתודעה זמרת אלמונית נוספת בת העיר. באוברול מנומר שרכשה בשלושים שקל בחנות "יפו תל־אביב", הצליחה עדן בן־זקן להפוך לסנסציה בין לילה, וכיום היא נחשבת לאחת הזמרות המצליחות בישראל, אם לא המצליחה שבהן.
אבל בניגוד לבן־זקן, גולן לא הצליח ליהנות מהחשיפה לאורך זמן. "המעבר מאפס למאה בתוכנית כזו מאוד מלחיץ. חטפתי כאפה חזקה. במשך שנה, גם אחרי התוכנית, הייתי על גג העולם – הופעות, ואנשים מכירים אותך ומזמינים אותך למקומות, ולי זה לא היה בריא".
תסביר בבקשה.
"במשך תקופה ארוכה לא הצלחתי לכתוב שירים, להלחין וליצור. רק כשחזרתי לעמוד מאחורי הזכוכית בחדר האקוסטי עם כלי הנגינה ומערכות ההקלטה הדיגיטליות חזרתי לעצמי. אני לא מרגיש פספוס שלא יצאתי מהתוכנית לקריירה כמו של עדן. לא באמת רציתי את זה, הרבה יותר נוח לי להפיק מוזיקה מאשר להיות זמר".
רגעי קסם
את גולן וחבריו אני פוגש במתנ"ס החאן המקומי. סביב השולחן יושבים גם תום שוחט – במאי ותסריטאי שהוביל את הרעיון להקמת המיזם, יותם שחר וגל פרץ – צלמים ועורכי וידאו קליפים, איתמר רם – אמן היפ־הופ ורוני גולומביק – מנהלת הדיגיטל, זמרת וגם ארוסתו של גולן.
תום, ספר לי מה הוביל אותך אל הרעיון של הקמת האולפן.
"יצא לי לעבוד כבמאי פרסומות, קליפים וסרטים גם בחו"ל, בעיקר בניו־יורק. אל הגליל הגעתי כשנרשמתי ללימודי אדריכלות במכללת תל־חי. אחרי שנה החלטתי לחתוך מהלימודים ולהתמקד במה שאני אוהב באמת – מוזיקה, אבל לא הצלחתי למצוא מקום ליצור בו".
אז החלטת ליצור מקום כזה.
"אני זוכר ששלחתי הודעה בפייסבוק לראש עיריית קריית־שמונה אביחי שטרן, הוא ענה לי וקבענו להיפגש. בגלל שהאזור הזה בתולי וקטן אפשר להוביל דברים ולשנות די בקלות. בפגישה בינינו העליתי רעיונות שהיו לי בנושא מיזמים תיירותיים, נדל"ן וכמובן מוזיקה. הצעתי לו להביא לכאן מיזם שהכרתי בארה"ב, של אמנות קהילתית. טל, יותם, גל ובן הצטרפו אליי – ומאז הגשמנו את החלום, למרות שאנחנו עדיין בהתחלה".
במסגרת פרויקט הדגל שמציע "פטיפון", אמנים מוזמנים לשיר בסשנים אקוסטיים, שמצולמים על ידי חברי המיזם ומועלים לעמוד יוטיוב מיוחד של הלייבל. "אי אפשר לעשות היום מוזיקה בלי הווידאו שחושף אותה להמונים", מסבירה פרץ, שלמדה קולנוע וטלוויזיה בתל־חי, ולפני כן גרה במשך שמונה שנים בתל־אביב. "שם הכרתי את כל הסצנה של הקליפים, והחלטתי שזאת האמנות שלי בחיים. בעיניי הפלטפורמה הראשונית שמנגישה את האמן לקהל היא היוטיוב. הווידאו הוא הרגע הקסום שמחבר בין המוזיקה לקהל".
יותם שחר: "האמנים עוברים אצלנו סוג של טיפול, אנחנו נותנים להם אנרגיה של בית, להיות הם עצמם. יש אמנים שעשינו איתם בסשן גם 20 טייקים עד שהתוצאה הייתה טובה"
אבל לפני הכול, המיזם שואף להקים קהילת יוצרים מקומיים, וכזו באמת החלה להתגבש בשנה האחרונה. עם המוזיקאים שחברו אליהם הם יוצאים להופיע על במות בפאבים באזור, במתנ"סים ולמעשה בכל מקום שמוכן לתת להם מיקרופון ורמקולים. עם הזמן האירועים האלו הלכו ותפסו תאוצה, והגיעו לאוזניהם של מקומיים וגם של מבקרים בגליל. "פתאום נוצר לנו קהל שמגיע להופעות של זמרים וצמא לתרבות", מספר גולן. הרווחים מההופעות, אגב, מופנים כולם להמשך עבודת המיזם, בשעה שכל האנשים שמאחוריו מתפרנסים מעבודות נוספות, עצמאיות.
"אנחנו בית לכל סוגי המוזיקה", אומרת גולומביק, "מהיפ־הופ ועד ראפ. אנחנו פתוחים לכל אחד שמחפש במה וזקוק לקהילה הזאת". המגוון הזה משתקף בעמוד היוטיוב שלהם, שבו אפשר למצוא הפקות של שירים עבריים ולועזיים מקוריים, מקצבים מזרחיים, מוזיקת פיוט, אמנים דתיים וחילונים, צעירים ומבוגרים, יהודים ודרוזים.
ההצלחה לא נעלמה מעיניו של ראש העיר שטרן, שהעניק לאנשי "פטיפון" את ההרשאה לנהל את חדר המוזיקה בעיר, שפועל במתנ"ס החאן. בנוסף, הוענק להם תקציב בסך 60 אלף שקלים לצורך חידוש החדר ורכישת כלים וציוד מקצועי. "חדר המוזיקה פתוח לחזרות לכל מוזיקאי באשר הוא", אומר גולן. "במעט אולפני ההקלטות באזור גובים בין מאה לכמה מאות שקלים לכל שעת חזרה, והחדר הזה נותן מענה למי שמבקשים ליצור ולפתח בלי לשלם הרבה כסף".
איתמר רם: "אני שומע ממוזיקאים כל כך הרבה חוויות טראומטיות על מפגשים לא נעימים וקשים עם התעשייה, ואנחנו מביאים משהו שהוא טיפה יותר מחבק ולא מחייב"
הצעה בהפתעה
בין ההופעות שהפיקה החבורה התקיימה אחת בלתי נשכחת. באוגוסט האחרון עלה גולן בעצמו לבמה שבחצר האחורית של בית החאן עם שיר מיוחד שכתב והלחין לכבוד הערב הזה. בקהל ישבו בת־זוגו רוני גולומביק, בני משפחה וחברים משותפים.
כשעלה לשיר עם ההרכב המוזיקלי, ציפתה גולומביק לשמוע את אחד השירים שכתב לאקסית שלו, אבל הופתעה לשמוע אותו שר שיר שלא הכירה – ונכתב במיוחד עבורה. "האם חשבת יום אחד שתהיי אשתי?" שאלו המילים, "בא לי שהיום תתרגשי, מה תגידי אם ארד על הברך ואציע לך כאן להיות אשתי". התשובה הייתה ברורה לכולם, וההופעה הסתיימה בדמעות וחיבוקים.
גולן וגולומביק מתכוונים להמשיך ולפתח את הקהילה המוזיקלית שהקימו בגליל, ולהישאר לגור בצפון. "אני רוצה להפיק שירים לאמנים כדי שהם יישארו ליצור כאן", מצהיר גולן.
את דבריו מחזק רם: "החלום שלי הוא שכולם ידעו שקיים פה בקריית־שמונה משהו כזה. להביא את תל־אביב לכאן. האמת? יותר כיף לי להביא אמן בוסרי ולעבוד עם הסקרנות הזאת ולעטוף אותו, מאשר לעבוד עם אדם שכבר יש לו את היכולת ולא באמת צריך אותנו. למרות שאנחנו נשמח כמובן לארח את כולם. אני שומע ממוזיקאים על כל כך הרבה חוויות טראומטיות על מפגשים לא נעימים וקשים עם התעשייה, ואנחנו מביאים משהו שהוא טיפה יותר מחבק ולא מחייב. אנחנו מנסים לתת מקום לאמן ולחשוף אותו לאולפן הקלטות מקצועי, לצוות מקצועי, לצילומים מקצועיים".
שחר: "האמנים עוברים אצלנו סוג של טיפול, אנחנו נותנים להם אנרגיה של בית, להיות הם עצמם. יש אמנים שעשינו איתם בסשן גם 20 טייקים עד שהתוצאה הייתה טובה. בתעשייה הזאת אין זמן למי שלא הכי טוב, אבל הדברים שונים כאן בקהילה שהקמנו".
ומה יקרה ביום שתגלו שאחד החברים שטיפחתם בפטיפון יקום ויעבור לתל־אביב?
"בפירוש נפרגן", משיב שחר נחרצות. "עברו אצלנו חבר'ה שרק הגיעו לצפון, הקליטו שיר ונפתח להם הראש, הם פרצו, יצאו לרדיו, התפתחו ועזבו. אנחנו לא מחזיקים אף אחד בכוח. זה ממש בסדר שאמנים מחפשים ועובדים עם כמה מפיקים, צלמים ועורכים. תל־אביב נמצאת במרחק שעתיים מפה ואנחנו עובדים עם אנשים משם. אנחנו מייצרים דבר שאנחנו מאמינים שכשהוא יצליח אנשים מעצמם ירצו להישאר פה ויצטרפו. למשל גיאכו (גיא כהן) הוא מפיק מוזיקלי שעלה מאטלנטה, הגיע לבאר־שבע ועבר לצפון".
שוחט: "יש משהו אחר בצפון, הזדמנות. הגליל זה כבר לא מקום להזדקן בו או להגיע לחיות בו בפנסיה".
בין האמנים שהופיעו והצטלמו לקליפ בחומוסייה המקומית: אחי נתן, מיקה משה, ים גרוניך (הבת של), רוויה בלום ועוד. "גם הזמר איתן פלד, שלשירים שלו יש מעל מיליון צפיות, בא אלינו לעשות סשן ונתנו לו את החום ואת התנאים שהוא צריך ולא התייחסנו אליו כמגה סטאר. אנחנו מתייחסים למוזיקאים כלאנשי אמנות. במוזיקה צריך לנטרל את כל מה שמסביב ולהתעסק רק באמנות".
איפה תהיו בעוד חמש שנים?
גולן: "אני מאמין שיהיה פה הרבה קהל שיבוא לראות את ההופעות שלנו בגלל התוכן שאנחנו מביאים. קהילת המוזיקאים והאמנים תתפתח ולא ירצו לעזוב. האמנים כאן יצליחו גם להתפרנס ולקיים את עצמם. אנחנו רק בהתחלה, אחרי שנה יש לנו עוד דרך ארוכה ללמוד ולכייל את עצמנו".
פרץ: "אם היו עוד חממות כמונו בתחום התיאטרון והקולנוע הייתה יכולה לצאת מכאן בשורה אדירה. לתושבים פה אין מספיק נגישות לעולם התרבות. לא הייתי בצפון באף הצגת תיאטרון או בסרט קולנוע. לא כי אין פה כאלו בהיכל התרבות המקומי, אלא כי זה לא מספיק מפותח. אנחנו לא בונים פה אמנים, אלא קהילה".
וגולן מסכם: "אנחנו מפתחים משהו בסביבה לא זרועה. כל מי שרוצה לקחת חלק בקהילה מוזמן לעקוב אחרינו בכל הרשתות החברתיות. יש פה מקום לכולם".
