תוכנית הריאליטי הראשונה בערבית מציבה אתגר לחברה הישראלית

בזו אחר זו הן מגיעות לנקודת הכינוס הראשונה שבה יתחיל הכול. אחת חמושה במשקפי שמש, גוררת אחריה מזוודה צבעונית, השנייה בטישירט נטולת שרוולים, שלישית עם חיג'אב לראשה. עשר בנות ערביות שעזבו את המשפחה ואת מקום העבודה כדי להצטרף ל"האתגר", תוכנית הריאליטי הישראלית הראשונה בערבית, שמשודרת בימים אלו ב"מכאן", הערוץ הערבי של תאגיד השידור.

במשך עשרה ימים הן עוברות משימות קבוצתיות ואישיות ביער שכוח אל, והמטרה היא לגרום להן להתמודד עם סיטואציות לא מוכרות, גם פיזיות וגם מנטליות, שיוציאו מהן משהו קצת אחר. "זו תוכנית ששוברת את כל הסטריאוטיפים על נשים בכלל ועל נשים ערביות בפרט", מספר במאי התוכנית כינן טרבוש, "הסטיגמה על נשים היא שהן פחות עומדות באתגרים. מפה נולד הרעיון. התוכנית שמה את הנשים בפרונט ומוכיחה שיש להן גם את היכולות להתמודד עם כל קושי".

האתגר גם כולל ניתוק מהבית – במשך עשרת ימי הצילומים מוסרות המשתתפות את הטלפונים שלהן להפקה, והן מנותקות מכל טכנולוגיה ומהעולם החיצון. "זה יצר משהו מאוד מעניין בעיניי", ממשיך טרבוש, "התנהגות אנושית מאוד רגישה. שמנו אותן במצב של סיר לחץ – גם בגלל המשימות וגם בגלל האינטריגות בתוך הקבוצה עצמה".

מה יגלה הצופה הישראלי־יהודי מצפייה בתוכנית?

"הוא ילמד קצת על השוני בתוך החברה הערבית בישראל, ואולי יבין שזו לא חברה הומוגנית כמו שנהוג לחשוב. יש לך את הנשים הליברליות יותר מצד אחד ואת המסורתיות יותר מצד שני. המנטליות של הערביות מהמשולש שונה מזו של נשות הצפון והדרום, בהתנהגות, בתפיסה. יצרנו פה חיבור מטורף בין נשים שיש ביניהן פערים גדולים מאוד".

איך ליהקתם את המשתתפות?

טרבוש: "דרך הרשתות החברתיות והעיתונות המקומית. קיבלנו קורות חיים, תמונה וצילום תעודת זהות, והתחלנו בסינון ראשוני. בכוונה ליהקנו נשים שונות מאוד. בגדול, החלוקה הייתה לשניים: הנשואות והמבוגרות מול הצעירות. ההבדלים ביניהן בלטו כל הזמן. אבל זה בדיוק מה שגורם לתוכנית להיות מעניינת".

לריאיון מצטרפות שלוש משתתפות בתוכנית: ערין נג'ם, עובדת סוציאלית מנצרת; סוכיינה ח'טיב, אם לשלושה, מדריכת טיולים וסנפלינג; והנא חלבי מדליית אל־כרמל, אם לשלושה ומדריכת ספורט ובאדי־בילדרית.

נוסף להן, הליהוק המגוון כולל גם את לינה פאעור, שחקנית ומורה לתיאטרון; אבתסאם סואעד, אם לארבעה שעובדת כגננת; מימנה אבו כנעאן, טיקטוקרית מחיפה; נבילה בשנאק מכפר מנדא, אמא לארבעה ילדים ומטפלת; הלא אסדי, מאמנת ספורט מדיר אל אסד; סאהם אבו אלהיג'א מטמרה והצעירה שבחבורה – נור ח'ולי בת 21 מנצרת־עילית, עובדת במעבדה אלקטרונית.

נקראות לדגל

ביומיים הראשונים של הצילומים המשימות קבוצתיות והבנות משתפות פעולה כדי לאסוף כמה שיותר כסף לקופה משותפת. אחר כך בכל שלושה ימים נערכת הדחה שמבוססת על משימות אישיות. ההחלטה הזו לא מקרית, ומטרתה לשמור על שיח הגון ומכבד בין הנשים. "יזמנו משחקי חברה כדי להכיר לעומק את המשתתפות", מספרת מנהלת התוכן בערוץ מכאן, רובא ורור, "כך שאם היה ריב הוא לא נוצר בגלל התערבות של ההפקה, אלא כתוצאה מהתמודדות עם האתגרים".

והאתגרים הללו לא פשוטים: כבר בפרק הראשון מצאו את עצמן המשתתפות מטפסות על סולם בגובה של עשרה מטרים, נתלות על חבל ואוספות שקי כסף. במסגרת המשימה השנייה היה עליהן להעביר חרקים ממכל אחד לשני.

ההדחה הראשונה צולמה בחוף הים. עשר הבנות היו צריכות לעמוד על קביים ולשמור על שיווי משקל כמה שיותר זמן. חמש הבנות הראשונות שנפלו ראשונות עברו למשימת ההדחה: שלושה דגלים הוטמנו באזור מתוחם ואלו שימצאו אותם – יישארו בתוכנית.

הנא חלבי: "לדעתי התוכנית הזאת יכולה להיות מודל לחיקוי לחברה בישראל. איך אפשר לקחת כמה בנות שחיות כל אחת במקום אחר, ומדברות ערבית במבטא אחר, ובכל זאת יכולות להבין אחת את השנייה, לחיות יחד, לאכול ולישון באותו החדר מתוך הבנה שיש מקום לכולן"

"אני בחיים לא אשכח את החפירות שם בים", מספרת ערין, "זה היה מאוד קשה וכמעט התייאשתי. חפרנו בחול החם בלי לדעת אם אנחנו בכלל קרובות למטרה, זה היה כמעט בלתי נסבל. אבל זה גם מה שנתן לי את הסיפוק הגדול שהצלחתי. תחושה מדהימה שלימדה אותי שלא רק בתוכנית אלא גם בחיים אני יכולה לעמוד בכל קושי. התגרשתי לא מזמן, אני אמא לשני בנים, ואני צריכה לגדל אותם לבדי. אז אני יודעת מה זה קושי. בזכות המשבר שעברתי הקמתי עמותה ששמספקת בית חם לנשים ולמשפחות שעוברות הליך גירושין קשה.

"מעבר למשימות הפיזיות שהיו לי קשות במיוחד כי אני לא עושה ספורט ביום־יום, היה אתגר נפשי לא פשוט. להתנתק מהילדים, מהחיים שלי – זה היה לא קל. אבל התוכנית הוכיחה לי שאני לעולם לא אישבר".

גם הנא הייתה שותפה לאתגר חיפוש הדגלים בחול. "אני באה מעולם הספורט", היא מספרת, "הגעתי לתוכנית כי הייתי בתקופה שרציתי שינוי. חיפשתי טיול מאורגן בחו"ל ואז הגיעה אליי ההצעה להשתתף בתוכנית. נרשמתי, עברתי את המיון ויצאתי למסע. אני באמת חושבת שברגע שמתנתקים מהעסק ומהמשפחה ונכנסים למציאות לא מוכרת, מגלים כוחות חדשים".

הרגשת שונה כי את דרוזית ושאר המשתתפות ערביות?

"הטבע שלי הוא שאני זורמת עם כל האנשים. לא הרגשתי לרגע שונות על רקע המגזר שלי. ביום־יומיים הראשונים חלק מהבנות היו סגורות, אבל מהר מאוד הפכנו לקבוצה אחת כאילו אנחנו מכירות זו את זו כבר שנים.

"לדעתי התוכנית הזאת יכולה להיות מודל לחיקוי לחברה בישראל. איך אפשר לקחת כמה בנות שחיות כל אחת במקום אחר, ומדברות ערבית במבטא אחר, ובכל זאת יכולות להבין אחת את השנייה, לחיות יחד, לאכול ולישון באותו החדר מתוך הבנה שיש מקום לכולן. אנחנו צריכים לייצר את הדו־קיום הזה ולא כל הזמן ללכת בתחושת דריכות ומתח, גם בין הערבים ליהודים בישראל".

כמו הנא, גם סוכיינה הגיעה לתוכנית כי הרגישה צורך לשנות. "אבא שלי נפטר, ושלושה חודשים לא יצאתי מהבית", היא מסבירה, "נקודת החולשה שלי הייתה הניתוק מהמשפחה. עם המשימות הפיזיות די הסתדרתי".

איך היה הקשר בין הנשים?

"היינו חברה הטרוגנית, כל אחת מחיים אחרים, והיו התנגשויות עם בנות שהיה להן קשה להסתדר עם הקבוצה, אבל בגדול זו הייתה חוויה מדהימה, ועד עכשיו אני חברה של רוב הבנות".

לפי הקוד

כאמור, ליוצרי הסדרה היה חשוב שהמגוון של החברה הערבית יבוא לידי ביטוי בתוכנית. "יש בחברה הערבית תמורות ומגמות שונות", מספרת ורור, "מסורתיות אל מול ליברליות, שמרנות אל מול פלורליזם, קולקטיביזם אל מול אינדיבידואליזם ודתיות אל מול חילוניות. מיקום הנשים על הצירים השונים מושפע ממגוון משתנים כמו מצב סוציו־אקונומי, רמת השכלה, גיל, מקום המגורים והאקלים החברתי שגדלו בו. ההבדלים האלה יוצרים מתחים ביניהן. זה למעשה דומה לחברה היהודית המשוסעת בין דתיים לחילונים, מזרחים לאשכנזים".

הקונפליקטים הללו באו לידי ביטוי כבר בפרק השני, שבו נפתח מאבק אישי בין לינה שחקנית התיאטרון למימנה, הטיקטוקרית. "החברה הערבית ידועה במנטליות של מריבות", אומר טרבוש, "אבל בדרך כלל הן נשארות בבית, ופה הכול חשוף למצלמות. לא הפתיע אותי שהיה פיצוץ בין הבנות, אבל כן הופתעתי שהוא הגיע כל כך מהר. בדרך כלל בתוכניות האלו הקונפליקטים הרציניים מתחילים רק בפרק החמישי או השישי. התוצאה בכל מקרה היא סצנה שאנחנו לא רגילים לראות בחברה הערבית".

במסגרת משימה אחרת, כאשר הנשים היו צריכות לספר על חוויית ילדות, סיפרה נור על ילדותה הקשה במשפחת אומנה, וכיצד כבר בגיל 13 נאלצה לעבוד במלצרות כדי לקנות לעצמה דברים בסיסיים. היא למדה בבתי ספר יהודיים ולכן הערבית שלה פחות טובה מהעברית. בשלב מסוים, היא ביקשה לפרוש מתוכנית.

"בנות ערביות שלומדות בבתי ספר יהודיים מתקשות להתחבר לחברה הערבית לגמרי", אומר טרבוש, "גם ברמה של שפה וגם בדפוסי ההתנהגות. לנשים בחברה הערבית יש איזשהו קוד, גבול מסוים שאותו הן לא יחצו, והיא לא הכירה אותו ולא פעלה לפיו. זה התבטא למשל בקללות, בהתנהגות מוחצנת, ללא גבולות, מעצורים או בושה".

ורור: "לגבי נור – נכון שהיו לה קשיים, אבל חשוב לנו להזכיר שהאישה הצעירה הזו ניצחה אתגרים הרבה יותר גדולים ומורכבים בחייה האישיים. אבל אני רוצה להדגיש שלנו במכאן חשוב לשמור על ערכיות, לכן לא רצינו להוביל את הנשים למקום הצהוב. למשל, לא אפשרנו להיכנס לרכילויות ולכל מיני מריבות לא הוגנות שהציבור בישראל רגיל לראות בתוכניות ריאליטי אחרות. רצינו שהנשים יביאו את עצמן לידי ביטוי בצורה הכי אותנטית שיש, תוך שבירת אתגרים".

מטרה נוספת של התוכנית הייתה להראות על המסך מודל של עוצמה נשית ערבית, דווקא כיוון שלרוב מדובר בחברה פטריאכלית.

הייתן משתתפות בתוכנית גם אם היא הייתה מעורבת, נשים וגברים יחד?

סוכיינה: "לי לא הייתה בעיה".

הנא: "אם בתוכנית שהיו בה רק נשים הצלחנו להתאחד, בתוכנית מעורבת עם גברים היינו מצליחות להתאחד אפילו יותר, והיינו מראות שאנחנו חזקות יותר מכל גבר".

ערין: "בחיי היום־יום אנחנו מתמודדות עם גברים, אז לא הייתה באמת בעיה לעשות תחרות איתם. בשבילי הנא היא הדוגמה הברורה לכוח הנשי בחברה הערבית. המקום שהיא באה ממנו והעבודה שלה כמאמנת ספורט מוכיחים שלנשים בחברה הערבית יש יכולות גבוהות מאוד".

דגש מיוחד שמו היוצרים גם על נושאים בוערים בחברה הערבית כגון אלימות במשפחה ורצח נשים על רקע כבוד המשפחה. "כל יום ניסיתי להוציא מהנשים רגש או שיח", מסביר טרבוש, "ההבדל בין הריאליטי הזה לבין הטלוויזיה המסחרית הישראלית הוא היעדר ה'טראש טוק' והעובדה שאין משחק מצד ההפקה. אני מכוון למקומות מסוימים אבל לא מתערב אקטיבית בתוך מה שקורה שם".

אילו תגובות קיבלתם, מקהל יהודי ובכלל?

הנא: "יש לי הרבה חברים וחברות יהודים שביקשו שאשלח להם לינק כדי לראות את התוכנית. לדעתי היא העלתה נקודות מאוד חיוביות בחברה בישראל בכלל, לא רק לגבי המגזר הערבי. היה שם מודל המנצח של חברות ולא של מתיחות".

סוכיינה: "חברים יהודים שלי עודדו אותי במהלך העונה".
ערין: "הילדים שלי שאלו אם יהיה פורמט זהה לגילים צעירים יותר, כי הם רוצים גם להשתתף".

טרבוש: "אנחנו מוצפים בתגובות טובות ברמה שאף פעם לא הכרתי. אני ממשיך לערוך תוך כדי השידור פרקים שעוד לא גמורים ונדהם מהאהדה. אני מסתכל בפייסבוק או בדיגיטל של מכאן, קורא טוקבקים. מחמישה אחוזים של קיצונים בחברה הערבית שמה שלא תעשה הם תמיד יהיו נגדך אני לא מופתע, אבל מ־95 אחוזים שמפרגנים אני ממש מתלהב".

יש הבדל בין תוכנית שמיועדת לקהל היהודי לכזו שפונה לערבי?

"כיוצר התאמתי את הקודים של התוכנית לקהל היעד שאליו אני משדר, בחברה הערבית. אני יודע שנדרש קוד לבוש מכובד. מצנזרים זוויות לא מחמיאות. הולכים בין הטיפות ומנסים לשמור על רמה מכובדת. אני כן רוצה להביא רייטינג, אבל את הפרובוקציה אנחנו משאירים בחוץ".