בראש השנה לפני עשרים שנה ישבתי מכווצת בעזרת הנשים של בית הכנסת בעפרה והרגשתי שאני מתפוצצת. לא רק שסבלתי מהישיבה מעבר למחיצה, כאורחת באירוע של אחרים, גם תוכן התפילות והפיוטים הטריד אותי. עד אותה שנה התאמצתי גם אני בכל ליבי להתכוון בתפילות שנכתבו על ידי גברים וממוענות לאביהם שבשמיים. אולם באותה תקופה למדתי תיאולוגיה פמיניסטית ונעשיתי מודעת לעיוות הדתי של הנסיבות.
למחרת בבוקר הבאתי איתי לתפילה את "ספר הברכות", סידור שפרסמה המשוררת והתיאולוגית היהודייה מרשה פאלק ב־1996. בעברית ובאנגלית, בווריאציות יצירתיות יפהפיות ונועזות על הנוסחים המוכרים של הליטורגיקה ושל פסוקי המקרא, הופיעו שם ברכות ותפילות חדשות מזווית תיאולוגית שונה מאלה שהכרתי. החבאתי את הסידור מתחת לסוודר, ובכל פעם במהלך התפילה, כשהכעסים, התסכול והעלבון שבו וגאו בי, הצצתי בו וניסיתי להתפלל באמצעותו. תפילתי הייתה רעננה, מלאת פליאה, ובו זמנית מעצימה ומבלבלת. גם אם סוף סוף הבנתי מה תפילה יכולה להיות, לא ידעתי אם אני יוצאת ידי חובה ולא הייתי בטוחה אם מה שאני עושה נחשב בכלל "יהודי".
"הייתי צעירה למדי, אולי בת ארבע, בפעם הראשונה שאמרו לי שא־לוהים אינו זכר או נקבה, שאין לו כלל גוף ושהוא מעבר למגבלות המגדר", כך פותחת המשוררת מרשה פאלק את המאמר המכונן בעולם התיאולוגיה הפמיניסטית, שפרסמה ב־1987 תחת הכותרת "הערות על חיבור ברכות חדשות: לעבר שיקום פמיניסטי־יהודי של התפילה".
את האשליה שאפשר לדבר על אלוהות על־מגדרית בלשון זכר, מבלי לקיים בליבנו, במודע או בתת־מודע, דימוי גברי של האלוהות המתקף סדר חברתי פטריארכלי, ניפצו ההוגות הפמיניסטיות כבר בתחילת המהפכה. רבות נטשו את הדימוי הגברי עם האלוהות כולה, אחרות פנו לניסוח דימויים מטריארכליים וליצירת ריטואלים חדשים שהחוויה הקיומית הנשית במרכזן. פאלק, בהתאם לתפיסה היהודית שחונכה עליה, של מונותאיזם כולל־כול – הצהירה במאמר ההוא שדיבור על האלוהות או אליה בלשון זכר בלבד הוא מעשה של כפירה ועבודה זרה. צמצום דימויי האלוהות ללשון זכר לא רק שאינו מסייע להבנתה או לחווייתה כעל־מגדרית, אלא מצמצם את המודעות להתגלויות ולקריאות שלה הנשמעות בצורות אחרות.
פאלק הצביעה על העיוות בתפילה היהודית שאנו, נשות ישראל, נתבעות ונענות לבצע בתפילותינו: להכפיף את התודעה שלנו להתמקדות רוחנית בחוויות של מישהו אחר. אנו מתפללות בשפה ובתכנים המשקפים ניסיון חיים שאינו תואם את החוויה הקיומית שלנו, ומתעלמות מהחוויות הכי משמעותיות שלנו. את אלה אנו לא מקשרות לקדושה, להתגלות ולמעשה דתי. במאמר ההוא, שהותיר רושם עז על דור של פמיניסטיות יהודיות, היא לא רק קראה לפתח מגוון דימויים ולהחליפם תדיר באחרים כדי לקיים מגע אמיתי עם א־ל חי, אלא גם העניקה דוגמאות לברכות שונות ופתחה שער לעולם רוחני חדש.
ללשון שבה אנו מדברים על האלוהות יש כוח אדיר בחינוך הקהילה ובעיצוב חיינו. לדימויי הא־ל יש השפעה מהותית ישירה על ההבנה שלנו את עצמנו, על מה שאנו מבינים כאפשרי ועל הציפיות שאנו מטפחים מעצמנו ומזולתנו. המעשה הפמיניסטי של הרחבת מערך הדימויים המגדרי של האלוהות, מטלטל את המערכת התיאולוגית לטובה ומאפשר הצפה של דימויים נוספים אחרים, המביאים לידי ביטוי את החוויה הדתית האנושית בכוליותה. פאלק לקחה על עצמה את האתגר לתת שמות חדשים נוספים לאלוהות, ולהנכיח אלמנטים נוספים בחיים כ"דתיים" וכקשורים בהתגלות וביחסים עם האלוהות. במהלך השנים היא פרסמה סידור ומחזור לימים נוראים, ולאחרונה הגדה של פסח, הנקראת "לילה של התחלות".
טקסט משלה
יש משהו נואש בקניית עוד ועוד הגדות של פסח. עבור רבים, ההגדה המסורתית נעשתה שחוקה ובשל כך אף מעוררת התנגדות. פרשנות היא הדרך היהודית להחזיק מעמד עם טקסטים, נורמות ותיאולוגיה שאנו מבקשים לשמר אך איננו מזדהים עימם עוד. בהגדה של פאלק אפשר לראות עוד אופציה של עניין ואתגר מרעננים, כדי לעבור עוד ליל סדר בשלום, אבל נדמה לי שההגדה הזו מבשרת פתרון אחר לקונפליקט היהודי־מודרני עם טקסטים מקודשים שאיבדו את טעמם מסיבות שונות. פאלק מתייחסת בהגדתה לרוב הטקסטים המקוריים המסורתיים, אולם עושה בהם דברים שלא נעשו בהם עד כה, ומשלבת ביניהם – בשוויון ערך – טקסטים משלה, המעוררים חוויות דתיות אחרות.
נאמנה לעיקרון הדתי של זיהוי האלוהות בהיבטים מגוונים בחיים, ולאיסור לקפוא על סט דימויים ונוסחים שחוקים המובילים לאוטומטיזציה של הברכות והתפילות, פאלק ממשיכה לחדש בהגדה דימויים שלא הופיעו בכרכי ספרי התפילות הקודמים שפרסמה. לצד זאת, ברכות ותפילות רבות אינן ממוענות לאלוהות החורגת מהסדר הקיים או מהבהבת מבעד לו, אלא להתגלויות שלה במציאות כמו הנפש האנושית: "תזכור נפשנו את קדושת הגוף בנטילת ידיים"; או אור הנרות "יעירו נרות הפסח את האור בקרבנו". פאלק, משוררת בחסד, מתרגמת בהגדה פרקי תהילים שונים ופרקים משיר השירים בתרגומים חופשיים המפתיעים ברעננותם וביופיים החד. שמות האלוהות המשתנים מלבבים, פסוקים וביטויים שנשחקו לעייפה נובטים מחדש, מהפנטים ומעוררים. ההגדה מעוטרת בציורי מים רכים ויפהפיים של פריחות צמחים שונים פרי מכחולה, ואלה מוסיפים לאווירת העדינות והפליאה המאפיינת את ההגדה.
התיאולוגיה והמשמעויות הדתיות של הקיום אליבא דפאלק באות לידי ביטוי בהגדה שלה לא רק בברכות ובחלקים ה"צפויים", אלא גם בתרגומיה לפסוקים, ב"כוונות", בביאורים לרוב חלקי ההגדה המסורתית הנוכחים כאן ובתוספות שהיא משלבת בה. למשל ב"כוונה" שהיא מציעה למעשה שבירת המצה. באמצעות מדיטציה – הרהורים פיוטיים נוגעים ללב תחת הכותרת "שברון ושלמות" – היא מנסה להבין מה מקומה של בקשת שלמות בעולם שבור. פאלק מצביעה על הפוטנציאל לתהליכי ריפוי נפשיים ולהתעוררות מוסרית המצויים באופנים שונים גם בתודעה השבורה וגם בתודעת השלמות, ותוהה על חיינו בתוך האינטואיציה האנושית הכפולה זו. במדיטציה שלה על הפיוט "דיינו" (המובא בנוסח מקוצץ מאוד) היא מנסה להשיב על השאלה "מה זה 'מספיק'?", כשהיא מתארת את הקיום האנושי כקיום נצחי־משנה־צורה בתוך הוויה כוללת. מרתק לראות כיצד היא מתחבטת עצמה בציור שהיא מפתחת, ומשנה את הניסוחים מפסקה לפסקה על מנת להתאים לתיאולוגיה מדויקת יותר עבורה.
וריאציות רבות נכתבו בעשורים האחרונים ל"ארבעת הבנים" בהגדות, על ידי אנשים שחשו לא בנוח עם המוגבלות המגדרית של הנוסח המקורי או עם הסטריאוטיפיות של טיפוסי הילדים השונים. בהתאם למסורת הפוליטיקלי־קורקט המגדרית השולטת כעת בנתחים רחבים של התרבות האמריקנית, לטוב ולרע – פאלק פותחת את הגרסה שלה לארבעת הבנים בהזמנה לקוראות ולקוראים לקרוא את הילדים בכינויי הגוף שהם מעדיפים. הווריאציה שהיא מציעה בעצמה משתמשת פעם בלשון זכר, פעם בנקבה ופעם בכינויי גוף חדשים א־בינאריים שנעשים כעת פופולריים בקרב הציבור הליברלי בארה"ב, במיוחד הצעירים. ארבעת הילדים של פאלק הם חלקים בתוך כל אחד ואחת מאיתנו, מצבי נפש שונים הדורשים מענה: הרצון לדעת, תחושת ניתוק ובדידות, "פשיטות" וחוסר יכולת לשאול. פאלק מציעה דרכים לגעת בכל אחד מה"ילדים" שבקרבנו ומצביעה על היתרונות בקיומו.
חלק בהגדה שצרם לי, ולא על רקע מגדרי, הוא קטע מדיטציה על "הא לחמא עניא" הנפתח במילים: "בית הפתוח לכול: זוהי ההבטחה המקודשת של ארה"ב". בהמשך מופיעה הפואמה "הקולוסוס [פסל ענק] החדש", של המשוררת היהודייה־אמריקנית אמה לזרוס, המתנוסס על פסל החירות בניו־יורק ומצטט לכאורה את קריאתה של האישה נושאת הלפיד לאומללים ולסובלים ברחבי העולם לבוא לארה"ב, שבה יוכלו לנשום בחופשיות. הבהרת העקרונות ההומניסטיים בהגדה באמצעות ציטוטים מחוץ לתרבות היהודית היא מעשה ראוי, אולם האופן שבו המדיטציה ההיא מנוסחת חושף בבהירות את הסוד הלא מוסתר: בעיני הכותבת, ארה"ב היא הבית והמודל הערכי הראוי.
המהפכה שמעבר לפינה
התיאולוגיה של פאלק היא שלב במהפכה התיאולוגית היהודית שהפמיניזם היהודי האמריקני מחולל בעולם הרוח היהודי. פאלק, שהיא תלמידה חכמה השולטת בעברית ובאנגלית על בוריין, מציעה תיאולוגיה יהודית עמוקה ומספקת ניסוחים ליטורגיים המצטרפים לליטורגיקה המסורתית ואינם מוחקים אותה. אולם בשעה שאצלנו מבקשים לפגוש "מלך בשדה", ובהתבודדויות זועקים ל"טאטע", התיאולוגיה היהודית באמריקה מעלה הילוך ומאיימת לעקוף את הפמיניזם בסיבוב. המהפכה הפמיניסטית הופכת בשנים האחרונות, לטוב ולרע, ל"מהפכה מגדרית", שתובענותה וחוסר הסבלנות שלה לפטריארכיה מתחילות להישמע אחרת.
לצד בתי הכנסת הניסויים והפופולריים מאוד – כמו "שול/לאב" ו"רוממו" בניו־יורק, המחדשים תפילות ואירועי חיים, והמקוואות הרדיקליים דוגמת "מים חיים" בניוטון מסצ'וסטס, שהקימו בזמנו מחברת "האוהל האדום" אניטה דיאמנט וחברות – קמו בשנים האחרונות ארגונים ומוסדות חדשים המספקים מענה רוחני לקבוצות שהיו שקופות בקהילה היהודית בכללותה וכעת תובעות מקום בכל הכוח.
"סברא" היא "ישיבה מסורתית רדיקלית", המוקדשת ללימוד תלמוד מפרספקטיבה קווירית ומתעניינת ב"תובנות החיוניות של אלה שבשוליים". בישיבה, תלמידים מזהויות מגדריות מגוונות מועצמים מתוך לימוד התורה שלהם להרחיב את התורה והמסורת. סידור "דבר חדש – הסידור המכיל" מבית פרויקט "עברית לא בינארית", שהתפרסם לאחרונה וזכה לחשיפה, הוא סידור נועז וייחודי שכתב ברין סלומון, טרנסג'נדר דתי מניו־יורק. זהו סידור אונליין שמפעיל שיטה מגדרית חדשה בהתייחסות לאלוהות ולמתפללות והמתפללים. הסיומות של כל ההטיות משתנות לסיומות חדשות וכך גם הניקוד, חוץ מהשם המפורש שנשאר כהווייתו ואינו מנוקד. בסידור מוחלפות גם "פסקאות מהתפילה המסורתית המבטאות התנשאות או דחייה של מגדרים מסוימים, של אנשים בעלי צרכים מיוחדים או בשל שנאת זרים" באלטרנטיבות, בעברית ובאנגלית, "שאינן פוגעניות".
לאחרונה העלה אתר "ספריא" תרגום חדש למקרא, המבקש להימנע מכל הטיה מגדרית לאלוהות, כחלק מהמאבק הליברלי בבינאריות המגדרית. גם יהודים "שקופים" מסיבות אחרות מתאגדים להכרה בזהותם הייחודית ותובעים מקום במרחב היהודי, כמו בית המדרש הווירטואלי "עמוד" – מסגרת לימוד תורה ל"יהודים צבעוניים" (Jews of Colors) המאתגר את היהדות שהכרנו מזוויות אחרות. ב"עמוד" גם המורים הם "יהודים צבעוניים", ויחד עם התלמידים הם מבקשים "ליצור מרחב לחגוג מנהגים ומסורות שהודרו ולהחזיר אותם למסורת".
תלמידי הרבנות בבתי הספר הליברליים לרבנות, שאותם לימדתי בעשור האחרון בארה"ב, הם דור אכפתי ומעמיק, המחפש דרכים לקרוא את המקרא ואת ספרות חז"ל מפרספקטיבות חדשות שהפמיניזם שלי אינו מכיר. הם קוראים את המקורות בזוויות שלא נודעו עד כה ועוסקים בפסיקות הלכה ויצירת ריטואלים שאינם מתפשרים עם מציאות פטריארכלית. המהפכה הזו, כך אני מאמינה, תשפיע בקרוב על עולם הרוח של כולנו בסדרי גודל אחרים מאלה שהפמיניזם הרגיל אותנו, ותאתגר גם אותנו לבחון את הנחות היסוד של התרבות היהודית ודרכי התנהלותה, באופן גורף וחדש. האם נעז לומר גם הפעם "הישן יתחדש והחדש יתקדש"? ימים יגידו.
Night of Beginnings: A Passover Haggadah
Marcia Falk
Jewish Publication society, 2022, 232 pp
