המוות – כל מוות – אינו רציונלי. איננו מסוגלים לדון בו בקטגוריות המוכרות לנו מן החיים, שכן המוות הוא הפך החיים. הוא איון היש. להסבירו, לתארו או אפילו להעריכו בכלי ההכרה האנושית – זו משימה שאיננה באמת אפשרית.
מסיבה זו גם אין כל בסיס להסברים מדוע בא המוות. מבחינה מהותית אין זה משנה אם מדובר בשישה מיליון שנרצחו בשואה או באדם זקן וחולה שהחזיר את נשמתו לבורא. עם כל הזעזוע הכרוך במקרה הראשון לעומת ההשלמה עם המקרה השני, עצם הניסיון להידרש למשמעות המוות ולסיבותיו הוא אבסורד. כמו בבריאת היש מן האין, כך במוות יש קפיצה אל האין מן היש. אין לנו אפשרות לומר על קפיצה זו דבר, אלא רק שכך קרה. זהו האבסורד הקיומי של חיינו.
אל החוויה הזו התוודעתי לצערי לפני שלושה חודשים. אמי, ששכבה במצב קשה על מיטת חולייה, גססה. נשימתה הלכה ונחלשה, ואנו נקראנו להיפרד. שלושה ימים שכבה כך, כשגורלה כבר חתום ואין דרך חזרה. חרבו של מלאך המוות הונפה עליה, וכולנו המתַנו לרגע שהיא תכה בה. אך חרף הידיעה שהסוף קרב ובא, ואף שראינו במכשירים את הירידה במדדים והתקצרות הנשימה, רגע המוות היה מפתיע. שנייה אחת לפניו שכב לפנינו אדם, שאומנם היה חולה סופני אבל עודנו חי, וברגע אחד הוא הפך לגופה דוממת, ללא־אדם. היש הפך לאין. היה זה רגע בלתי מובן בעליל. קפיצה.
דרכו של עולם
ואולם, חוסר האפשרות להבין את פשר המוות איננו אומר שאי אפשר להתנחם ממנו. חרף האבסורד שכרוך במוות ושאינו מבחין בין טרגדיות שונות, שטף החיים גוזר עלינו – לפחות מבחינת החוויה האנושית – להבחין בין מוות למוות.
יש סדר לעולם. "דור הולך ודור בא" הוא סדר קיומי שאליו אנו נולדים ועל ברכיו אנו גדלים. וסדר זה הוא הכלי הטוב ביותר להתמודדות עם המוות. "כך דרכו של עולם", אמר לי חבר לאחר פטירת אימי, "הורים לא חיים לנצח". דבריו אולי לא ניחמוני באותה עת, אבל הם כן פתחו לי דרך לשוב באמצעותה אל שגרת החיים. במוות אולי אין היגיון, אבל הוא נורמלי. ועם כל הצער והכאב באובדן שחוויתי, הרי שלא עברתי משהו לא שגרתי. באבלות על אימי הצטרפתי לרשימה ארוכה של יתומים מאם, שמאז ומעולם היו קיימים וגם תמיד יהיו.
מסיבה זו אכן יש הבדל בין שישה מיליון נרצחים בשואה לאדם זקן שנפטר על מיתת חוליו. בשני המקרים אי אפשר לתפוס או לנמק את המוות, אבל לפחות את השני אפשר לנרמל. מותו של אדם זקן הוא חלק מן הסדר. השואה איננה חלק ממנו.
באופן הזה, אם קוראים אנו לעומק, מתייחס המקרא למוות. עצם הופעתו של המוות בעולם היא דרמטית. "כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת", אומר א־לוהים לאדם הראשון כאשר הוא מזהיר אותו מפני אכילה מעץ הדעת. איננו יודעים מהיכן בא כאן המוות ומדוע. הרי רק כעת דיברנו על בריאת היש. שאלה זו, שאינה זוכה למענה ברור במקרא, משקפת את ההיבט האי־רציונלי שבמוות. ואולם מכאן ואילך, כלומר מעת הופעת המוות בעולם, המקרא מתייחס לעובדת מיתתם של אנשים בנונשלנטיות הבולטת באדישותה: "וַיִּהְיוּ כָּל יְמֵי אָדָם אֲשֶׁר חַי תְּשַׁע מֵאוֹת שָׁנָה וּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה וַיָּמֹת… וַיִּהְיוּ כָּל יְמֵי שֵׁת שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה וּתְשַׁע מֵאוֹת שָׁנָה וַיָּמֹת", וכן הלאה. מדוע זה מת בגיל כזה והאחר בגיל כזה? המקרא אפילו לא שואל. המוות הוא כבר חלק מהטבע, ועל כן אין הוא חורג מכל השונות שקיימת בעולם. כמו סרט נע, אנשים חיים ומתים, והעולם מתנהל כסדרו.
אפילו מותו של משה, הגדול שבנביאים, איננו חורג מסדר זה. "הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם אֲבֹתֶיךָ וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה אַחֲרֵי אֱלֹהֵי נֵכַר הָאָרֶץ" (דברים לא, טז), אומר לו א־לוהים באחרית ימיו, כאילו עצם פטירתו של משה היא דבר המובן מאליו. גם בני ישראל מתייחסים למותו באותו אופן: "וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה עֶבֶד ה'… וַיִּבְכּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מֹשֶׁה בְּעַרְבֹת מוֹאָב שְׁלֹשִׁים יוֹם וַיִּתְּמוּ יְמֵי בְכִי אֵבֶל מֹשֶׁה" (שם לד). משה מת, העם בכה, והבכי תם. אין כאן חור שחור שלא ניתן לסוגרו. אדרבה, מיד לאחר מכן מוזכר המנהיג הבא של ישראל: "וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מָלֵא רוּחַ חָכְמָה כִּי סָמַךְ מֹשֶׁה אֶת יָדָיו עָלָיו".
אדם הולך ואדם אחר בא תחתיו. זו דרכו של עולם, אפילו כשמדובר באבי הנביאים. מבחינת אינסופיותו של האדם היחיד, אין אדם יכול באמת לבוא תחת אדם אחר. "לפיכך נברא האדם יחידי, ללמדך שכל המאבד נפש אחת מעלה עליו הכתוב כאילו איבד עולם מלא". אבל מבחינת הסדר העולמי, הדברים מתקבלים על הלב. זה לא רציונלי, אבל כן נורמלי.
זהו שורש הנחמה. "וַיִּנָּחֵם יִצְחָק אַחֲרֵי אִמּוֹ", מספר המקרא מיד לאחר שנשא את רבקה לאישה. כמו יהושע שבא במקום משה, וכמו שאר הדורות שבאו תחת הדורות הקודמים, באה רבקה במקומה של שרה והשיבה את חייו של יצחק למסלולם.
בקצרה נעיר שהסדר הוא גם הרעיון העומד בבבסיס מנהגי האבלות, ששורשם קדום ביותר. כבר אצל אברהם מצאנו נוהל מסודר ביחס למת. כאשר אשתו נפטרת, אברהם בא "לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ". לאחר מכן הוא רוכש לה חלקת קבר. ממקומות אחרים במקרא אנו למדים על מנהגים אחרים שביטאו את האבלות, כמו הימנעות מתספורת, עטיפת הראש וקריעת הבגדים.
הסדר שמכתיבים לנו המנהג וההלכה בעת ההתמודדות עם המוות, עוזר לנו לנרמל את החוויה הקשה. הלוויה, השבעה, השלושים והשנה, וכל הדינים הנלווים להם, מכניסים אותנו למעין שגרה שהופכת את המוות לחלק מסדר החיים ולא למשהו שמתקיים בפלנטה אחרת. הדינים והמנהגים מעניקים לאדם יציבות ברגעים של רעידת אדמה קיומית. בלעדיהם, ספק אם היינו יכולים לשמור על שפיותנו. הנרמול הוא המענה שאנו מספקים לאבסורד. זוהי הנחמה.
למה שתק אהרן
דווקא לאור הדברים הללו, בולט היחס המיוחד שהמקרא נותן למקרי מוות אחרים. בכמה מקומות מסרב המקרא להתייחס באדישות אל המוות, וזועק את זעקת הא־נורמליות. אלה הם מקרי מוות של ילדים בחיי הוריהם.
כאשר אברהם מצוּוה לקחת את בנו יחידו ולהעלות אותו לעולה, המקרא מציג לנו את המאורע כניסיון, היינו כדבר שחורג מההתנהלות הרגילה של העולם. כאשר רבקה שומעת שעשיו מבקש להרוג את אחיו יעקב לאחר שזה גנב לו את הברכות, היא נתקפת חרדה ופועלת בבהילות: "וְעַתָּה בְנִי שְׁמַע בְּקֹלִי וְקוּם בְּרַח לְךָ אֶל לָבָן אָחִי חָרָנָה… עַד שׁוּב אַף אָחִיךָ מִמְּךָ… לָמָה אֶשְׁכַּל גַּם שְׁנֵיכֶם יוֹם אֶחָד". קשה להאמין שתגובה טעונה כזו הייתה נשמעת במקרה הפוך, שבו ילד היה שומע על מות אחד מהוריו. במותו של ילד יש יציאה מן הסדר, דבר המנוגד לכיוון הרגיל של זרם החיים, ולכן הוא דורש התייחסות אחרת, מיוחדת.
הפעם הבאה שאנו פוגשים במקרא במוות של ילד היא בסיפורי יוסף. מהכותונת המוכתמת בדם המוצגת לו מסיק יעקב שבנו יוסף נטרף, ותגובתו קשה: "וַיִּקְרַע יַעֲקֹב שִׂמְלֹתָיו וַיָּשֶׂם שַׂק בְּמָתְנָיו וַיִּתְאַבֵּל עַל בְּנוֹ יָמִים רַבִּים. וַיָּקֻמוּ כָל בָּנָיו וְכָל בְּנֹתָיו לְנַחֲמוֹ וַיְמָאֵן לְהִתְנַחֵם וַיֹּאמֶר כִּי אֵרֵד אֶל בְּנִי אָבֵל שְׁאֹלָה וַיֵּבְךְּ אֹתוֹ אָבִיו". הרגישות הגדולה שנוקט יעקב בהמשך הסיפור ביחס לשמעון ולבנימין מלמדת שלא רק אהבתו המיוחדת ליוסף עמדה ברקע סירובו לקבל עליו תנחומים, אלא עצם העובדה שמדובר בבנו.
ומדוע סירב יעקב להתנחם? רש"י אומר שהיה זה משום שיוסף היה למעשה חי. ר' עובדיה ספורנו מפרש שהיה זה מפני שהאירוע קרה באשמתו של יעקב, שעורר את שנאת האחים עליו. אבל אברבנאל מציג את האמת הפשוטה, הלקוחה מן החיים:
ונתן טעם לזה [סירובו להתנחם] להיות דעתו כנגד המנהג הטבעי, שדרכו של עולם שירד הבן על אביו אבל על קברו, אבל לא שירד האב על בנו אבל לקברו.
לקבור ילד זה דבר המנוגד לסדר העולם, ולכן אי אפשר להחיל עליו את סדר האבלות הרגיל. אין מענה נורמלי למה שאינו נורמלי. יעקב לא סירב להתנחם על יוסף, הוא פשוט לא יכול היה. עניין זה רמוז בכינוי המיוחד שמעניק המקרא לטרגדיות שכאלו. השורש שכ"ל אולי מזכיר במצלול את השורש אב"ל, אך אינו זהה לו.
ומכאן למקרה המפורסם ביותר של השכול: מות בני אהרן. מדוע נדם אהרן? יש המפרשים שבשתיקתו קיבל אהרן את תנחומי משה, שלא היסס לפני שפנה לאב השכול בדברים: "הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד". משה ביקש בדבריו לנרמל את הרגע, להפוך את הטרגדיה לחלק מהסדר המוכתב מגבוה. אך בעיניי ההפך הוא הנכון. אהרן לא קיבל את דבריו אלא התרעם עליהם. "מה שעליו לא ניתן לדבר, על אודותיו יש לשתוק", הגדיר זאת לודוויג ויטגנשטיין. אי אפשר לנרמל את הלא נורמלי. הדומייה היא זעקה שאהרן זעק. כמו רצה לומר, אין מילים שיוכלו להכיל את הרגע הטרגי הזה.
וכיצד אנו יודעים זאת? בהמשך הפרשה, כאשר משה קוצף על אהרן ובניו הנותרים מדוע לא אכלו מבשר הקודש, כפי שציווה אותם, משיב לו אהרן בתקיפות: "וַיְדַבֵּר אַהֲרֹן אֶל מֹשֶׁה הֵן הַיּוֹם הִקְרִיבוּ אֶת חַטָּאתָם וְאֶת עֹלָתָם לִפְנֵי ה' וַתִּקְרֶאנָה אֹתִי כָּאֵלֶּה וְאָכַלְתִּי חַטָּאת הַיּוֹם הַיִּיטַב בְּעֵינֵי ה'". מות הבנים החריג את היום השמיני מן הסדר, טוען אהרן, ועל כן גם עליו לחרוג מן הסדר ולפעול נגד הנהלים המקודשים. אי אפשר להתכחש לא־נורמליות שהתרחשה. אין נחמה לטרגדיה. יש להנכיח את המאורע בצורה כלשהי, ולכן אין לאכול את קרבן החטאת. "וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּיטַב בְּעֵינָיו". משה מודה לגישתו של אהרן.
שכול הוא שכול
נמצאנו למדים שבעוד שהמוות נתפס כעניין נורמלי במקרא, כדבר שניתן להתנחם ממנו, מותם של ילדים, השכול, איננו בר נחמה. "קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל בָּנֶיהָ כִּי אֵינֶנּוּ". אי אפשר להכניס אל הסדר מה שחרג ממנו. הנורמליות של החיים הצליחה לתת מענה לאי־רציונליות של המוות. אך מה יכול לתת מענה לאי־הנורמליות עצמה?
החברה הישראלית הצליחה לתת לכך מענה חלקי. במהלך השנים התעצב יחס מיוחד של יראת כבוד, של ימי זיכרון וחיבוק חברתי, למשפחות השכולות שהקריבו את יקיריהן – רבים מהם ילדים להורים – על מזבח האומה. מן העבר השני הצליחו ההלכה והמנהג לתת מענה נורמטיבי לאבלות הרגילה, זו של ילדים על הוריהם. אבל בין הקבוצות הללו יש קבוצה אחרת, שקולה נאלם ולא נשמע, והיא אינה זוכה ליחס הראוי לה. אלו הן משפחות השכול האזרחי.
ילדים מתים לא רק בעת שירותם או במעשי טרור. ילדים מתים לצערנו בנסיבות רבות אחרות – מחלות ותאונות. והשכול של ההורים והמשפחות שלהם עודנו שכול, כשהאי־רציונליות והא־נורמליות חברו אצלן לטרגדיה אחת. ואין למשפחות הללו ימי זיכרון קהילתיים, וגם לא הלכות מיוחדות. והן נותרות חסרות נחמה, משוטטות בינינו כשליבן פצוע וממשיך לדמם.
את המציאות הזו ביכולתנו ומחובתנו לתקן. דבר גדול עשה חברי היקר פיני רבינוביץ', אביה של דסי ז"ל, כשייסד את שבוע המודעות לשכול האזרחי, שחל בשבוע הקרוב. סביבנו הורים שאיבדו את ילדיהם, משפחות שענף צעיר ורענן נכרת מהן. אלו נבלעים בין שאר מקרי האבלות שאנו מתוודעים אליהם, ולא מקבלים את היחס המיוחד שהם ראויים לו. כאן טמון תפקידנו כחברה וכקהילה. עלינו להגביר מודעות, להעניק תשומת לב, לתת מקום לאובדן מן הסוג האחר, להכיר בייחודו. נדרשת מאיתנו תודעה חדשה, שאומנם אין לה סימוכין בהלכה וגם לא בתרבות העכשווית, אבל היא הכרחית.
אולי הגיעה העת לנסח טקסים הלכתיים ותרבותיים מיוחדים עבור כל אלו. אבל בינתיים כל אחד ואחת יכולים לפתוח עין ולהתבונן לצדדים, לבחון האם אין סביבנו מישהו שעודנו זקוק לנחמה, שלעולם לא תבוא. זה המעט שביכולתנו לעשות.
