נדמה שהכול נחשפו לספרה של גליה עוז, בתו של הסופר עמוס עוז, "דבר שמתחפש לאהבה", ולהררי המילים שנכתבו ונאמרו בעקבותיו. גם מעל דפי מוסף זה הוקדשה לו עם יציאתו לאור סקירה מאת עלית קרפ. הספר הצנום הוא כתב אשמה חריף מאוד נגד האב הסופר, שפורסם לאחר מותו, ומתאר ראש משפחה מתעלל ומרעיל סדרתי, המכה, מקלל ומשפיל את ילדיו, וגם את רעייתו, מתוך אהבה עצמית ללא גבולות ותאוות שליטה. אדם שכל סביבתו, כולל קורבנותיו הישירים, מגויסת להשתקה ולטיפוח מעמדו כבכיר הסופרים בישראל וכאיש הרוח הבכיר של מחנה השמאל. מעטים נחשפו לתגובותיהם של בני המשפחה, הרעיה נילי והאחים פניה ודניאל, שמצאו עצמם מול התקפה כפולה: הן על זכרו ושמו הטוב של הבעל והאב, שהם עדיין אבלים על לכתו, והן עליהם, כמשתפי פעולה שבחרו כביכול לשתוק ולצדד בתוקף במקום בקורבנו.
העניין הרב כל כך בסוגיה האישית־משפחתית הזאת נובע כמובן ממעמדו הציבורי הרם ומנוכחותו המרכזית של עוז בחברה הישראלית במשך שנים רבות. אלה הפכו את העיסוק בה לדיון זהותי ופוליטי של מי שראו בו שופר רהוט לקולם וכעת דמותו הנבואית נותצה לנגד עיניהם, ולחילופין יריב אידאולוגי מר שנתגלה במערומיו. לא פחות מכך עורר הספר דיון טיפולי־פסיכולוגי נרחב, שבו השתתפו, באופן פעיל או סביל, אנשי מקצוע ומי שמצאו בתיאוריו בבואה לעצמם וליחסיהם המשפחתיים הפרטיים.
כעת, כעבור שנה, רואה אור ספר התשובה של האח הצעיר, דניאל עוז, שמוצא עצמו כותב כי אינו יכול עוד לשתוק. שכותב מתוך רצון לשמור על שפיותו ומתוך הכרת הטוב לאביו. הספר יציב, רהוט ומנומק, אך עולה ממנו כי מעטות הדקות במהלך השנה החולפת שבהן הכותב לא התייסר במחשבותיו ומעטים הלילות שבהם שנתו לא הייתה טרופה, בעקבות דבריה של האחות גליה והגל ששטף אותו ואת משפחתו.
חיטוט בזיכרונות
דניאל עוז מעיד כי למד את ספרה של אחותו "לפני ולפנים", וכך גם את התגובות המכאיבות שבאו בעקבותיו. בספרו הקצר הוא מבקש לענות לטענות שעלו בכתב האישום שלה, ועושה זאת בצורה שיטתית ומנומקת. לשם כך הוא מתפלש בזיכרונות הילדות שלו, מענה את עצמו ובוחן את השאלות האומנם לא ראה ולא שמע, האם נשטף מוחו, האם הוא משמש בלא יודעין מגן לרוע. מכיוון שנולד 14 שנים לאחר אחותו גליה, דניאל משתמש גם בזיכרונותיה של אחותם הגדולה פניה, ומזכיר לקוראים שהמשפחה גדלה בקיבוץ. השעות שבהן שהו בני המשפחה יחד היו מעטות מאוד, במרחב של חדר שהתרחב לחדר וחצי, בלי יכולת להסתיר דבר מבני הבית האחרים. גם לא מהשכנים, שאיש מהם אינו זוכר מכות או סימנים כחולים.
השעות הרבות שבילה דניאל בחיטוט בזיכרונותיו ובעבודת בילוש משפחתית, כולל הודאות של עוז בחייו, העלו את זכרן של כמה תקריות משפחתיות לא נעימות, אך כאלה שלא נתפסות בעיניו כשונות באופן מהותי ממה שמאפיין כל משפחה כמעט. ומכל מקום הן אינן עולות לכדי דמותו של הדמון האכזר והמפלצתי המתואר בספרה של גליה, ואין בהן כדי להאפיל על אינספור הרגעים הנעימים של חמימות משפחתית וגילויי טוב לב, עדינות ונדיבות של האב, כפי שהוא ופניה זוכרים אותם. לצד ההתמודדות הנקודתית עם ההאשמות, מצייר דניאל את אביו כדמות עדינה וחלשה יחסית, מודה בטעויות וממעט להיעלב, מקור ללעג היתולי מדי פעם של בני הבית על תכונותיו, בצחוק משפחתי שאליו היה מצטרף. עמוס עוז שמתאר בנו הצעיר הוא איש משפחה אוהב ומחבק, דואג לילדיו ומתגאה בהם, ומי שכאב עד יומו האחרון את הנתק שגזרה עליו בתו ממנה וממשפחתה וניסה בכל מאודו להגיע לפיוס.
בכוונה איני נכנס לפרטי התיאורים המאשימים מצד האחות ולפרטי הפרכותיהם מצד דניאל ויתר בני המשפחה. אסתפק בתחושתי שהחקירה והנבירה העצמית הפוצעת, המשמשת את דניאל למעשה ההפרכה וערעור מהימנות העדות של גליה, יש בהם ללמד על יחסו הזהיר והמבקש להיות הוגן כלפי אחותו. הוא מתייחס ברגישות לזיכרונותיה ולכאבה הסובייקטיביים – השונים בתכלית מחווייתם של יתר בני המשפחה – ומנסה בכל דרך לזהות את מקורם.
גם שם הספר, "אוסף צדפים", מקורו באחת ההאשמות החמורות בספרה של גליה, הנקשרת ישירות בשמו של דניאל, ושפרטיה, שאינם מוכרים לו, מענים את נשמתו עד שעולה בידו לערער עליהם. כל זה מעלה ביתר שאת את שאלתו המהדהדת של דניאל, שאינו מבין מה נשתנה בשנים האחרונות, לאחר שלא היה אף רמז מטרים שבישר את הנתק המוחלט שלה מהמשפחה, ובוודאי לא את כתב האישום הנורא.
ספרי עזרה עצמית
בשאלה זו אני מוצא את הניתוח המוצג בספר מרתק ובעל חשיבות החורגת מסיפורה של המשפחה. עוז הבן מנתח את דבריה של אחותו במקביל ועל רקע ספרי "עזרה עצמית", כפי שהוא מכנה אותם, מתחום הפסיכולוגיה, שאותם מצטטת גליה עוז בספרה ובהופעותיה. הטכניקה היא ציטוטים מטרידים, למשל על דמות של אב "ששוטף את מוחם של בני משפחתו ברעיונות גרנדיוזיים על גדולתו" (מספרה של ג'ודית לואיס הרמן, "טראומה והחלמה"), שבהם היא מזהה את אביה והופכת אותם לניתוח מהימן של דמותו. על התרשמות מתוך ספר אחר ("הטרדה נפשית" מאת מ"פ היריגוין) היא אומרת: "דמותו של הנרקיסיסט הטורף שעלתה מן הספר הייתה מבעיתה, אבל זה היה תיאור נאמן של האיש שהכרתי".
לטענתו של דניאל מתקיימת כאן לולאה של היזון חוזר שאין דרך לפרוץ אותה: תיאור פסיכולוגי בספרי מומחים פוגש ברגש אישי, והם מזינים ומאמתים זה את זה ללא בקרה. הבקרה היא עדויותיהם של בני המשפחה וכל הסובבים לאורך עשרות שנים. התוצאה היא שכל היגד כללי בספר מוטח במטרה השנואה, ונקרא כאילו היה אבחון פרטי מדויק.
בכתב ההגנה שלו מנסח דניאל כתב אשמה חריף, אך לא נגד אחותו אלא נגד אותם מומחים שעושים הון ממי שקונים את ספריהם, מוצאים בהם – מסיבה רגשית כזאת או אחרת – את עצמם ומקבלים "אבחנות" לשימושם החופשי. אין בדבריו פסילה של תחושת הקורבנוּת עצמה. אדרבה, הוא "מתבייש בפני מי שחוו הורות מתעללת". מה שכואב לו הוא הניכוס של חוויות התעללות של אחרים.
לדברים הללו מצטרפת שיחת טלפון שהוא מתאר, ושהתקיימה זמן לא רב לפני מותו של עמוס עוז. בשיחה עם אחד מחבריו של האב אמר לו בן הזוג של גליה "זה הכול בספר", כשהוא מתכוון לספר "הורים מרעילים" מאת סוזן פורוורד. אחרי מותו הביא אותו חבר למשפחה מעטפה ובה עותק של הספר. התברר להם שאביהם קרא ולמד אותו בעיון כתלמיד שקדן, והם מצאו בו סימונים והערות בכתב ידו של עוז לכל אורכו. הספר, אומר דניאל, "הוא המדריך המושלם לדה־הומניזציה ודמוניזציה של הורים", קביעה שאותה הוא מוכיח באמצעות ציטוטים מן הספר.
כתב האשמה לא נעצר בספרי העזרה העצמית הפופולריים והנזק הפוטנציאלי שלהם. דניאל עוז ממשיך, בכאב גדול, לדון בתגובות לספר של גליה. חלקן ישירות, ברשתות החברתיות, של שופטים מטעם עצמם שמעולם לא הכירו את בני המשפחה מקרוב; חלקן כתבות יזומות בתקשורת, וכאן הוא מקדיש מקום מיוחד לעיתון "הארץ", שפצח "בסדרת כתבות ערפדיות ודמגוגיות במיוחד". תגובות אחרות הן יוזמות אקדמיות וארגוניות שונות שהתבטאו בכנסים, ימי עיון ואירועים על "יחסים מרעילים במשפחה", ועל דמותו של הסופר שהתגלה לכאורה כפסיכופת אלים ונרקיסיסט. עיתונאים, סופרים, משוררים, מבקרי שירה, מחזאים, היסטוריונים, אנשי "מקצועות טיפוליים" – כולם מנצלים את הסיפור העסיסי ומתהדרים על חשבון הסופר המת ובני משפחתו החיים.
פוליטיקה של זהויות
הפצצה שהטילה גליה עוז נפלה על אוזניים קשובות במיוחד על רקע העיתוי ההולם: תקופת עלייתה של פוליטיקת הזהויות ועידן ה"מי טו", שחשיבותו אומנם רבה מאוד בחשיפת פשעים ועוולות ומיגורם, אבל במסגרתו נוצר גם סחף תקשורתי אופנתי שאינו נעצר כדי לבחון אמת, להצליב עדויות, להכיר במציאות מורכבת, לזהות האשמות שווא. תגובת ה"מאמינים לה", מבלי להכיר את העובדות, רק מכיוון שהיא המתלוננת המכריזה על עצמה כקורבן, הפכה, כדברי דניאל, "לציווי אופנתי… במידה רבה השימוש בו נעשה על מנת להראות לסביבה שהדובר או הדוברת פמיניסטים, מתקדמים ונאורים".
זהו עידן שיבתן לבמה של תיאוריות מרקסיסטיות ופרוידיאניות חובקות־כול בתצורה חדשה, המחלקת את העולם למדכאים ומדוכאים ומוסיפה על כך את צדקתם הנצחית של ה"מדוכאים". ומה שעובד בעולם הרחב, וגם כאן, ברמה הפוליטית – כמו הישות הפלסטינית, שגם היא "מאמינים לה", שהרי היא הקורבן; וגם כשהיא תוקפת, מסלפת עובדות וזורעת אימה, טרור ומוות, היא עדיין הצד המדוכא, הראוי לאמפתיה ולסימפתיה מעצם הצגתו ככזה – עובד גם ברמה האישית.
לא מעטים בסביבתי מצאו בחשבון שבאה בתו של עוז עם אביה חשיפה מפתה. חשיפת אמת המנתצת את דמות מכשף השבט, דובר השמאל יפה הנפש, מטיף המוסר נגד כל אלימות ופגיעה, שליבו יוצא מצד אחד אל מחבל פלסטיני רוצח המונים הכלוא בישראל, ומצד שני מסוגל היה להפיק בעצמו "אבחון" מכליל שבו קרא לאנשי גוש אמונים "כת", ובתוכם דייק את מי שהם, כלשונו, כת אטומה ואכזרית של רוצחים סדיסטים שהגיחה ממרתפי התבהמות וסיאוב, פושעים נגד האנושות, מטורפים וצמאי דם. מנגד, רבים בשמאל שמעולם לא בחרו בעוז לתפקיד דוברם הראשי, ששו גם הם כמוצאי שלל על הכתמתו המשפחתית הפומבית, אימצו אותה והתפלשו בה. השיפוט הפוליטי, מכל פוזיציה שהיא, מחמיץ את העניין ואת העיסה.
הסיפור של משפחת עוז בשנים האחרונות הוא עצוב וכואב. בתום שנה נדמה שכל הצדדים, מלבד המנוח עצמו, שטחו את טענותיהם. קריאתם של שני הספרים מעוררת אי־נוחות, תחושה קשה של חשיפה כמו־לא־רצונית למריבה משפחתית פנימית, ורגשי אשם על מציצנות. אלא שמה שדניאל עוז עושה בספרו הוא לא רק השבת מלחמה במאבק הזיכרונות והעובדות ופרשנותם, אלא גם הענקת מעין הסבר לשאלת רבים החשים שאין עשן בלי אש, וכי לא ייתכן שאדם יקום ויטיח האשמות איומות בבני משפחתו סתם כך, ללא סיבה, ויכנה את יחסיהם מורעלים.
חומצה רעילה בוודאי נשפכת פה, אלא שעוז הבן מצביע על מקור אחר למוקד הרעל. לא הורות מרעילה אלא הגות מרעילה, מגובה בהלכי רוח רעילים, שבדרכם להיטיב חודרים לפתחים זעירים של תחושות עמומות ושברי זיכרונות קיימים ולגיטימיים, מעצימים אותם ומשמידים כל חלקת זיכרונות טובה שסביבם. הם נותנים תוקף, מעניקים שם לתחושות ומציעים תיאוריה לא ניתנת להפרכה, שכל תגובה, מכל סוג, רק תאשר את אמיתותה. אינני יודע אם הקוראים הזרים נדרשים או מעוניינים להכריע בריב המשפחתי – כולנו בוודאי איננו מסוגלים להכרעה הוגנת – אבל בהחלט נקראים לצריכה ביקורתית ולתשומת לב לא רק לסימני התעללות אלא גם למסמני התעללות.
אוסף צדפים
דניאל עוז
ידיעות ספרים, 2022, 119 עמ'
