אולי במפתיע, המילים שמופיעות בשכיחות הגבוהה ביותר בפתיחת הספר מנוגדות למה שהיינו מצפים מספר ריגול ומתח: "הוא מחכה", "הזמן עובר… הוא יושב", "סבלנות הוא אומר לעצמו…". ואנחנו הרי ציפינו לתנועה מהירה, להסתערות, למכוניות שנעות במהירות על־קולית. ואכן, רק מי שהיה בפנים, בתוך העיסוק הזה, יכול לומר לנו ששמונים ואף תשעים אחוזים מזמן העבודה שלו מעביר הסוכן או לוחם המוסד בהמתנה, בהתבוננות, בלי לזוז. "זה מה שמרגלים עושים. מחכים".
"קשה לעשות את זה", מדווח לנו המספר על מצב הגיבור שלו יובל, "כשצריך להמתין יומיים ביעד, להישאר במלון בלי לעשות כלום…". גם הבוס שלו, "ראש קיסריה" הממונה על הלוחמים, "הדגיש בפניו שכך יהיה: 'אתה אוהב לעשות', הוא אמר, 'ושם יהיה לך סוג אחר של עשייה. הכי קשה זה לחכות'. והנה הוא כאן, במיטה, על הגב, בוהה בתקרה…".
ואולי משום אופיים של הדברים מתחייבת מן הסופר גם יכולת כתיבה שונה. להסתובב סביב האקשן, להשהות את שיא המעשה, ויחד עם זה לא להרדים את קוראיו, אלא להפך: להטעין את אי־העשייה, את ההמתנה, באנרגיות של מתח וציפייה אקטיבית למה שיקרה סוף־סוף בסוף. היכולת הזאת, שרייכר־עתיר התברך בה, היא מרכיב חשוב במה שהופך את הקריאה בספרו למהנה ומספקת כל כך. הוא ממלא את מרווח ההמתנה בתכנים השונים הקשורים למשימה – דיונים, ויכוחים, החלטות והכנות – וגם בתכנים הקשורים לגיבורים ולחייהם הפרטיים והמקצועיים: הצלחות, כישלונות, תאונות שגרמו, וכל מה שנערם לזכותם או לחובתם במהלך החיים והקריירה. ויחד עם זאת הוא אינו מניח לנו לרגע לשכוח שאלה רק הסחות דעת, שהעיקר בוא יבוא, והוא יהיה מהיר, חד ואולי אכזרי. ושכדי להיות שותפי אמת ספרותיים למאורע עלינו ללוות את הדמויות בכל מה שעובר עליהן, ולחוות איתן את המתח עד ההצלחה או חלילה הכישלון במשימה.
שוב המורה לאנגלית
בניית הסיפור של רייכר־עתיר תזכיר אולי לקוראים רבים את הכתיבה של ג'ון לה־קארה. במרבית ספריו נהג לה־קארה בדרך דומה ובנה את המתח שלב אחרי שלב – דרך סיפורי הארגון והיכרות עם הדמויות, לאט ובהדרגה בלי למהר – ודווקא כך גרם לקוראיו לצַפּות במתח למה שיקרה. דמיון נוסף בין ספרו של רייכר־עתיר למאסטר הגדול נעוץ בהרחבה המרובה על אודות "המוסד" עצמו, גלגלי השיניים הפנימיים שמפעילים אותו ואופני התמסורת בינו ובין מפקדו העליון – ראש הממשלה במקרה הזה. כמו לדוגמה כשראש המוסד מסיים את הפגישה, וראש הממשלה "כבר חשב על דברים אחרים, על הקדנציה הקצרה, על הצרות הפוליטיות שלו…", ואנחנו נותרים תלויים באוויר: "'מה אני צריך לאשר?' שואל ראש הממשלה, 'את פרוייקט Z,' אמר לו ראש המוסד והסביר. ממש בקצרה. ראש הממשלה אישר". ואם נשאל מה זה פרויקט Z, במה מדובר? התשובה היא סבלנות, עוד לא הגיע הזמן לגלות.
הכתיבה של רייכ־עתיר מתאפיינת בצירוף שבין איכות ספרותית, יכולת אבחנה והבנה אנושית, ורגישות אסתטית. הספר מלא בתיאורים קצרים ומופלאים של נופי טבע ועיר, אבל בעיקר תיאורים – חיצוניים וגם פנימיים – של האנשים המשתתפים במשחק האפל והמסוכן שנפרש לפנינו. בהלוויה של אחד מגמלאי המוסד מצלם רחפן של מחלקת הביטחון את הנוכחים: "מי שקיבלו את התמונה… יכלו להבחין בגבר גבוה בחליפה ועניבה ובלורית שרואים רק בסרטים [ראש המוסד] מקטין את צעדיו כדי להתאימם לאיש נמוך ומקריח [אהוד, הגמלאי] שהלך לידו…". אהוד עדיין לא יודע שלאחר ההלוויה ייקרא לפגישה עם ראש המוסד ויישלף מחיי הבטלה שלו כדי לעמוד בראש המשימה יוצאת הדופן, ובכך יכפר על עבירת המשמעת החמורה שבגללה הוצא מהשירות, מטעמי גיל כביכול.
יובל, הלוחם שעתיד להיות בצוות של אהוד, מתואר כך: "השפתיים הדקות משוות לו מראה אכזרי והסנטר המרובע תוקפני, אבל יש לו עיניים אפורות יפות ומטעות". בעיניו החדות הוא בוחן את אהוד, הגמלאי־בעל־כורחו: "הוא נראה מוזנח, ירוד… אהוד לא מספר שום דבר על עצמו. אפילו לא איפה הוא גר".
חברה נוספת בצוות שיוקם היא מיכל: אישה צעירה ויפה שנוטה להתאהב בגברים הלא־נכונים, הנשואים. יש לה סטנדרטים גבוהים ושאיפות אלגנטיות: בבית הקפה "היא הזמינה אספרסו קצר שהגיע בכוס זכוכית מעוצבת… היא כל הזמן בוחנת את האחרים וחושדת בהם, וככה זה עם המחזרים המעטים שמדי פעם מוכנים להסתכן… והסודות שהיא לא יכולה לספר מעיקים עליה". עוד חבר בצוות המשימה הוא יניב: "כשיניב עזר לאהוד, כשניקה את השטח אחריו…והיה ה'לך תביא', הוא היה כמעט נער… מסורק על הצד עם פסוקת ומרכיב משקפיים… (עכשיו) היה אחר… היו לו זיפי זקן אופנתיים… עדשות מגע… טי־שירט חלקה שהבליטה שעות בחדר כושר". התיאורים המדויקים מאפשרים לנו להכיר את הדמויות ולבנות בדמיוננו פרופיל שלם שלהם, חיצוני ואישיותי.
וכאן יש להוסיף הערת אזהרה: שוב ושוב, בפגישת ראש הממשלה וראש המוסד ולאורך כל הספר, מוזכרים שלושה אנשים. שלושתם גיבורי "המורה לאנגלית", ספרו הראשון של רייכר־עתיר. האחת היא רייצ'ל, גיבורת הספר ההוא, שעבודתה כמורה לאנגלית הייתה סיפור הכיסוי שלה במשימתה כמרגלת; השני, אהוד, איש המוסד הוותיק, שכאן הוא כבר "לשעבר", שהיה המפעיל שלה; והשלישי גבר מקומי בשם ראשיד, שהיה המאהב הסודי של רייצ'ל. גם יובל מופיע בספר הראשון, והאירוע שבו היה מעורב אז מוזכר שוב ושוב, ולא לטובה, בספר הנוכחי. אומנם לא הכרחי לקרוא קודם את הספר הראשון – יש בספר הנוכחי מספיק מידע רלוונטי כדי להסביר במי ובמה מדובר – אבל היכרות עם הספר הקודם תורמת לנוחות הקריאה ולהבנה מיידית של הרמזים שנזרקים כאן מדי פעם. וחוץ מזה, הספר הראשון מעולה ומומלץ בחום.
לא רק גברים בחצאית
מבלי להסגיר סודות ולחשוף מה שאסור, ניעזר לצורך תיאור כללי של המשימה בציטוט מגב הספר, שגם הוא אינו מסגיר הרבה: "היעד: חיסול מדען ראשי של תוכנית נשק להשמדה המונית". כשכל הנתונים בידיהם, כולם מודעים לחיוניות המשימה וכל ההכנות הושלמו, יוצא הצוות לפעולה ומגלה בשטח שצריך לחשב מסלול מחדש. למרות תחושת הדחיפות, היסוסים רבים קודמים להחלטה על המשימה החדשה, שכרוכה בסיכונים רבים למבַצעים ולמדינה. "אף פעם לא עשינו דבר כזה", אומר ראש המוסד כשהוא שוקל את המטרה ואת הסיכונים. וכשיובל מתנדב למשימה, מתלוות לכך גם הרבה שאלות: "מה עובר בראשו? ומה עובר על האיש ששולח אותו לחצות קו אדום שטרם נחצה?"
השאלות האלה אופייניות לכתיבתו של רייכר־עתיר, שאינו מסתפק באמירות סתמיות אלא בוחן לעומקו כל פרט במעשה ובדמויות. הוא מצטיין ברגישות ובהבנה שלו לאנשים, ובשימת דגש על מצבים רגשיים ועל היחסים בין הדמויות. דקות ההבנה והאבחנה שלו באה לביטוי בתיאורי הדיאלוגים, המניפולציות והתכנונים הסמויים מן העין. בדברים שנאמרים ובאלה שצריכים להיאמר ולא נאמרים. וגם בביקורות החריפות, בתככים, בשנאות ובקנאות – שכולם חלק בלתי נפרד מן הקיום האנושי, האישי וגם הארגוני.
עיקר תשומת הלב בספר הזה, כמו גם ב"המורה לאנגלית" לפניו, הוא על האנשים. לא על האלימות, המיומנות בלחימה או השימוש בנשק. יפה במיוחד הרגישות לנשים, שלא רק מקבלות מעמד ותפקיד שווה בחשיבותו בביצוע המשימה, אלא ניכרת ההבנה הדקה של הסופר לפסיכולוגיה הייחודית להן ולתגובות שלהן, לא פחות מאשר לפסיכולוגיה הגברית. זהו מאפיין נדיר אצל סופרי מתח גברים, שגם אלה מביניהם שהצליחו להיפטר חלקית מהמאצ'ואיזם שאפיין את הסוגה הזאת בעבר, עדיין מתקשים לבנות דמויות שלמות ונכונות של נשים נשיות. כאלו שאינן רק גברים בחצאית עם שפתון ועגילים, אלא שונות במובהק מהגברים, שוות ערך ומועילות למשימה דווקא בייחודן.
בחלקו השני של הספר, כשכבר הכול מכוון אל היעד, אנחנו מתוודעים לעומק בעיקר אל יובל – לוחם המוסד שהתנדב לבצע את המשימה. בסצנה משכנעת ואנושית מאוד, שמתרחשת במטבח ביתו, אשתו חגית – שמודעת לחיוניות המשימה, לסיכון העצום הכרוך בה ולסיכון העצום עוד יותר אם לא תבוצע – שואלת את אהוד, המפקד: "ואם יובל לא היה, זה לא היה קורה?". "ומה עם הספק", היא ממשיכה ושואלת, מתכוונת לכך שאולי המוסד טועה והסכנה אינה גדולה כל כך ואין צורך לסכן לוחמים בגללה. אהוד מתחיל להשיב, מתכוון "לטפטף לתוכה את המשמעות שהוא, אהוד, וראש המוסד וראש הממשלה וכל קהילת המודיעין והביטחון מייחסים למה שיובל הולך לעשות", אבל אז הוא משתתק ומשאיר אותם לבדם. "אהוד לא יהיה שם וגם לא ראש המוסד. הבית יהיה שקט. היא תסגור את התריסים…". בסוף זו נשארת ההחלטה שלהם וההתמודדות שלהם, ובסוף בסוף ההחלטה וההתמודדות הן של יובל, לבדו ועם עצמו.
יובל הוא גיבור מפתיע, משום שהוא סובל ממגבלות פיזיות מחמירות שלא נרחיב עליהן את הדיבור ושהיו אמורות למנוע ממנו לבצע את המשימה, ובכל זאת הוא מתנדב לבצעה. וכפי שנוכחנו, תוך כדי ההתקדמות אל היעד מכוון הסופר אל יובל יותר מזרקור אחד. הוא מאיר אותו בחיי הנישואים עם חגית, מאיר את יחסיו עם הוריו ואת ההורות שלו לבנו היחיד. ובעיקר מאיר אותו כשהוא עם עצמו, ברגעים ובמצבים השונים שההליכה אל היעד מזמנת לו. וכל אלה בהרחבה ובהעמקה מרשימות, מעל ומעבר למה שמצופה בסוגה של עלילת מתח ופעולה. התוצאה היא ספר מיוחד ויוצא דופן שנכתב בכישרון. ספר אנושי, אכזרי ונוגע ללב.
