"ידעתי שהמוזיקה זה מה שאני רוצה לעשות בחיים"

באמת שלא התכוונתי, אבל בזמן שעילי בוטנר מכין קפה, ואני משתאה מהנוף שנשקף מדירתו במגדל בצפון תל־אביב, העיניים שלי נמשכות לטקסט שהשאיר על השולחן – קטעי הקישור מההופעה שלו ושל ההרכב "ילדי החוץ" שעולה בימים אלו באמפי שוני. עשרה מופעים שכולם כבר סולד־אאוט. כן, לא מנומס להציץ, ובכל זאת מבין המילים מבצבצות אליי "צ'ולנט", ו"קבר רחל", ואני לא מתאפקת ושואלת את בוטנר מה הסיפור.

"זה הסיפור מאחורי המילים לשיר 'יהיה טוב'", הוא מסביר בחיוך. "זה היה יום ההולדת שלי, לפני 17 שנים, יום שישי, החמישי בפברואר. בחוץ גשם מבול ואף אחד לא מתקשר לאחל לי יום הולדת שמח, חוץ משיחת טלפון מקבר רחל. הכי 'הקיץ של אביה'. התקשרתי למסעדה להזמין לעצמי צ'ולנט. קודם כול זה עצוב שבנאדם מזמין לעצמו צ'ולנט, כי זה אוכל שמכינים בבית. אתה רעב? תזמין המבורגר. אבל חיפשתי משהו מנחם. להזמין צ'ולנט זה כאילו להזמין בית. הבחור על הקו שואל אותי, סיר לארבעה? לשישה? ואני אומר לו 'מנה בודדת'  ושומע אותו צועק 'יש לנו מנה בודדת?'.

"ואז ישבתי ואכלתי לבד צ'ולנט ועדיין אף אחד לא התקשר. ב־11 בלילה, שירי, אשתי, שעד אז הייתה בכלל ידידה שלי, שאלה אם אני בבית וביקשה שארד למטה. ירדתי ונכנסתי לאוטו שלה ועל הברכיים שלה הייתה עוגה שהיא אפתה. היא אמרה לי 'נראה לך שאני אשכח את היומולדת שלך?' וחודש אחר כך, בחמישה במרץ הפכנו רשמית לזוג, תאריך שאנחנו מציינים עד עכשיו".

מאז הספיק בוטנר להינשא לשירי, להפוך לאב לשלושה, ולכתוב לא מעט להיטים: "מכתב לאחי", "שווים", "הכי קרוב אלייך" "רץ אלייך", "כל יום". גם ההרכב "ילדי החוץ", שבו חברים אוהד שרגאי, אדר גולד ותום גפן, כבר חוגג עשור.

מה סוד ההצלחה שלכם?

"ברמה האנושית בכל תחום יש אגו, ובפרט בתחומי הבמה. יש אגו, ויש גם הרבה חלומות של כל אחד, שלא בהכרח קשורים להרכב. החוכמה, כשאתה נמצא בתוך מסגרת כזאת, זה קצת כמו בזוגיות, או נכון יותר כמו משפחה עם שלושה ילדים, אתה חייב טיפה לדעת איפה להתכופף ואיפה לוותר. להיות רגיש לשני, להיות ער למה שקורה. בסוף אתה נמצא עם אנשים על הבמה, ואתה צריך שכולם ירגישו טוב. בהיבט האמנותי זה חייב לבוא עם תוכן, אתה חייב לבוא עם חומרים חדשים, מקצועיות, מופע טוב, רפרטואר, כל הדברים האלו".

כילד שגדל בקיבוץ בצפון, תיארת לעצמך שיום אחד תגור במגדל בתל־אביב ובערב תמלא את שוני?

"את המקום של כתיבת שירים לא תכננתי, זה הגיע אליי במקרה באמצע החיים. משהו בסיפור שלי נרגע, הזיכרונות כאילו קצת שקעו ואמרתי – בוא נעלה אותם וננסה לכתוב על זה משהו. גם לעשות עשרה מופעים בשוני זה משהו שאפילו לא העזתי לחלום, גם אחרי הרבה שנים זה לא מובן מאליו. אני אסיר תודה על זה".

בלדה לעוזב קיבוץ

הקריירה של בוטנר היא קצת עוף מוזר. הוא יוצר שלעיתים כותב רק מילים או רק לחן, ולרוב את שניהם. הוא לא זמר, אבל לעיתים הוא שר. ובכל זאת ההרכב המצליח נושא רק את שמו. "הקריירה הזאת היא קריירה שונה וקצת אחרת", הוא מסכים עם הקביעה, "קריירה של יוצר וכותב ומלחין שירים, מנגן ומפיק. אני לא שר ואין לי קול של זמר. אני כן מצטרף לעיתים. לא המצאתי את הנושא של הרכב, יש כזה בעולם. זה קצת אחר, קצת מאתגר וגם מאוד מעניין, ובעיקר נותן לי אפשרויות לעשות כל מה שאני רוצה, כמעט. אני יכול להופיע עם הרכב, אני יכול לעשות שיר עם מגי אזרזר או עם אביב אלוש. יש המון פלוסים בקריירה הטיפה מוזרה הזאת, ויש הרבה אתגרים".

ויש גם רגעי משבר?

"כמו בכל חיים משותפים, יש משברים. לפעמים אתה גם עולה לבמה עם מטענים כאלו ואחרים, אבל החוכמה היא תקשורת ושיח פתוח ולדעת לדבר על הדברים. בעשור האחרון היו לנו לא פעם רגעים של משבר. זה יכול להיות משברים מוזיקליים או דברים אחרים, אבל התקשורת בינינו פתוחה, גם כשנאמרים דברים קשים. אנחנו אומרים את האמת, לא פוגעים, לא מעליבים, אבל אם משהו יציק למישהו יש דלת פתוחה. אגב, ההרכב הוא לא רק הלהקה. יש כאן צוות של שלושים אנשים מאחורינו – הגברה, מנהלת הצגה, נהגים. תמיד יש מי שיעזור ועם מי לדבר".

ההרכב נולד בסוף שנת 2011 כאשר בוטנר התחיל לשתף פעולה עם הזמרים אדר גולד ואוהד שרגאי – שני זמרים שהתגלו בריאליטי "כוכב נולד", שבוטנר היה חלק מהרכב הנגנים שלו. לאורך שנת 2012 הם החלו להנפיק להיטים שזכו להצלחה רבה במצעדים השונים, ואף זכו יחד בתואר "תגלית השנה" במצעד הפזמונים השנתי של רשת ג' לשנת תשע"ב. בינואר 2013 יצא אלבום הבכורה של ההרכב, "תם ולא נשלם", בהפקתם המוזיקלית של הצמד גיא מנטש ויהל דורון.

בדצמבר 2016 הצטרפו להרכב שני זמרים נוספים, תום גפן וגל לוגסי. בספטמבר 2017 יצא אלבומם השני של "עילי בוטנר וילדי החוץ" – "בית", אלבום קונספט סביב גירושי הוריו של בוטנר והשפעתם עליו. באפריל 2018 עזבה לוגסי את ההרכב.

בוטנר גדל בקיבוץ עין־הכרמל. אמו לייזה הייתה גננת, ואביו יונה עבד במפעל הקיבוץ. עד היום, כשהוא מופיע בפני קיבוצניקים, הוא חש שותפות גורל איתם.

יש טראומות מהילדות בקיבוץ?

"אני לא זוכר רגעים דרמטיים. אין לי צלקות. אני זוכר שהיו ילדים שחיכו ששומרת הלילה תסגור את האור ואז הם היו פותחים את החלון ובורחים להורים. לאחרונה שודר סרט בשם 'ארבע שעות ביום', על הילדות בקיבוץ ועל אותן ארבע שעות אחר הצהריים שבילינו עם ההורים. ופתאום נזכרתי בשעות האלו שבאתי הביתה להורים. זה בית שאתה בעצם לא מכיר, יש לך חדר שאתה לא ישן בו. שאלתי את ההורים שלי מה היינו עושים בשעות הללו, והם סיפרו ששיחקנו וטיילנו בקיבוץ, וכשהיה צריך להחזיר אותי לבית הילדים, נפרדתי בסדר ולא עשיתי מהומות כמו שחלק מהילדים עשו. תמיד כשאני מופיע באולמות של קיבוץ או בין קיבוצניקים אני מרגיש שיש בינינו חוט מקשר שרק אנחנו מבינים ומכירים".

אם היית נשאר בקיבוץ, באיזה ענף היינו מוצאים אותך?

"רפתן", הוא מחייך, "וברצינות – שיחקתי כדורגל באופן מקצועי בנוער של מכבי חיפה. הייתה יכולה להיות לי קריירת כדורגל מרשימה אם הייתי ממשיך שם. פעם שיחקנו נגד אחת מקבוצות הנוער בפתח־תקווה, ואני זוכר תמונה של ילד בגילי בחדר ההלבשה. זו הייתה פינת הנצחה לילד שנהרג באסון הבונים. אני זוכר את הרגע הזה שנפל לי האסימון שמוות יכול לקרות גם לילד בגילי. זה ילד שיכולתי לשחק איתו, אבל במקום זה יש לו פינת הנצחה".

כילד, בוטנר היה ער לכל מה שקורה סביבו, והחוויות הללו התגלגלו בבוא היום לשירים. למעשה, הוא כמעט לא כותב על הכאן ועכשיו, וגם לא על ילדיו.

לחוויית הגירושין של הוריך הקדשת אלבום שלם.

"הייתי בן עשר כשהם הושיבו אותי ואת אחי בסלון. ברקע חוה אלברשטיין שרה את 'משירי ארץ אהבתי', ועד היום אני מחובר לשירים האלו. בהתחלה לא האמנו כשהם אמרו שהם מתגרשים והיה לנו קשה לעכל, למרות שבפנים הבנו עוד לפני שהם סיפרו לנו. זו הייתה בושה אז בקיבוץ, בית שמתפרק לשני בתים".

אבל הייתה לו ולאחיו עוד בקשה אחת מההורים: לעשות יחד בפעם האחרונה את החופשה המסורתית בירושלים – זו שבה הם מחליפים בתים עם משפחה תושבת העיר. "וההורים הסכימו, ונסענו. באותה השנה יצא לאקרנים 'אבא גנוב', שבמרכזו אבא גרוש, צ'יקו, בנו ומערכת היחסים ביניהם. ואני ואחי הלכנו כל יום לקולנוע לראות אותו וישבנו ובכינו. פגשנו את כל הקיבוץ באנג'ל ובמדרחוב, כי אתה בחופש, אבל כל הקיבוץ בא איתך. אחר כך עשינו את החופש הזה עוד שנה, וזהו, זה הפסיק".

טיפול בהיסטוריה

אל הגיטרה הגיע במקרה. למעשה, הוא כבר ראה את עצמו ככדורגלן, כאשר אל הקיבוץ הגיע בחור במסגרת הנח"ל, שארגן לילדי הקיבוץ שיעור גיטרה, והזמין את בוטנר להצטרף. "בהתחלה אמרתי לו שאין לי זמן, שאני עסוק עם הכדורגל", הוא נזכר, "אבל מצד שני, אמא שלי השרישה בי את האהבה למוזיקה. היא מאוד אוהבת שירי ארץ ישראל ויודעת מי הלחין כל שיר ומי חיבר את המילים. את האהבה למוזיקה ישראלית קיבלתי ממנה".

מהר מאוד הוא התאהב במוזיקה ובגיטרה. "מצאתי ערוץ להגיע לאמא שלי. אני זוכר שבאתי אליה ואמרתי לה 'אמא, אני יודע לשיר את ערב של שושנים'. ושנים אחרי כתבתי את השיר 'הכי קרוב אלייך' על הרגע הזה:

'שם

איך הייתי מאושר

עומד מולך ושר

נשקי אותי עכשיו, הכי קרוב אלייך

שם

כל העצב בעולם

כל הצער לא קיים

נשטף לו אל הים

ואז חוזר אלייך'.

דרך המוזיקה התחברתי יותר לאמא. ובאופן כללי ראיתי שזה עושה לי טוב, ושאוכל באמצעות המוזיקה להשתתף בטקסים השונים בקיבוץ, שזה דבר מאוד משמעותי. עם הזמן זנחתי את הכדורגל והתמקדתי במוזיקה".

בגיל 16 עזב את בית הספר בקיבוץ והתחיל ללמוד בבית הספר הגבוה למוזיקה "רימון". שש שעות בכל יום בילה על אוטובוסים בדרך לתל־אביב וחזרה, הכול כדי להגשים את חלומו הגדול להפוך למוזיקאי. "ידעתי שהמוזיקה זה מה שאני רוצה לעשות בחיים. לימים כתבתי על התקופה הזו את 'אוטובוס אחרון לחיפה', ששרה משי קליינשטיין. במשך שלוש שנים אלו היו החיים שלי. לחברים שלי היו החברה הראשונה, ים, סיגריות ובירה. אני הייתי ברימון".

עוד לפני שהתגייס לצה"ל הספיק בוטנר לנגן במספר הרכבים, בין השאר עם הזמר שמוליק קראוס, שפתח לו את הדלת הראשונה. בצבא שירת חצי מהזמן בחיל הים עד שהועבר לתזמורת חיל האוויר. כשהשתחרר היה ממקימי להקת "פאנקנשטיין", ובמקביל ניגן לצד עברי לידר, ריקי גל וגלי עטרי, וכן בהרכב הנגנים של "כוכב נולד".

"שם ראיתי את הגב של כל הכוכבים, עוד לפני שהם היו כוכבים. זה היה בימים שכוכב נולד היה ריאליטי המוזיקה היחיד והיה לתוכנית רייטינג מטורף. ראיתי איך מתוכנית לתוכנית הזמרים הופכים להיות יותר ויותר מוכרים, פתאום הם הגיעו עם כובע כדי שלא יזהו אותם. זה היה עבורי בית ספר מדהים למוזיקה וזכות לעבוד עם שני אנשים שאני מאוד מעריך –  צביקה הדר ויואב צפיר".

ספר לי משהו מיוחד שאתה זוכר מהתוכנית.

"בגמר של כוכב נולד 2 בניצנים היינו בטוחים שהראל סקעת ינצח, אז אחרי הסולואים לקחנו את התווים של השירים שביצעו המתמודדים האחרים וזרקנו אותם מהבמה. נשארנו רק עם התווים של 'הנני כאן', שחשבנו שסקעת תכף יבצע שוב. ואז צביקה הדר הכריז: 'מהפך, הראל מויאל!' חדי העין יכלו להבחין שאני והקלידן ערן מיטלמן רצנו במהירות הבזק והתחלנו לחפש את התווים לשיר של הראל מויאל".

אתה מאמין בכוחן של תוכניות ריאליטי לגלות כוכבים שיישארו לטווח רחוק?

"מי שמוכשר זו יכולה להיות עבורו מקפצה. זה נותן דחיפונת קטנה. יש גם הרבה מוכשרים שהיו בתוכניות האלו ולא הצליחו להתקדם, ויש כאלו שהתקדמו בלי זה. צריך להבין שהחיים האמיתיים זה לא התוכנית, אלא מה שקורה אחרי כן".

בשנת 2007 שידך גדי גידור, מבכירי תעשיית המוזיקה בישראל, בין בוטנר לרן דנקנר, מה שהוביל לעבודה משותפת ובהמשך לאלבום  "שווים".

"אני חיפשתי זמר שישיר את השירים שלי, ורן חיפש מישהו שיכתוב לו", הוא נזכר, "נוצר בינינו חיבור מדהים, מקצועי ואישי. יצאנו לדרך, היו לנו שנתיים וחצי של עבודה משותפת על שירים ואז הופעות".

עם דנקנר הוא הוציא אלבום שלם, אבל עם זמרים רבים אחרים בוטנר שיתף פעולה לשיר אחד או יותר. בין האמנים שכתב להם: אביב אלוש, משי קליינשטיין, נינט טייב וריטה. להצלחה גדולה במיוחד זכה שיתוף הפעולה שלו עם קובי אפללו בשיר "מכתב לאחי".

זה שיר שמשמיעים היום כמעט בכל בר מצווה או בת מצווה, אבל הוא דווקא נכתב ממקום עצוב. הוא נכתב על אחיך עופר, שסובל מהפרעות נפשיות ובשנות העשרים לחייו ביצע ניסיון אובדני, שכמעט הוביל למותו.

"החיים לצד עופר היו מורכבים מגיל צעיר. לגדול עם אח עם צרכים מיוחדים בתוך בועה של קיבוץ, כשהחולי היחיד שאתה נחשף אליו הוא כשאתה נוסע לחיפה לקופת חולים. ככל שהוא התבגר הבנו שהמצב שלו לא פשוט, שיש קשיים, בצבא היה לו גם מורכב מאוד. איזה כדור שלג התחיל להתגלגל. ואני הייתי בכל התקופה הזאת ברימון".

"כשהוא ניסה להתאבד בשנת 1997 אמא שלי הייתה זו שמצאה אותו. אני זוכר שבאנו להיפרד ממנו בטיפול נמרץ ברמב"ם. אני התנדבתי להישאר לידו שעות ארוכות. בשעות הללו מצאתי את עצמי בבית הכנסת של בית החולים. גדלתי בלי שום קשר לדת. אפילו בר מצווה לא הייתה לי. לא עליתי לתורה, הייתה רק מסיבה בדשא של הקיבוץ. נכנסתי לבית הכנסת, נער בן 18, היה שם מישהו והסברתי לו שאח שלי בטיפול נמרץ, ושאלתי מה אומרים. הוא פתח לי ספר תהילים. מסביב היו עוד אנשים שישבו והתפללו, כמו שאומר השיר, 'כל אחד סוחב בבטן ומעט שעליהם רואים'. אני זוכר את עצמי שם כיפה וקורא את זה, חלק מבין וחלק לא. אחרי שבועיים וחצי עופר התעורר, ואז התחיל תהליך שיקום ארוך. היום הוא חי, מחייך ושמח, מגיע להופעות. הוא יצא מזה בצורה מדהימה. ועדיין השבר מאוד גדול, כי זה לא סתם אח גדול, אלא כל מה שהוא מסמל עבורך. הדברים האלו שקעו אצלי במשך שנים עד שצפו ועלו, ודרך המילים אני מתמודד עם זה".

השירים שלך הם כמעט תמיד על העבר, לא על הילדים שלך, סוג של טיפול בהיסטוריה.

"זה נכון. אני כותב על העבר שלי, בעיקר על חוויות מהעבר, הקיבוץ, ההורים, אח שלי, הרבה על הבדידות הזאת בגיל 16, לבד בעולם. אבל שמתי לעצמי יעד לכתוב שיר על הילדים שלי עד שיגיעו לבת מצווה או לבר מצווה".

להקשיב לחתונה

תקופת הקורונה עברה עליו יחסית בטוב, ואפילו הנפיקה את הלהיט "ניפגש בחלומות". את המילים כתב נועם חורב והוא עוסק בהתמודדות עם הבדידות שהגיעה בעקבות התפשטות המגפה. "ההופעה האחרונה שלנו לפני הקורונה הייתה בפתח־תקווה, כשתוך כדי אנחנו מקבלים הודעות על ביטולים של ההופעות הבאות. הבנתי מהר מאוד שזה סיפור ארוך שלא הולך להיגמר בקרוב".

את הזמן החליט לנצל לטובת כתיבה ובילוי עם המשפחה. במקביל, כאשר ראה את הקושי של הצוות שמקיף אותו – אנשי הסאונד, התאורה והנגנים, הוא הוציא ליין של חולצות עם משפטים מתוך השירים האהובים. כל ההכנסות מהמיזם הועברו לצוות שמקיף אותו, כדי שיוכלו להחזיק מעמד בזמן שעולם התרבות עדיין לא חזר לפעילות מלאה. "זה היה באמת משהו קטן ונתן לי עוד משהו לעסוק בו", בוטנר מצטנע, "הבנתי שיש לי אחריות, והיה מאוד מרגש לראות את הקהל מתלהב וקונה".

בשנים האחרונות הוא מתנסה בז'אנר חדש – כתיבת פסקול להצגות. בפעם הראשונה הוא כתב בשנת 2019 ללהיט "אפס ביחסי אנוש" בבית ליסין, ולאחרונה כתב את המוזיקה גם ל"לעבור את הקיר", שמבוסס על סרטה של רמה בורשטין באותו שם ועוסק ברווקה שמקווה למצוא חתן.

"כתיבה למחזות זו הזדמנות עבורי לצאת מאזור הנוחות. באפס ביחסי אנוש כתבתי מוזיקה שיש בה מן ההומור. זה מכריח אותי לצאת ולטייל ולחפש משהו אחר".

ובלעבור את הקיר נחשפת קצת לעולם החתונות במגזר הדתי.

"כהשראה הקשבתי לאברהם פריד, למרדכי בן־דוד, וללהקות חתונות מגזריות. למדתי איך נשמעת חתונה דתית. האמת? ממש התלהבתי".

כתבת להיטים לטובי הזמרים, אתה חוגג עשור עם ילדי החוץ, מה עוד תרצה להגשים?

"לא העזתי לחלום על הדברים האלו, והם קרו. אני נרגש ומצפה לבאות, ובעיקר רוצה להמשיך ולעשות את מה שאנחנו עושים עם אותן אנרגיות ומקצועיות".