"למרות האטרקטיביות של המסך אנשים עדיין קוראים, והרבה"

לפני כמה שנים יצא אשכול נבו לטיול משפחות גלילי. סיטואציה קטנה, כמעט אגבית, שהיה עד לה באותו טיול, נחקקה היטב בזיכרונו. "ראיתי ילד קטן ניגש לאימו וקורא לה, והאם, שהייתה שקועה בשיחה אחרת, לא ענתה לו. הוא ניסה שוב ושוב, 'אימא, אימא', ואז, אחרי הניסיון הרביעי או החמישי, היא סוף סוף הפנתה אליו את המבט ואמרה לו: 'תשמור את המחשבה הזאת, בסדר?'. התבוננתי מהצד ותהיתי איך הילד יגיב לאמירה הזאת. איך, בעצם, שומרים מחשבה".

הרגע הזה הפעיל את נבו המבוגר, אולי גם בגלל חוויותיו כילד. "ההורים שלי היו שניהם פסיכולוגים, אקדמאים עסוקים מאוד. כשאימא שלי הייתה חוזרת הביתה היו לה מטלות כתיבה והיא קיבלה טלפונים, ובעצם היא המשיכה לעבוד. היה לי אח קטן מדי מכדי להיות פרטנר למשחקים, וכך הכרתי היטב את החוויה הזו שיש מחשבה ואין עם מי לחלוק אותה".

הרגע הקטן מהטיול ההוא, יחד עם חוויות הילדות שעברו עיבוד במהלך השנים, הולידו את "מחשבה ממתינה", ספרו החדש של נבו לילדים (בהוצאת כנרת זמורה־דביר). עלילתו היא מעין מסע פנימי שהילד עובר עם עצמו ועם מחשבותיו, לאחר שנאלץ להמתין איתן עד שאימו העסוקה בטלפון תתפנה. ההמתנה הכפויה הופכת את המחשבה לישות עצמאית, שהולכת ומתפתחת לכדי צרור מחשבות חדש.

הספר הטרי הוא אח צעיר לספר הילדים הראשון של נבו, "אבא של עמליה נוסע לאוסטרליה", שיצא לפני 12 שנים. בניגוד לקודמו, שהוא ספר פרוזה מובהק, בספר החדש יש אלמנט פואטי יותר. הוא עוסק בנושא מופשט, ומציע הזדמנות להעמיק במושגים פחות מדוברים כמו מהי מחשבה ומהו זרם תודעה. בין שני הספרים אפשר למצוא גם קווי דמיון לא מעטים: בשניהם יש הורה לא זמין – ב"אבא של עמליה" האב נוסע למשך שבוע, וב"מחשבה ממתינה" האם נוכחת־נעדרת; בשניהם הילדים עוברים מסע קסום בזמן ההמתנה והציפייה; ואפילו הסיומת הטקסטואלית של שני הספרים כמעט זהה, כאשר הילד מספר וההורה נוכח ומקשיב.

"בשני הסיפורים יש עיסוק בקשר ובפרידה, שני נושאים שמעסיקים אותי", מסכים נבו. "בפרידה של שבוע, כמו ב'אבא של עמליה', היה צריך לברוא פתרונות רדיקליים. ב'מחשבה ממתינה' ההיעדר הוא ביתי יותר. בילדותי אבא שלי נסע הרבה לחו"ל, ולא אהבתי את הנסיעות האלה. גם אני נוסע היום לא מעט, זה חלק מהעבודה שלי, אבל אני משתדל שהנסיעות לא יהיו ארוכות ושההיעדרות תהיה לפרק זמן שהבית יכול לעמוד בו. אחרי שבוע אני כבר מתחיל להתגעגע הביתה בעוצמות שאני כבר לא ממש נהנה מהמסע".

אנחנו משלמים מחיר על היעדרו של זמן בהייה, כי כמעט כל מעשה יצירתי מתחיל מאיזשהו ריק. אני משתדל שיהיו לי זמנים שבהם אני לא נותן מענה לאף אחד. אם אין ריק והכול מלא בגירויים, קשה לפנות מקום להתרחשות יצירתית

הילד בסיפור, נמרוד, נאלץ להמתין לאימו שתתפנה, אך גם היא נאלצת להמתין: ממתינה על הקו בטלפון, ממתינה לגרמושקה שתגיע, ממתינה לקבל תשובות. בסופו של הסיפור הילד מרוויח משהו מן ההמתנה המתמשכת, ואני שואלת את נבו האם גם המבוגר מרוויח משהו ממצב של המתנה.

"לא פשוט לחכות, לא למבוגרים ולא לילדים, רק שהקושי של הילדים ניכר יותר ברצון שלהם לקבל תשובות עכשיו ומיד", הוא משיב. "האימא לא מרוויחה הרבה מלבד תסכול. הרווח הגדול מגיע בסוף, כשהיא מפנה את הקשב שלה לילד. זה רגע יפה ואישי של אחד על אחד בין הורה לילד. אין בו טלפון ואין בו מחשב, היא מזיזה אותם הצידה. במציאות הרגע הזה קורה הרבה פעמים כשקוראים ספר ביחד. אולי אנחנו מבינים היום כהורים שכדי להיות באמת בקשב אנחנו חייבים לנתק את עצמנו באופן מכני. אני לא אדם דתי אבל אני 'שומר שבת סלולרי', וברוב מוחלט של השבתות הטלפון שלי מכובה מכניסת שבת ועד צאתה. זה מנקה אותי, ואני יותר בתשומת לב לבנות שלי".

איך מציירים מחשבה

כמו רבים מאיתנו, נבו חווה בעוצמה את חוויית ההמתנה עם פרוץ הקורונה. היומן שלו התרוקן מאירועים ומנסיעות, והדפים הריקים העידו על שממה גמורה. אלא שבמקרה הזה ההמתנה הפכה למתנה, ויצא לו ספר מבלי שהתכוון לכך. "הכול הפסיק בבת אחת. נוצר ואקום שהתמלא בדמיון שלי, קצת כמו ב'מחשבה ממתינה', והתוצאה הייתה שנכנסתי לטירוף של כתיבה. כבר כמה שנים הייתה לי התחלה של סיפור על דרך המוות בבוליביה, סיפור שהייתי תקוע איתו, ופשוט נכנסתי לזה כאילו זה מה שיכול להציל אותי מהמגפה. סיימתי שכבה ראשונה של הספר תוך חצי שנה. 'גבר נכנס לפרדס' נולד בזכות הקורונה, ואני חב אותו למגפה האומללה והבלתי נסבלת הזו. כל מה שקורה בספר היה מאוד מושפע ממה שקורה מסביב. אם בקורונה היה ריחוק חברתי, אז בספר כולם מתנגשים אחד בשני ויש שם אינטנסיביות אנושית". בניגוד ל"גבר נכנס לפרדס" שהבשיל בתקופת המגפה, ספרו החדש של נבו לילדים נכתב לפני הקורונה, אך הפך לרלוונטי יותר בעקבותיה.

ב"מחשבה ממתינה" יש מבחינתך ביקורת על ההורות העכשווית, שהיא טרודה ומוסחת?
"זאת ביקורת עצמית, לא נזיפה. אני כותב את זה מתוך השתתפות בחוויה הזו. הקשיים הללו צפו עם הקורונה, בעיקר כשעברנו לעבוד מהבית, וזה החמיר אצל מי שהייתה לו בעבר הפרדה ברורה בין בית לעבודה. העבודה פלשה הביתה. כשהמרחב הביתי והעבודה מתערבבים זה הרבה יותר קשה ומאתגר. ילדים נמצאים באיזשהו מאבק למצוא זמן שבו ההורים יכולים להתמסר אליהם, וזה לא קל לשני הצדדים. הכמיהה לקשב ולקשר היא לא רק בין הורים וילדים, אלא גם בין בני זוג ובין חברים".

את אתגרי הקשר על רקע המסכים נבו מרבה לפגוש במסגרת סדנאות הכתיבה שהוא מנחה. הוא נוהג לשלוח את תלמידיו לתצפת על זוגות במרחב הציבורי, ולחזור עם ניואנסים של התנהלות זוגית. "התחלנו את התרגיל הזה לפני חמש־עשרה שנה, ובחמש השנים האחרונות הטלפון תמיד נוכח איכשהו. תלמידים חוזרים ומתארים סיטואציה שבה צד אחד עסוק בסלולרי שלו, והצד השני מנסה להכיל את זה עד לרגע שבו הוא לא יכול יותר. כניסת הסלולרי לחיים שלנו היא לחלוטין לא רק בעיה של ילדים מול הורים מוסחים. זה אתגר גם למבוגרים. זה קורה לנו גם עם חברים, שיושבים עם הסלולרי ואיכות השיחה והקשב הולכת ומידרדרת. לכן, יש משהו בסיטואציה של קריאה משותפת עם ילד שיוצרת את הבועה של האינטימיות שכל כך חסרה".

לא רק הקשרים בינינו נפגעים מן ההסחות המתמשכות אלא גם המחשבה שבתוכנו, מחדד נבו. "אנחנו משלמים מחיר על היעדרו של זמן בהייה, כי כמעט כל מעשה יצירתי מתחיל מאיזשהו ריק. אני משתדל שיהיו לי זמנים של מחשבה ובהייה, זמנים שבהם אני לא נותן מענה לאף אחד. זה הזמן שלתוכו יכולים להיכנס רעיונות. אחרת איך אפשר ליצור משהו בכלל. אם אין ריק והכול מלא בגירויים, מאוד קשה לפנות מקום להתרחשות יצירתית".

כשעוסקים בספר ילדים, לאיורים יש כמובן תפקיד מרכזי. כמו ב"אבא של עמליה" כך גם ב"מחשבה ממתינה", האיורים מספרים סיפור מקביל משל עצמם, והספר מתקיים באמצעותם לא פחות משהוא מתקיים בטקסט. דיוויד הול, שאייר גם את ספרו הקודם של נבו, אייר את כל האיורים באופן ידני ("הוא לא מאמין באיור ממוחשב"), מה שהפך את התהליך למורכב וארוך יותר.

"ספר ילדים זו יצירה של שני אנשים, ויש אפילו עוול מסוים בכך שאני מתראיין בלעדיו", אומר נבו. "ההשקעה של הול כמאייר לא פחותה מההשקעה שלי ככותב. לצייר כל פריים באופן ידני, משמעותו שעל כל הערה או תיקון מאז'וריים היה צריך להתחיל לצייר את כל הציור מההתחלה. כשחיפשנו מאייר עשינו מכרז בין מאיירים לציור של מחשבה, וכמעט כולם הלכו לכיוונים הבנאליים של ענן. דיוויד הלך על כיוון אחר, ומה שהוא מספר דרך האיור הוא שמחשבה מורכבת מהרבה מאוד חלקים קטנים: היא דינמית, משתנה, יש בתוכה מאבקים, היא מתפשטת, היא אוהבת מחשבות אחרות, מצטרפת. המחשבות רוצות לצאת החוצה, והן עשויות ממילים ודימויים. יש שם בעלי חיים, רעב, רגשות, תשוקות של ילדים. לכל אחד מן האחים יש מחשבות בצבעים שונים. יש פה המון תובנות על מה זה זרם תודעה, וכל זה בלי מילה אחת. קורים במחשבות המון דברים, ואני סומך על הילדים שהם ידעו לראות את זה. לא תמיד המבוגרים מעמיקים באיורים, והילדים הם אלה ששמים לב".

מרגיש קרוב להמינגוויי

נבו (51), תושב רעננה, נשוי לענת ואב לשלוש בנות, נולד בירושלים. הוא נקרא על שם סבו לוי אשכול, ראש הממשלה השלישי. את שנות ילדותו עשה בדטרויט שבארה"ב, בחטיבת הביניים למד בתיכון ליד האוניברסיטה בירושלים, ובתיכון למד בבית הספר הריאלי בחיפה. עד גיל 18 משפחתו נדדה בין שלוש־עשרה דירות, מה שהפך את הבית למוטיב חוזר ביצירתו, וגם בחייו: בית הספר לכתיבה שייסד יחד עם שותפתו אורית גידלי זכה לשם "סדנאות הבית".

כשנדרש להכריע על מסלולו המקצועי התלבט בין פסיכולוגיה קלינית וכתיבה, בין העמדה המקשיבה לעמדה המשמיעה. נבו בחר בכתיבה, אך העניין בהקשבה נותר בו תמיד. כ"אדם של אנשים", כפי שהוא מגדיר את עצמו, הוא אוהב להתחכך עם קוראים, לפגוש קהל, לשבת עם תלמידים. כסופר, הצורך להיפגש ולהקשיב מובנה ביצירה שלו. "קפקא והמינגוויי הם שני מודלים שונים של סופרים: האחד יושב במרתפו מסוגר, מציץ על העולם דרך חרך צר וקצת פוחד ממנו, לא ממש אוהב אנשים, ומתוך זה הוא כותב ובורא עולמות. השני מתחכך עם העולם, נוסע לכל מיני מקומות, צד סיפורים, מקשיב ואוסף אותם מתוך החיים. אני מרגיש הרבה יותר קרוב למודל השני, של המינגוויי. בעשור האחרון הצורך לפעול התעורר בעוצמה, בין אם זה בהקמת בית ספר לכתיבה ובין אם זה ביציאה להפגנות. אני לא נשאר סגור בחדר. יש לזה מחיר ברמת הפניוּת לכתיבה, אבל אני שלם עם זה כי אני יודע שהסיפורים יגיעו אלי כל הזמן".

לנו הכותבים יש משהו שהקולנוע לא יכול עליו. אנחנו יכולים לתת את הפְּנים. את הניואנסים של המחשבה והרגש. אלו לא דברים שמצטלמים. שחקן מיומן יכול להביע קשת של רגשות, אבל זה לא כמו להיכנס פנימה. אנחנו נכנסים עם המצלמה ללב ולראש

נבו נוסע בעולם ופוגש קהל סביב ספריו. לפני שנה נסע לאיטליה לרגל צאת העיבוד הקולנועי לספרו "שלוש קומות", בבימויו של נני מורטי. הסרט אף הוצג בפסטיבל קאן, ובימים אלו העיבוד האיטלקי עולה גם בבתי הקולנוע בארץ.

כסופר, אתה חש במתח שבין ספרות לקולנוע? האם הסיפורים הכתובים מאוימים מהסיפורים המצולמים?
"לנו הכותבים יש משהו שהקולנוע לא יכול עליו. אנחנו יכולים לתת את הפְּנים. את הניואנסים של המחשבה והרגש. אלו לא דברים שמצטלמים. נכון, שחקן מיומן יכול להביע קשת של רגשות, אבל זה לא כמו להיכנס פנימה. אנחנו נכנסים עם המצלמה ללב ולראש, וזה מותר הספרות מהקולנוע. קולנוע מוגבל בדיוק במקומות שבהם הספרות חזקה. זה מורגש בעיבוד ל'שלוש קומות'. אחרי הקרנות שהיו באירופה שמעתי מאנשים שהם לא ירדו לסוף המניעים של הדמויות. אמרתי להם 'תקראו את הספר, הסרט לא יספק תשובות עמוקות'. יש דברים שהסרט מחזק, ויש דברים שהולכים לאיבוד בעיבוד.

"קולנוע לא כל כך אוהב אמביוולנטיות וקצוות פתוחים, ואני כסופר דווקא מאוד אוהב סופים פתוחים. אני יכול להשאיר מרחב גדול ופתוח כי הקורא שלי פעיל. הוא נכנס ובודה את הסיפור בראשו. הוא במצב של אקטיביות והוא מופעל מהרגע הראשון, ונאלץ לדמיין הכול לבד, ולכן גם משליך מעצמו ומהזיכרונות והתשוקות שלו על הסיפור. בשתי נובלות מתוך שלוש ב'שלוש קומות' הסופים נשארים פתוחים, והסרט סוגר אותם. יש בזה סיפוק מסוים, ועם זאת מפסידים משהו כשסוגרים קצוות. אני חושב שגם אחרי שעושים סיבוב על כל הסדרות בנטפליקס מבינים שיש דברים שרק ספר יכול להעניק. למרות האטרקטיביות של המסך אנשים עדיין קוראים, והרבה. אני רואה אנשים קוראים ספרים שלי בטיסה או על החוף, ולפי העטיפה נראה שהם לא הראשונים שקוראים את הספר".

למרות נאמנותו העמוקה לספרות, נבו לא שולל כניסה לאזורים חדשים, ולמעשה הוא אף מחפש אותם. בשנים האחרונות הוא נכנס לשדות חדשים ובהם מחזאות, רדיו ומוזיקה.

"אני אמשיך לכתוב ספרות כי בבסיס זה מה שמעניין אותי, אבל יצירתית, מסקרן אותי לכתוב גם סדרת טלוויזיה. ובכלל, כל מה שלא עשיתי, מסקרן אותי. זה מתופעות הלוואי של גיל חמישים ואחת, בגיל הזה אתה כבר לא מִתְבַּשְׁבֵּר. משהו מתמצק בין גיל ארבעים לחמישים, וזאת מוצקות שאני מרגיש ממש פיזית. הביטחון והמוצקות הזאת מאפשרים לי להיות יותר הרפתקן, שמבחינתי זה אומר ללכת לאזורים יצירתיים שלא הייתי בהם, למרות שהם לא אזורי הנוחות שלי. נדמה לי שבגיל ארבעים אתה עדיין לא יודע מה טוב לך. בגיל חמישים אתה יודע מה אתה יודע. זה גיל של פריחה וגילוי מחודש. אני עושה את מה שטוב לי, ואני גם יודע מה טוב לי. זה נעים להיכנס לסדנת כתיבה ולדעת שאתה יודע מה אתה עושה. אני מרגיש את זה בהוראה, מרגיש את זה בכתיבה. אני אדם מחפש ואוהב לחפש, והחיפוש לא נגמר, וטוב שהוא לא נגמר. אני מפחד מהיום שבו לא ארצה לחפש ולא אהיה סקרן. החיפוש מהותי, אבל כעת הוא בא יחד עם הביטחון שיש לך כבר משהו שמצאת".

אחת ההרפתקאות החדשות שנבו נכנס אליהן היא תוכנית רדיו שבועית שהחל להנחות בתאגיד לפני כארבעה חודשים. מבחינתו מדובר בהגשמת חלום: בצעירותו ניסה להתקבל לגלי צה"ל, ללא הצלחה. "הרדיו מחזיר אותי למקום שאני מאוד אוהב, להקשיב לאנשים. זאת חוויית הקשבה אחרת, כי מדובר בשידור. אלו אנשים אמיתיים, ולא דמויות בדיוניות. אתה ניגש אל הפגיעויות שלהם, צריך להבין לאיפה מותר להיכנס ואיפה יש שלט של אין כניסה. זה לא בשליטתך. אני תלוי במרואיינים שלי. הוא יכול לבוא פתוח ונינוח, והוא יכול לבוא סגור ומבוהל. רק השבוע התכוננתי שלוש שעות לשיחה שתהיה 25 דקות. גם העובדה שבכל שבוע אני מביא משהו היא חדשה לי. אני רגיל להוציא משהו פעם בשלוש שנים, ופתאום הפידבקים באים על בסיס שבועי. בהתחלה זה היה מציף, עכשיו אני בא קצת יותר מחויך. בסופו של דבר אני בא לספר סיפור של מישהו, ומאפשר לסיפור להסתפר. אני נדרש להיות קשוב, לשאול שאלה שתעזור, לפעמים להחליף קצב או לשנות נושא. כל זה מאד שונה מסיפור שנכתב בחדר העבודה. אני מסתכל על מראיינים שאני מעריך ויש לי עוד הרבה מה ללמוד".

תמיד להתחדש

ספריו של נבו מהדהדים רכיבים ביוגרפיים מתחנות שונות בחייו: חיפאי, תרמילאי, סופר, אבא. בקרב קוראים יש לעיתים נטייה לתפוס את הרכיבים כסמי־ביוגרפיים. נבו רואה בנטייה הזו בעיקר החמצה ואובדן החירות של הקורא למפגש עם העצמי.

"בניגוד לשירה, שבה יש טשטוש גבולות או היעדר גבולות בין הדובר למציאות, בכתיבה בדיונית הגבולות הללו חשובים מאוד בעיניי. הפרוזה שלי תמיד הייתה בדיונית, גם כשהיא התחזתה לאוטוביוגרפיה, כמו בראיון האחרון. כמות הבדיות שיש שם גדולה למדי, הרבה יותר מספרים אחרים. ההפרדה הזו חשובה, כי אם קורא עסוק בחיים שלי הוא לא יוכל להשליך את עצמו פנימה ולשמוע את עצמו. מה יש לו לומר, מה הוא חושב, מה הוא מרגיש. מה שחשוב זה מה שקורה עם הדמויות, לא החיים שלי כסופר. המפגש עם האחרות משחרר מכבלים, והחירות גדלה מכך שהפרספקטיבה גדלה והתודעה מתרחבת. זה התפקיד שלנו ככותבים. אנחנו מרחיבי תודעה".

היבול של נבו עומד על אחד־עשר ספרים בשני עשורים, הספק נאה בהחלט. אני שואלת אותו על היכולת להתחדש ולשמור על אש דולקת, כי כפי שכל כותב יודע, כתיבה היא מסע מייגע ובודד.

"בכל ספר אני מנסה להפתיע את עצמי עם משהו חדש. אני מנסה לא להיכנס לכתיבה מתוך תחושה של ביטחון, אלא יותר בתחושה של הרפתקה. ב'ראיון האחרון' זה היה בפורמט, במבנה שכולו שאלות ותשובות; ב'שלוש קומות' זה היה בדמויות – אלו היו הדמויות הכי פגומות שכתבתי עד אז; ב'גבר נכנס לפרדס' זה היה לצלול למערכת יחסים בז'אנר המתח. אני חושב שהיכולת לשמור על האש תלויה בזה, בלעשות משהו שעוד לא עשיתי, משהו באמת חדש עבורי. זה נכון גם לגבי כיוונים שלא עשיתי, כמו המופע המשותף שלי עם המוזיקאי גיל שוחט, שבו הוא ניגן ואני סיפרתי. אז אני כל הזמן מנסה לעשות דברים חדשים.

"האם יש חששות? בהחלט. אני אומנם כבר פחות מפחד שהספר הבא לא יבוא, כי היום אני יודע שהוא יבוא, אבל יש קשיים ובעיות בתוך תהליך הכתיבה, כמו ללכת לאיבוד ולקבל החלטה לא נכונה. 'גבר נכנס לפרדס' היה טקסט שנתקעתי איתו שנים, לא הצלחתי לפתור אותו עלילתית, ובאיזשהו שלב הבנתי שהוא לא יעבוד כרומן והפכתי אותו לנובלה. היה גם ספר גמור שגנזתי, ויש התלבטויות של מילה או ניסוח שאתה נושא איתך עד הפרסום וזה מענה אותך. יש גם דברים שאני מתחרט עליהם. לא הרבה, אבל אולי היו דברים שלא החלטתי נכון והיום הייתי עושה אחרת, כמו סוף שהייתי משנה, תחקיר שהיום אני מבין עד כמה לא הבנתי אז. אבל אלו הכלים שהיו לי אז.

"לקח לי יותר מדי זמן להבין שהבדידות שכרוכה בכתיבה היא האתגר הכי גדול בשבילי – יותר מבניית עלילה ודמויות, יותר מביקורות ומכירות. עד היום זה האתגר הכי גדול שלי, ולקח לי הרבה שנים להודות בזה. כתיבה זה עסק בודד, ועבורי זה קשה כי אני אוהב אנשים. 'נוילנד' מכר 120 אלף עותקים, וחודשיים לאחר שיצא, בשיא הצלחתו, הייתי לא בטוב בכלל. הייתי במותשות מכמות הלבד שהייתי בו ארבע שנים. צריך להבין איך עובדים עם זה, איך לנהל את זה, לנהל את הפרמטר של הבדידות, שלא תהפוך אותך לאדם עצוב. אולי הייתי חוסך לעצמי שנים של הצתה מאוחרת להבין את זה קצת יותר מוקדם".

ואת זה אומר מי שכתב רבי מכר שכל כותב היה חולם עליהם.
"זה לא בא לי בקלות, אבל אני מאוד חרוץ ואני לא מתבייש להגיד את זה. אני כותב בהתמסרות, אני ממוקד, וכשאני מתחיל לכתוב ספר החיים זזים הצידה. אני כמובן לא מפסיק להיות אבא, אבל כל השאר יורד ווליום. גם כי אני מתפקס וגם יש לי הרבה חשק לספר סיפורים".

במדדים של ספרות מקומית, נבו הוא סיפור הצלחה. מרבית ספריו הפכו לרבי מכר מיידיים, ו"ארבעה בתים וגעגוע" אף נכנס לרשימת קריאת החובה של תלמידי ספרות בתיכונים ("קצת מביך אותי שהספר הפך למטלה"). ספריו תורגמו לשפות רבות וחלקם אף זכו לעיבוד בימתי. אם שואלים אותו איך הוא מבין את סוד ההצלחה שלו, נבו מעדיף שלא לדעת.

"אני משאיר את הפרשנות הזו לאנשים אחרים, ואפילו מנסה להיות בחוסר מודעות אליו. אני לא רוצה לדעת כי אז אני בסכנה של לנסות ולחזור על זה. אי אפשר באמת לדעת למה משהו מצליח, ובעיניי זה אלמנט בלתי מוסבר. גם בעולם המו"לות לא יודעים להגיד איזה ספר יצליח ואיזה לא. גם בתרגומים אני רואה את זה – ספרים תורגמו והופצו בכל העולם, אבל רק באיטליה יש איזו התפוצצות כזו של הכרה, מפגשים עם קהל ומאמרים בעיתונים. אין לי שום הסבר למה זה קורה דווקא באיטליה. אני רוצה להאמין שדווקא העובדה שאני מנסה להתחדש עושה משהו. יש אנשים שאוהבים את זה ואומרים 'הפתעת אותי', ויש כאלה שדווקא מגיבים בכעס ולא מבינים למה הבאתי משהו אחר. יש לי אמונה פנימית בלא להיות צמוד למשהו שאני יודע שהוא עובד. אני מנסה למרוד בעצמי באיזשהו אופן.

"בכלים הרציונליים אין דרך להסביר הצלחה, ואני באמת מרגיש מבורך ומנסה לזכור שזה לא טריוויאלי. אני לא אדם דתי, אבל לפני מפגשים עם קהל יש לי תפילת הודיה שאני נכנס איתה למפגשים. אני יכול להגיע צרוד, עייף או טרוד אבל אני נכנס עם התודה שלי ומשתדל לזכור תמיד שזה לא מובן מאליו".

טקסט שומר נגיעה

בשנת 2014 הקימו אשכול נבו ושותפתו הסופרת והמשוררת אורית גידלי את "סדנאות הבית", בית ספר לכתיבה (גילוי נאות: זכיתי להיות תלמידה שלהם באותם ימי בראשית). מה שהתחיל לפני קצת יותר מעשור, כקבוצת כתיבה שנדדה בין סלונים ביתיים, הפך עם הזמן לבית ספר רשמי שיושב בבית קבע ביפו. עם השנים בית הספר התרחב וצוות המנחים גדל, והסדנאות מתקיימות בכל הארץ, תחת חסותם של נבו וגידלי.

באיזה כובע אתה מרגיש יותר בנוח, הסופר או המורה?
"בהוראה יש יותר ודאות, אני בטוח במה שאני עושה. אורית ואני מלמדים כזוג, אנחנו יודעים לעבוד יחד ויודעים להשלים האחד את השנייה. אחרי עשרים שנה של הנחיה אני עדיין מתרגש ממה שאני עושה. אף סדנה לא דומה לאחרת, וכל פעם זה חדש, אבל בפירוש אני יודע מה אני עושה. כתיבה, לעומת זאת, זה משהו שאני עושה לבד, ויש בתוכה הרבה אי ודאות וחיפוש. אני מנהל לעצמי מין מאזניים פנימיים; בתקופות כתיבה אני לוקח פחות סדנאות, ובתקופות שבין ספרים אני מלמד יותר. אבל עיקר העניין הוא לשמור על איזון, כי בכתיבה יש סכנה של אגוצנטריות. ממש כשהתחלתי את דרכי בכתיבה התחלתי גם ללמד, אז פעמיים בשבוע יש זמן שבו אתה בשביל מישהו אחר".

יש כותבים שמעידים על עצמם שבתקופות כתיבה הם לא קוראים אף ספר של מישהו אחר, אך כשעוסקים בהנחיה זה בלתי אפשרי. האם ההוראה משפיעה על הכתיבה, אני שואלת את נבו. האם יש שם השראה, לפעמים אולי קנאה.

"ההוראה בעיקר מעוררת, כי הרעב של התלמידים מדבק. אתה מרגיש את הרעב של התלמידים שמשתוקקים להוציא משהו שנמצא בפנים. אבל אם יש משהו שאני מקנא בו זה ה'ביחדנס'. בא לי שתהיה לי קבוצה להביא אליה טקסט, שאנשים יעשו לי משוב. ואין לי. אני כותב לעצמי ומקושש מפדבקים. לרוב אלו אשתי, העורכת שלי ועוד שניים־שלושה אנשים קבועים שאני נותן להם לקרוא חומרים שלי. אני מקנא בחוויית היחד הזו, ואני גם אומר לתלמידים: איזה כיף לכם שיש לכם את הזכות הזאת. זאת חוויה חזקה שכל הקבוצה קוראת טקסט שלך וממשבת אותך".

בשנים האחרונות נצפים יותר ויותר כיפות, מטפחות ופאות בסדנאות כתיבה לא מגזריות. הרב ליאור אנגלמן הוא אחד הנציגים הסרוגים הבולטים מקרב בוגרי הסדנאות של נבו וגידלי, שפנו לעסוק באינטנסיביות בכתיבת פרוזה.

מה אתה לומד על הציבור הדתי דרך הכתיבה שלו?
"תמיד היו דתיים בסדנאות, אבל אין ספק שבשנים האחרונות המספר עלה משמעותית. הנוכחות שלהם מעשירה את החדר והם מביאים איתם את ארון הספרים היהודי ושפה ייחודית. מההתבוננות שלי על מה שמעסיק כותבים מהעולם הדתי – הלאומי? האמוני? אני כבר לא יודע איך לקרוא לזה – אני מזהה רצף שלא כל כך מדברים עליו. הוא פחות חד־ממדי ודיכוטומי, ומאוד מעניין לראות איך הרצף הזה בא לידי ביטוי בטקסטים. אני חושב שכל מה שמעסיק חילונים מעסיק גם דתיים, הכול כולל הכול, ובסופו של דבר המשותף גדול מהשונה. כל אדם מתהלך בעולם עם הסודות שלו והפגיעויות שלו, ולא משנה אם הוא דתי או חילוני, והכתיבה הבדיונית היא דרך לבטא את זה.

"כן יש הבדל במידת המוכנות לדבר ולכתוב בפרהסיה על נושאים מסוימים. אצל כותבים דתיים יש הרבה עכבות בכתיבה על גוף, וזאת נקודה שעולה הרבה פעמים במשובים. שוב ושוב אנחנו מפנים את תשומת ליבם של כותבים לבחירות שלהם, שמעלימות את הגוף. זו החלטה שאנחנו מכבדים אותה, אבל צריכים להיות מודעים לבחירה הזו. כל כותב יכול לבחור איך ועד כמה להתייחס לגוף, אבל להתעלם מקיומו יש בזה ויתור על העיקרון הבסיסי של show, don’t tell. כשכותבים ערים לזה הם פתאום מבינים שהם כן רוצים להתייחס לזה, ולכתוב גוף באופן מאוד עדין. העובדה שדמויות שומרות נגיעה לא אומרת שטקסט צריך לשמור נגיעה".