"כמה אפשר לטייח את הסיפור הזה? הגיע הזמן להוציא אותו החוצה"

"אבא שלי היה בועט אותי מהמיטה בכל בוקר בחופש הגדול. ילד בגיל העשרה. ביקשתי: 'עזוב אותי אבא'. אבל הוא לא ויתר. דרש שאקום לתפילה. שאומר קדיש על אמא. לא רציתי להיות חזן אז הגעתי בכוונה עם מכנסיים קצרים. בית הכנסת היה אחד המקומות הכי חשופים מבחינתי. זירת התמודדות. זה לא טבעי שילד קטן עולה להגיד קדיש. והקדיש חושף אותך לעיני הציבור בכל פעם מחדש. בבית כנסת, בישיבה התיכונית, וכשיש אנשים חדשים שלא מכירים את הסיפור שלך, תמיד יהיו החטטנים, החכמולוגים, הם יגששו, כאילו בטקט, בנחמדות. מה קרה חמוד? למה אתה אומר קדיש? אני יתום. אמא שלי התאבדה שלושה חודשים אחרי שילדה את אחותי הקטנה. אבל לך תשקר שוב פעם".

הסיפור הזה של משפחת הדרי שכב מתחת לאדמה 26 שנים. סיפור על אמא שחוותה היריון קשה ולאחריו דיכאון קשה, וכוחותיה לא עמדו לה עד שנטלה את נפשה בכפה. המילים "אמא התאבדה" מעולם לא נהגו בקול בבית המשפחה. במקומן נאמר לשגיא בן ה־12 וחצי, "אמא לא תחזור". אלו למעשה היו שלוש המילים שחתמו את ילדותו. במשך שלושת הימים שבהם חיפשו את האם "שלא שבה", דיברו אנגלית בבית, משחזרת מזיכרונה רננה שהייתה אז בת עשר: "'טל הר ז'את שי איז אין דה הוספיטל'. לא הבנתי מילה באנגלית, אבל הבנתי בדיוק מה קורה".

לפני שלוש שנים, פרסם שגיא הדרי (38) פוסט "וידויי" ראשון כשהחליט שהוא מוציא את הסיפור מהקבר. "אנחנו עוד לא היינו במקום הזה", מספרת אחותו רננה הדרי (36) בשיחה משותפת בביתו היפה ורחב הידיים בגינות־שומרון, "כיבדנו את הצורך שלו, נתנו לו לפרוק, אבל לנו, לשאר האחיות (מלבד רננה עוד שלוש – ב"ק), לא היה חלק בזה. אפילו לא שיתפתי את הפוסט שלו".

בעקבות הפוסט התראיין הדרי ולאחריו קיבל מבול של הודעות, שיתופים ופניות. "מישהי שאני מכיר סיפרה לי שהיא כבר שנה בדיכאון. חטפתי הלם. היא נראית מתפקדת, עושה הליכות, מבקרת בחדר כושר. היא בדיכאון?! אני מבין שזה בתוכנו. שיכול להיות ששכנה, דודה, אחות שלך סובלת מדיכאון אחרי לידה, ושלא יודעים על זה – ואם לא יודעים גם אין אפשרות לעזור, וזה חמור מאוד. מי ערב שמה שקרה לנו לפני 26 שנה לא יקרה לאחרים? זאת מחשבה שהתרוצצה במוחי. התבשלנו עם זה. כל הזמן אמרתי לעצמי בראש 'חייבים לעשות עם זה משהו'. מתישהו התחלנו לעבור מדיבורים למעשים. כמנכ"ל היישוב מגדלים ראיתי את כמות הלידות שיש ביישוב והבנתי שזה מקום טוב להתחיל בו להנציח את אמא".

להפוך פצע לרפואה

ביום שישי 3.11.95 (יום לפני רצח רבין, שגיא ורננה מציינים בשיחה איך הכול התערבב – "ההזיה המשפחתית וההזיה הלאומית"), יצאה נורית הדרי, גננת במקצועה ואם לחמישה שמטופלת בתינוקת רכה, ולא שבה הביתה. היא סבלה מדיכאון אחרי לידה והייתה מטופלת בידי רופא ופסיכיאטר. "אני לא יודעת אם היו אז אפשרויות הטיפול ורמת המודעות שיש היום", אומרת רננה, "כנראה לא, אבל כן ידעו בזמן אמת שהיא סובלת מדיכאון אחרי לידה".

"אבא לקח אותה למומחים, רופאים, רבנים, מי שאת לא רוצה. חודש לפני שנפטרה, גילינו סימנים שהיא רוצה לפגוע בעצמה", אומר שגיא, "אבל הפסיכיאטר אמר לאבא שלי שכחלק מהליך הריפוי, כדאי שיסמוך עליה יותר, נראָה שהיא מתחילה לצאת מזה. היו צריכים לקחת אותי למיון בעקבות חבלה ביד, ואבא שלי חשב שזו הזדמנות טובה לשחרר אותה לכמה שעות. קבענו להיפגש בחנות כלשהי בכפר־סבא אחרי שלוש שעות. כשהיא בוששה להגיע, די מהר הוא עשה אחת ועוד אחת, הוא הבין מה קורה ודאג. חרשנו את רחוב ויצמן הלוך ושוב, הלוך ושוב. מהטלפון הציבורי הוא הרים טלפונים לאחותה, לאמא שלה. איפה היא? אותה שבת לא הייתה שבת. פתחנו חפ"ק. חיפושים. מצאנו אותה רק ביום שני".

אם נרצה לסכם את הכתבה הזו בשלוש מילים הן יהיו: להפוך פצע לרפואה. זה מה שמנסים לעשות האחים הגדולים לבית הדרי. להפוך את הפצע הכואב של חייהם לתקווה ומזור עבור נשים אחרות. בשלב הראשון הם הצליחו לגייס 450 אלף שקל למען הקמת מועדון ליולדות ומרכז למשפחה. למען המטרה הזו פרסמה רננה פוסט שבו סיפרה לראשונה על הילדות האבודה שלה: "זוכרים את עצמכם בגיל 12? איך היה? היו לכם חצ'קונים בטח, נכון? הפעם הראשונה שיצאתן עם חברות לסרט? בטח קצת שופינג עם אמא. זוכרות את אמא בגיל הזה? הביכה אתכן, אה? בייביסיטר ראשון? ריבים של גיל ההתבגרות? אני לא זוכרת את כל זה אצלי. יודעים למה? כי בגיל 12 הייתי עסוקה בלהאכיל שלוש ילדות קטנות ממני. ידעתי כבר בגיל הזה איך מחליפים חיתול, קמתי בלילה לאחותי התינוקת לעשות לה בקבוק ולהשקות אותה ולהתחנן בדממה, שתפסיק כבר לבכות. זו לא הייתה התינוקת שלי. גם הילדות האחרות. הן אחיות שלי. אמא שלי השאירה אותי לטפל בהן. לבדי".

רננה: "ההתעסקות בקמפיין יצרה אצלי מקום הרבה יותר בריא, מאוורר. אפשר לדבר על מה שעשרות שנים לא אמרנו עליו מילה. פתאום אנשים מעיזים לגשת ולדבר איתי על מה שקרה. זו רפואה"

"אמא שלי התאבדה כשהייתי בת 10. היא חוותה דיכאון אחרי לידה כשאחותי הקטנה נולדה ולא הצליחה לצאת מזה עד שזה פשוט הרג אותה. היא השאירה אותי לצד אבא, לשאת בעול האמהות במקומה. כביסות, בישולים, ניקיונות. בסך הכול בת 10. לקח לנו הרבה זמן, כמעט 26 שנים, עד שמשפחתי ואני החלטנו שהגיע הזמן לדבר על זה. לדבר עליה, להגיד: 'אמא שלי התאבדה'. להנציח אותה. לוודא ולדאוג, שלא יהיו עוד מקרים כמוני. כמונו".

מבחן הישרדות

השיחה עם האחים הדרי נעה בין צחוק ודמעות (בעיקר שלי), הם נזכרים איך בשנים הראשונות אם מישהו היה דופק בדלת ושואל 'אמא בבית?', היו כולם פורצים בבכי חסר שליטה. מתייפחים מרה. "אסור היה לומר לידנו את המילה הזו". שגיא משחזר את הרגע שבו השתנו חייהם לבלי הכר: "המציאו לי סיפורים כמה ימים בזמן החיפושים, לכן כשהושיבו אותי סוף־סוף כדי לספר לי, הייתי באנרגיה של 'שחררו אותי לעשות מה שאני רוצה', רציתי ללכת החוצה לשחק עם חברים".

אולי בעצם הבנת ורצית להישאר ילד?

"יכול להיות שזו הייתה סוג של חומה. מה אתם מבלבלים לי עכשיו במוח, הייתי עצבני".

"אני זוכרת שבעטת בקיר בגינה ובכית", מוסיפה רננה את הזווית שלה לאותו רגע. "בשבעה היינו מאוד עטופים, היא אומרת והוא מוסיף, "אני זוכר שלא הפסקתי לבכות בשבעה. שלושה ימים בכיתי ברצף". "איזה טירוף זה היה", מסכמת רננה.

הם מספרים איך רננה תפסה את תפקיד האמא, לצד אביהם: "אמא הייתה מסיימת לבשל לשבת כבר ביום חמישי וגם השולחן היה ערוך כבר בחמישי בצהריים. זה מה שהכרתי, אז זה מה שגם אני עשיתי. כשהתבגרתי וראיתי איך נראית כניסת שבת אצל משפחות אחרות הייתי בהלם. 'תגהצי לי את החולצה!', ספונג'ה במטבח, צרחות. ככה מכניסים שבת? אצלנו הייתה דממה. שנ"צים. היה לי סטנדרט קשוח. קו דק מפריד בין יקים לתימנים", היא אומרת בחיוך.

"נכון שהיינו מאוד מאורגנים", מציין שגיא, "הכול עבד מצוין, אבל זה היה מאוד תפקודי, מאוד טכני וחסר רגש לחלוטין. לא היה נעים. זאת לא הייתה שבת. ככה מתפעלים את היום השביעי". רננה מסכימה: "שבת תעשו כשתגדלו, בבית שלכם", היא צוחקת, "פה זה רק היום השביעי". "אבא היה במבחן הישרדות יומיומי. גם להחזיק עבודה, גם לגדל חמישה ילדים וגם לתפעל את הבית. אחרי השנה הראשונה, שבה תמיד היה פה מישהו מהמשפחה המורחבת, נכנסנו לשגרה משלנו. היינו כמו ב'צער גידול בנות'. ארבע בנות מתנהלות להן בבית, חוזרות מבית הספר, יוצאות לשחק עם חברות, רואות טלוויזיה, מתארגנות לארוחת ערב. התודעה הייתה הישרדותית. באופן כללי היה לי מאוד חשוב שלא יחשבו שאנחנו מסכנים. דאגתי שהבית יהיה מתוקתק ונקי. שיש אוכל בריא. לא היה חסר לנו כלום. כשאבא הלך איתנו לקנות בגדים הוא לא היה מתחשבן על שום דבר, שנרגיש שיש לו כל מה שאנחנו צריכים".

כל הזמן מתחת לפני השטח היה הדבר שלא מדברים עליו. "הייתה הדחקה גדולה", מתאר שגיא, "לא הייתה לנו אפילו תמונה שלה תלויה", הוא מצביע על תמונת אמו שמוצגת לראווה בסלון. "הראשונה ששמה תמונה בחוץ זו חביבה אשתי. המשפחה שלנו הייתה בהלם". "לשים תמונה? השתגעתם? מה קרה?" מוסיפה רננה בנימה מבודחת. "התבלבלתם, שגיא", היא נוזפת בו בארשת פנים מבודחת.

והייתה גם הפעם ההיא, כשאחותם הקטנה חזרה מבית הספר בוכה אחרי שילדה אחת הקניטה אותה בהסעה: "'אומרים לי שאמא שלי התאבדה', היא אמרה לנו", מספרת רננה, "התקשרתי לאבא שלי ואמרתי לו 'תגיע לפה מיד'. לא היה לי מושג שהיא בעצם לא יודעת. לא חשבתי על זה שצריך לתווך לה את זה. פשוט גדלנו עם החוסר הזה והטראומה הזו בלי לדבר עליה בכלל. אמרנו לה: 'נכון, זה באמת מה שקרה, חמודה'".

לשחרר את הסוד

כמו בכל סיפור טוב, העלילה מתרחשת בשני מישורים – ברובד הנגלה ובזה הסמוי. ישנה פעולה שמתרחשת בעולם המעשים ומתחתיו תנודות עומק. הרפואה שבחשיפה כפולה: ברמה המוצהרת – הקמת מרכז תמיכה ביולדות, הבאת מזור וריפוי לנשים שמתמודדות עם דיכאון לאחר לידה, ולא רק לדיכאון המוגדר קליני, "40 אחוז מהנשים שיולדות חוות תנודה נפשית", אומר שגיא, "גם האישה הכי נורמלית בעולם שבעלה נמצא שעות ארוכות בעבודה והיא צריכה להתמודד עם תינוק קטן כשהילדים חוזרים מבית הספר, תשאל את עצמה מה היא עוללה לעצמה. אותה אישה תתגבר אחרי זמן מה, ויש כאלו שהמצב החדש יותר מורכב להן. שם יכולות להיות מחשבות אחרות: לידה זה דבר משמח. הבאתי חיים לעולם. מה דפוק בי שאני ככה? התכנסות, תחושות קשות, רגשות אשמה. קראתי לאחרונה פוסט ב'אבא פגום' על גבר שמתאר שאשתו במצב לא טוב אחרי הלידה. הוא שאל שם איך אפשר להתגרש. זה לא שאני הכוהן הגדול של דיכאון אחרי לידה, אבל ברור לי שעם תמיכה, ליווי, הבנה של המצב – יהיה אפשר לעזור לכל כך הרבה נשים ובני משפחותיהן".

והריפוי הלא מוצהר שנלווה לקמפיין התחולל ברמה האישית, אצל כל אחד מהאחים, כל אחד לפי מקומו. "הרגשתי הקלה עצומה", מתארת רננה. "ההתעסקות בקמפיין יצרה אצלי מקום הרבה יותר בריא, מאוורר. אפשר לדבר על מה שעשרות שנים לא אמרנו עליו מילה. פתאום אנשים מעיזים לגשת ולדבר איתי על מה שקרה. זו רפואה. חברה קרובה אמרה לי: 'ידעתי שאמא שלך התאבדה אבל לא ידעתי שום דבר מעבר לזה'. אני בן אדם פתוח, חיובי ושמח, וכל כך הרבה אנשים שהכירו אותי טוב, חברים, לא יכלו לדבר איתי על משהו שהוא גם חלק ממני. חלק גדול ממני. יש בזה משהו משחרר".

"אחרי פרסום הפוסט ניגשה אליי מישהי מהקהילה ושאלה אותי פתאום: 'אבל איך הסתדרת?' מעולם לא דיברנו על זה. במבט לאחור אני מבינה שאם היינו יותר פתוחים לגבי הסיפור שלנו, אולי דברים היו נראים אחרת. כשאפשר ומותר לדבר – זה מייצר אדוות".

"בדייטים זו תמיד הייתה משוכה שרציתי לעבור, לספר מה שקרה. זה אישיו. אני לא יודעת מה הבן אדם יחשוב על זה. ירצה לצאת איתי, לא ירצה. מה זה אומר או לא אומר עליי. מחשבות טורדניות. עכשיו כשאין את השכבה של ההסתרה, של הסוד ושל הבושה, אני יותר פתוחה, יותר מגובשת. מה לעשות, זה קרה לאמא שלי, זה לא היה באחריותי ולא קרה בגללי. זו גם לא הייתה היא, אמא שלי, מה שקרה לה היה חזק ממנה. ועכשיו כשמישהו ישאל אותי איך אני יודעת לבשל ככה, אני אפנה אותו לפוסט שלי", היא צוחקת.

אחרי שגייסו בהצלחה את הכסף למיזם שלהם הם מקווים שיקומו בכל עיר מרכזים שמטרתם לתת תמיכה ומעטפת טיפולית דרושה ליולדת. "אני מקווה שבכל מקום תהיה לנשים כתובת. אנחנו לא חתומים על הרעיון, רק נגענו במקום שכאב לנו. זה יכול לתת דרור לאנשים לעשות ככל העולם על רוחם", אומרת רננה ושגיא ממשיך אותה, "אגב, לא שיערנו כמה כאב יש בנקודה הזו גם אצל אחרים. את זה גילינו אחרי שיצאנו לדרך. הפרגון שנתנו לרעיון גרם לנו להבין כמה החוסר גדול. בחלק מההקדשות שאנשים הוסיפו לתרומה הם שיתפו בכמה מילים שמתוכן ברור שגם אצלם בבית הייתה התמודדות לא פשוטה עם דיכאון אחרי לידה. מישהו כתב לאחותי 'הייתי נותן לך את כל הכסף שלי'".

רננה מראה לי הודעה שקיבלה ממכרה: "אני רואה את הקמפיין שאתם מעלים לאחרונה וממש מתרגשת. שתדעי שחשבתי עלייך ועל אמא שלך מלא בשנתיים האחרונות, הייתי בדיכאון בהיריון ובדיכאון אחרי הלידה, ולמזלי קיבלתי טיפול עוטף ואינטנסיבי במרפאת חוה בתל־השומר (מרכז טיפולי לנשים שחוות דיכאון אחרי לידה – ב"ק), וחשבתי על כמה קשה היה להיות בדיכאון אחרי לידה לפני למעלה מ־20 שנה, ובכמה בורות ושיפוטיות היא ואתם בטח נתקלתם (וגם היום עם כל ההתקדמות, זה עדיין קיים). מרכז כזה כמו שאתם רוצים להקים מציל חיים ונותן תקווה. כיום קיימים כל כך מעט מקומות שמיועדים לאמהות אחרי לידה והסטיגמה עדיין קשה".

"בהתחלה הרגשנו לא נעים 'לבקש כסף'", אומרת רננה, "אבל כשראינו את ההירתמות לזה הבנו שאנחנו עושים משהו טוב, הבנו שלא למען עצמנו אנחנו מבקשים סכום כל כך גבוה של כסף. שאלנו את עצמנו – למה אנשים כל כך נרתמים לזה? והבנו שאנשים בסוף רואים את עצמם. גם נשים וגם גברים". "כשמישהו אומר לך שקשה לו להסביר כמה הנושא הזה קרוב לליבו", מצטרף שגיא לדברי אחותו, "אז בעצם יש לך מושג. אתה מבין שהוא מדבר מדם ליבו".

כיום המבנה במגדלים שמוסב למען הקמת המרכז נמצא בשלבי שיפוץ ועיצוב. מלבד התגובות מהשטח, מהאנשים הקטנים, שמלמדות על הנחיצות במרכז תמיכה ליולדות כפי שהם חולמים, האחים הדרי קיבלו גם תגובות מחממות לב מאנשי המקצוע. "מנהלת מרפאת חוה בתל־השומר אמרה לי 'נעזור לכם במה שצריך'".

הם מתחילים לפרוט את החלום הגדול לפרטים. "קודם כול זה יהיה מועדון מפואר שיהיה מקום להיות בו, מקום שנשים יראו בו זו את זו, מקום להיפגש, מקום ששמים לב שאם יולדת לא מגיעה אליו אולי כדאי לבדוק מה איתה", אומר שגיא ורננה ממשיכה, "ומעבר לזה אנחנו רוצים שיהיו בו חדרי טיפולים, סדנאות, מפגשי יולדות, מועדון ארוחת בוקר".

"קיבלתי המון תגובות שדיברו על האומץ שלנו. איזה אמיצים? מה זה אמיצים? קודם כול לקח לנו המון שנים, אבל דרך התגובות האלו הבנתי בדיעבד כמה הסתרה ובושה יש עדיין סביב הנושא הזה. לכן החשיפה שלנו נתפסת כאמיצה מאוד. האמת היא שאחרי שעברתי דרך כל כך ארוכה כבר לא היה לי אכפת לחשוף את עצמי למען המטרה הגדולה", אומר שגיא.

גם רננה מציינת את הזמן והפרספקטיבה שאפשרו לחשוב מחדש על הטראומה שעברו כגורם לשינוי: "מצד אחד עברו 20 שנה, זה כאילו לא רלוונטי, מה נזכרנו עכשיו? אבל מדובר על זמני המתנה חריגים כמו שאומרים", היא צוחקת, "ודווקא ממרחק השנים, נהייתה רלוונטיות ונוצרה בשלות לעבד את הטראומה שעברנו. גדלנו, חלקנו התחתנו וראינו איך זה לחיות במשפחה עם אמא. הרבה פעמים יוצא לנו לומר לילדים – כשאנחנו היינו בגילכם… זה גרם לנו להסתכל פנימה ולהבין איך גדלנו אנחנו". שגיא מצטרף: "בפוסט הקודם שכתבתי הבת שלי הייתה בת 11. היא גדולה. כמה אפשר לטייח את הסיפור הזה? גם את הדור הבא נמסמס? חאלס. הגיע הזמן להוציא אותו החוצה. להתמודד. 26 שנה הסתתרתי, חייתי עם רגשי נחיתות, חשבתי שמשהו לא בסדר בי. בעקבות שיחה מאוד משמעותית עם אדם שכתב עבודה על הנושא הזה וממש התעקש להיפגש איתי, משהו נפתח בי, הבנתי שאני נורמלי מאוד".

וזה בדיוק מה שאתם מנסים לעשות עם הקמפיין שלכם, לנרמל תופעה נפוצה למדי.

"לנרמל", הוא אומר חצי בפליאה, "זאת המילה הנכונה. זאת המטרה. לקחת איזו פרה קדושה שלא נוגעים בה, משהו שלא מדברים עליו ולשים אותו על השולחן".