לא משנה כיצד יסתיים מסעה של דניאל פין בת ה־17 בתוכנית הריאליטי "אמריקן איידול", כי תמיד היא תוכל להיזכר ברגע ההוא שבו נסיכת הפופ קייטי פרי איבדה את עשתונותיה בגללה, ובאופן הכי מחמיא שיש. זה קרה באודישן הראשון שלה, כאשר פרי זיהתה כי השופט שלצידה, זמר הקאנטרי לוק בריאנט, שרבט על הדף שלפניו את המילה "לא". "אני מאוד מוטרדת", נזפה בו פרי, "אין לי מושג למה הקשבת". כאשר פין המשיכה לשיר – ופתחה את מנועי הקול העוצמתיים שלה – פרי הנלהבת הניפה את ידה ובתנועת מחאה העיפה את הדפים של בריאנט אל הרצפה.
“אחרי ששרתי בפעם הראשונה, ליונל ריצ'י (השופט השלישי בתוכנית – ק"מ) ביקש ממני לשיר שוב, עם יותר רגש", מספרת פין (Danielle Finn) בריאיון זום מביתה בלוס־אנג'לס, "וכששרתי הסתכלתי על קייטי פרי והיא כל הזמן סימנה לי עם היד לתת לה יותר – יותר עוצמה, יותר רגש. הרגשתי שהיא ממש דוחפת אותי לאורך השיר וזו הייתה חוויה מדהימה".
נשמע כמו חלום.
"זו בדיוק הייתה התחושה שלי. כשנכנסתי פנימה השופטים נראו לי לא אמיתיים, ממש כמו בובות שעווה, כל כך יפים ועם פנים חלקות. שאלתי את עצמי – זה אמיתי? זה באמת קורה לי עכשיו?!"
האודישן ההוא התקיים באוקטובר, ומאז הספיקה פין להתקדם בתוכנית אל שלב מחנה האימונים שמכונה "שבוע הוליווד" ומשם אל "סיבוב הז'אנרים" שבמסגרתו מתבקשים המתמודדים לבצע שיר על פי ז'אנר מסוים שנקבע מראש. את השיחה שלנו מלווה שרה קסטלווי, אשת יחסי הציבור מטעם abc, הגוף המשדר של "איידול", שמוודאת שפין לא תסגיר שום ספוילר ושאני בתפקיד המראיינת לא אחרוג מזמן הריאיון שהוקצב לי.
"מחנה האימונים נערך ממש במרחק של שלושה רחובות מהבית שלי", מספרת פין, שנולדה וגדלה בלוס־אנג'לס במשפחה יהודית אורתודוקסית־מודרנית. אמה וונדי היא עובדת סוציאלית, ואביה יוסי (ג'פרי) עורך דין המתמחה בקניין רוחני ובזכויות יוצרים. "היה כיף ממש לפגוש את האנשים שהכרתי באודישנים הראשונים, ואני מרגישה שיצרתי המון חברויות חדשות. זה אחד החלקים הכי טובים בתוכנית. אני לא רגילה להיות עם כל כך הרבה זמרים, להיות מוקפת באנשים שאוהבים את מה שאני אוהבת, וכולם היו כל כך נחמדים ומפרגנים. לא הייתה בכלל תחושה של תחרות.
"וכמובן הייתה ההופעה עצמה, שהייתה באווירה מאוד הוליוודית – עם רקע מנצנץ מאחוריי, ויתר המתמודדים שישבו בקהל באולם ממש גדול. אני חושבת שמבחינה רגשית הצלחתי יותר להביא את עצמי שם, הייתי ממש 'בתוך זה'. יכול להיות שהקול שלי קצת נשבר, אבל הרגש פרץ החוצה אז אני מאוד גאה במה שנתתי שם על הבמה. אחרי הביצוע הזה כבר ידעתי שאני יכולה לעלות על הבמה בפני קהל גדול".
דברים שלא סיפרתי לרב
היא תלמידת תיכון בבית הספר היהודי האורתודוקסי "שלהבת" בלוס־אנג'לס. "בית הספר שלי מדהים והכי תומך שאפשר", היא מספרת בהתלהבות, "האמת היא שהייתי קצת בהלם מרמת התמיכה שקיבלתי. בכל יום הרב שלי ניגש אליי ושאל אותי 'מה קרה? הצלחת? עברת שלב?', ואסור היה לי לענות לו. כמובן שכן הייתי צריכה להכניס אותו קצת בסוד העניינים כי נאלצתי להחמיץ די הרבה לימודים, וגם הציונים שלי טיפה ירדו בגלל התוכנית. אבל באמת שקיבלתי תמיכה לאורך כל המסע".
וזה לא טריוויאלי, תמיכה בקריירת שירה לנערה בבית ספר אורתודוקסי.
"נכון מאוד, אבל הם היו פתוחים, לרגע לא עשו בעיות סביב הנושא של 'קול אישה'. גם באודישנים שלי אפשר לראות שאני לבושה אחרת ממה שאולי מצפים ממני – לבשתי מכנסי ג'ינס וחולצה. אבל זו מי שאני וככה אני מתלבשת ביומיום – לא לבית הספר כמובן, שם אני עם חצאית – ורציתי להיות הכי אותנטית שאפשר ולהראות שאני יכולה להיות נערה יהודייה אורתודוקסית ועדיין לרדוף אחרי החלומות שלך. זה נשמע קיטשי, אבל זה נכון".
גם במסגרת התוכנית, היא הרגישה שהיהדות שלה והמגבלות שקשורות להיותה דתייה התקבלו על ידי ההפקה באופן הטוב ביותר. "בהתחלה שאלו אותנו אם יש לנו איזשהן מגבלות בתחום המזון, ואני ידעתי שלא יהיה שם אף מתמודד עם בקשות כמו שלי. היו שם אומנם שתי בנות יהודיות, אחת מהן אפילו הסתובבה עם שרשרת 'חי', אבל ידעתי שאף אחת לא תהיה קפדנית כמוני. למרות שיש לי אישיות קולנית אני לא אוהבת לגרום דרמה ולפעמים אני אוהבת להישאר מתחת לרדאר. אז קצת נלחצתי מלומר להם שיש כל מיני התאמות שצריך לעשות בשבילי".
ואיך הם הגיבו בסוף?
"הם לא היססו ולא מצמצו. כשאמרתי שאני צריכה מנות צמחוניות בגלל הכשרות הם ענו 'כמובן'. כשהגענו ל'סיבוב הז'אנרים' הייתי אמורה להופיע ביום שישי, והייתי צריכה להגיד להם שאני לא יכולה להופיע אחרי השעה חמש בערב. וזה היה קצת מלחיץ כי לא ידעתי אם זה יסתדר – הרי הם לא יכולים להזיז את כל התוכנית בשבילי, וממש חששתי שזה יגרום להם לוותר עליי. אבל הם פשוט הזיזו אותי לתחילת הרשימה, ובסוף סיימתי להופיע לפני כניסת השבת ואפילו הביאו מאבטח במיוחד כדי שילווה אותי ואת ההורים שלי חזרה ברגל למלון, כי היינו באזור הדאונטאון שהוא קצת מפוקפק. אני חושבת שזה היה מעשה ממש יפה מצידם".
הרבה לפני שנחשפה למיליוני הצופים ב"אמריקן איידול", פין כבר הספיקה להיות להיט בטיקטוק עם למעלה מ־30 אלף עוקבים. גרסה שלה לשיר Crazy של נארלס בארקלי שהעלתה לרשת החברתית הפכה לוויראלית כאשר גרפה יותר מ־2.2 מיליון צפיות ולמעלה מחצי מיליון לייקים.
הופתעת מההצלחה בטיקטוק?
"מאוד. האמת שהכול התחיל כשחברה שלי ואני היינו בנבחרת הכדורעף של בית הספר והעלינו סרטוני טיקטוק סביב הנבחרת. יום אחד אבא שלי, אני והחברה הכי טובה שלי קארין היינו בחדר שלי והתאמנתי על השיר Crazy. ואז הם אמרו: בואי נעלה סרטון מצחיק שבו את שרה אותו בשיא הרצינות ואנחנו נעשה שטויות מאחור. הסכמתי, צילמנו, והעלינו אותו. לא האמנו כשראינו שיש לו 100 אלף צפיות ואז 400 אלף ואז מיליון. זה היה פשוט מדהים, מטורף. לרגע לא ציפיתי לזה.
"אחר כך הבנתי שאני צריכה להשתמש בפלטפורמה הזו באופן רציני יותר כדי לקדם את עצמי בתחרות. התחלתי להעלות יותר סרטונים שלי והשתדלתי לעשות את זה על בסיס שבועי. זה גוזל לא מעט זמן, כי אני פרפקציוניסטית. בגלל זה אני כל כך נהנית מהופעות – כי אין לי יכולת לתקן ולעשות שוב, אני צריכה פשוט לעשות את הכי טוב שלי ובזה זה מסתיים. אבל כשאני מול המצלמה אני רואה כל הזמן דברים קטנטנים שלא מוצאים חן בעיניי, אז לפעמים לוקח לי שעתיים לצלם סרטון אחד. זה מעייף אבל אני כל כך אוהבת לשיר, שזה שווה את המאמץ".
מתי התחלת לשיר?
"מהרגע שאני זוכרת את עצמי. הלכתי לגן ישראלי בלוס־אנג'לס, ולימדו אותנו המון שירים בעברית. כשחזרתי הביתה שרתי שירים ישראליים. ככה, אגב, למדתי עברית והאמת היא שלדעתי בהתחלה העברית שלי הייתה טובה יותר – דיברתי אנגלית במבטא ישראלי עד שהתחלתי ללכת לבית ספר רגיל, ולצערי איבדתי חלק מהעברית שלי".
את הריאיון אנחנו מקיימות באנגלית, אז אני לא יודעת איך העברית שלך.
"חצי חצי", היא עונה בעברית.
בגיל שבע היא החלה ללמוד פיתוח קול באופן מקצועי. "החלפתי הרבה מורים ואחת מהן הייתה צעירה רוסייה ונוקשה מאוד, אבל זה עשה לי טוב. היא גרמה לי להתאמן כל יום ולא להתעצל. היא לימדה אותי גם לנגן בפסנתר. אני לא מנגנת מוזיקה קלאסית, אבל כן יודעת לנגן אקורדים".
פין היא לא רק ווקאליסטית מעולה אלא גם כותבת שירים בעצמה. "דודה שלי, שנפטרה לפני חמש שנים בערך, הייתה מוזיקאית. היא הייתה הכי מגניבה בעולם, ניגנה רוק בלהקה. היא גרה בפלורידה אבל ביקרה אותנו הרבה. באחד הביקורים, כשהייתי בת עשר, התחלנו לכתוב שיר – הכי קיטשי שיש: 'אש בוערת לי בלב' ו'הסוסים באים', אבל אני זוכרת שזה היה משמעותי מאוד בשבילי כי זה היה השיר הראשון שכתבתי. אחר כך התחלתי לכתוב שירים ולנהל יומן, ובארבע השנים האחרונות אני כבר כותבת ברצינות. ציינתי כבר שאני פרפקציוניסטית, אז למדתי שלא כל שיר צריך להיות הכי טוב, אבל צריך להתאמן ולכתוב כמה שיותר".
יום אחרי הריאיון שחררה פין את הסינגל הראשון שכתבה "Brace Yourself" ("תתכוננו" בתרגום חופשי), ובהמשך מתכננת להוציא שירים נוספים. "זה מין שיר היכרות איתי. למשל אם אני מתחילה חברות או כל מערכת יחסים – ככה אני מציגה את עצמי. הוא מדבר על הקטעים הקטנים והמשוגעים שלי, הדברים המיוחדים באישיות שלי".
לאיזו מוזיקה את מקשיבה?
"אני מקשיבה להמון סוגים שונים של מוזיקה. אני אוהבת מוזיקת סול ישנה, ארית'ה פרנקלין וסטיבי וונדר, אני מקשיבה להרבה ראפ, אבל כזו שגורמת לי לחשוב כמו ג'יי קול – שיש לו גם מקצב מטורף וגם מילים מעולות. וגם לסגנונות וזמרים אחרים כמו ג'זמין סאליבן, שהיא נהדרת, סם סמית', ג'ון לג'נד ואדל".
"הלכתי לגן ישראלי בלוס־אנג'לס, ולימדו אותנו המון שירים בעברית. אז הייתי חוזרת הביתה ושרה שירים ישראליים. ככה, אגב, למדתי עברית והאמת היא שלדעתי בהתחלה העברית שלי הייתה טובה יותר – דיברתי אנגלית במבטא ישראלי"
אחרי האודישנים וההתקדמות בתוכנית, פין כבר מרשה לעצמה לחלום בגדול: "אני רוצה להיות פרפורמרית, זמרת על הבמה. אני אוהבת להקליט בסטודיו, ובזמן האחרון מאז שהתחלתי להקליט את החומרים שלי, אני מבינה כמה עבודה בסטודיו מוסיפה לאמן – אבל אני הכי נהנית להופיע בפני קהל חי, ונהנית להראות לאנשים מי אני. לפני 'איידול' יצא לי להופיע רק פעמיים ובמסגרות קטנות, אז החוויה הזו לגמרי גרמה לי להבין כמה הבמה זה מקום טוב ונוח בשבילי. כשאני על הבמה כל החששות שלי נעלמים".
לכוון גבוה
ולמרות החלומות ההוליוודיים, בשנה הבאה פין מתכננת להגיע לישראל ללימודים במדרשת MTC. המדרשה, בראשותה של הרבנית שירה מלמד, היא חלק מבית הילדים אמונה ע"ש צבע אלעזרקי – בית לילדים בסיכון – והוקמה במטרה לשלב בנות מארצות־הברית בלימודים מעמיקים לצד עבודת חסד עם הילדים.
"שלוש האחיות הגדולות שלי הגיעו לישראל אחרי שסיימו תיכון. אחת לעין־הנצי"ב, אחרת למדרשת לינדנבאום, אז יכולתי לבחור לאן אני רוצה ללכת. החברה הכי טובה שלי נמצאת עכשיו ב־MTC ואני חושבת שיש שם וייב שונה מכל מקום אחר, אותנטי יותר. בריאיון הקבלה שלי הם מאוד התעניינו במה אני יכולה לתרום ולהביא לקהילה ופחות באיך אני אתאים את עצמי לבית הספר ומאוד הערכתי את זה".
יהודה כהן, מנהל בית הילדים מזה 30 שנה, שמח מאוד על בואה של פין: "המוטו והמסר שאנו מנחילים לילדינו הוא לכוון גבוה, ולממש כל פוטנציאל שקיים בהם. אין לי ספק שדניאל, ששואפת להגיע לפסגות הגבוהות ביותר, תשמש מודל והשראה לילדים רבים ותוכל להעביר להם את מסר ההצלחה בצורה המוחשית והמוצלחת ביותר. אני גם בטוח שדניאל תזכה לעבור במהלך לימודיה ועבודתה אצלנו חוויה מיוחדת ומכוננת בחייה".
בישראל מחכים לפין גם בני דודים רחוקים שמתגוררים כאן וגם אחת מאחיותיה, שאחרי הלימודים בסמינר החליטה לשרת בצבא וכיום מתגוררת בתל־אביב ולומדת בבית הספר לקולינריה.
והשירה? גם היא תמשיך להיות חלק מהחיים שלך בישראל?
"בסמינרים האחרים שהתראיינתי אליהם הם הביעו אי־נוחות מהשירה שלי, וחששו שזה יסיח את דעתי מהלימודים או חשבו שזה לא מתאים להלכה, אבל ב־MTC הם אהבו את העובדה שאני שרה, התעניינו והתלהבו מהעניין הזה. חוץ מזה, עבורי, אני יודעת שאם הייתי לומדת תורה כל יום נראה לי שזה היה מאוד מתיש אותי עד סוף השנה. אני כן אוהבת ללמוד, אבל אני חושבת שהשילוב של לימוד ועבודת החסד עם הילדים של אלעזרקי הוא פשוט מדהים. נראה לי שזה יהיה מאוד מספק ואני מאוד מתרגשת לקראת החוויה הזו".
ואם תזכי באמריקן איידול?
"אם אזכה כנראה אצטרך לשנות את התוכניות שלי. קצת".
