אין מוצדק וחיוני יותר מאשר להוציא לאור מבחר מאמרים ומסות של אמנון נבות, המבקר חד הלשון, אחד הגדולים שהיו כאן אם לא הגדול מכולם, שהלך לעולמו לפני חמש שנים. באותה מידה, אין בכך כדי לתרום אף כזית לתרבות הישראלית הנוכחית. אם בעבר היווה נבות וכל מה שהתיימר לייצג – ברנריזם ספרותי שצופה לבית ישראל ללא הרף – ציר מקביל, מינימלי אך נוכח, לתרבות הפופולרית, כמו דג קטן השוחה נגד הזרם, הרי שהלווייתן כבר מזמן בלע אותו.
לפיכך האסופה הנוכחית, מרשימה וקפדנית ככל שתהא, והיא אכן כזאת, מהווה יותר מעין אובייקט ארכיאולוגי. בפתיח כותב העורך יהודה ויזן כי מטרת פרסומה של האסופה היא להחדיר את "הפוזיציה הנבותית", החומצית והבלתי מתפשרת למחזור הדם. אך נשאלת השאלה: מהו הגוף שלמחזור דמו מבקשים להחדיר את תפיסתו של נבות? היכן נראה לאחרונה? האם כל מה שנותר ממנו אינו אלא נוסטלגיה אשלייתית?
מי שמכיר את רשימותיו ורשמיו ודעותיו של נבות – וקרא אותן במשך עשורי שנים, אם בעיתונות הממוסדת, אם במרשתת המתלהמת ואם בשנים האחרונות בכתבי העת "עכשיו" ו"דחק" – ימצא אותם בכרך זה מכונסים לפי נושאים. אין כאן הפתעות בנוסח "כתבים שנתגלו לאחר מותו". החלק הראשון, המוקדש לספרות העברית, מכיל בעצם את אותה השקפת עולם ברנריסטית, שאותה הוא מנסה להחיל על סופרים שונים, החל מגנסין ודוד פוגל, דרך נתן שחם ויעקב שבתאי, ועד עמוס עוז, יואל הופמן או יהודית קציר. למעשה, כמעט כל מי שבצדק או באקראי נכח ולו לרגע כוזב של תהילה במיינסטרים הספרותי הישראלי.
הברנריסט האחרון
"הספרות צריכה להיות תמיד אופוזיציה עקרונית וחמורה… להקפיד על יחס של חשדנות כלפי תקשורת ההמונים.. אם חפצה חיים היא, חייבת לשאוף אל פסגותיה בימי עברה הזוהרים: ייצוג האני העליון הקיומי של ההוויה התרבותית העברית, מוסרה וערכיה, והמחיר שתובעת הוויית חיינו כאן" (עמ' 519), מזכיר נבות ומתרפק על עבר שהוא עצמו סתר כשטען פעם כי גם בימי הזוהר של הספרות העברית, אולי אלף אנשים בדוחק קראו בה ברצינות.
מה שנבות עושה בחלק זה דומה במובן רב ל"מבחן טיורינג" – אותה בדיקה שהציע המדען אלן טיורינג ב־1950 כדי לקבוע אם למכונה כלשהי יש אינטליגנציה. החוקר משוחח עם אדם ועם מכונה. אם אינו מסוגל לקבוע בביטחון מי האדם ומי המכונה, אזי המכונה עברה בהצלחה את המבחן. מטרת הניסוי הוא לבדוק אם הבינה המלאכותית הגיעה לרמה של מוח אנושי. כך נבות מחיל את "מבחן ברנר" על כל סופר וסופרת שהוא כותב עליהם. הוא משוחח עם יצירתו, מרחף בתוכה כמו פרפר, עוקץ כמו דבורה, הופך את קרביה ועל פי רוב מחליט להכשילה במקום, בעט אדום חזק.
יש אומנם יוצאי דופן. ישראל ברמה למשל, מי שחיבר את "ימים קרועים", לא היה "צופה ברנריסטי לבית ישראל", אלא בעיקר פלא חד־פעמי של זרם תודעה פוסט פוקנרי. גם יובל שמעוני, במיוחד בשני הרומנים האחרונים שלו, רחבי יריעה ומרשימים ככל שהיו, לא התריע בשער על המשסע, הדלקתי ובר־התיקון בחברה הישראלית, ועדיין, בעיקר את שניהם נבות משגיב עד גמירא.
אך לא לכל מי שלא כשל ב"מבחן טיורינג/ברנר" היה נבות סלחן. עטו המושחזת הצליפה ללא רחם בכל "עגלי הזהב" של תרבות הפנאי המאוסה בעיניו. בולטים על הגיליוטינה: אתגר קרת ורוב דור שנות התשעים ומעלה, אבל אחד יותר מכולם, שמהווה לדידו קו פרשת המים ונקודת האל־חזור, הוא מאיר שלו ו"רומן רוסי" שלו. לטעמו של נבות, התקבלותו המחבקת של הרומן, שראה אור ב־1988, מסמלת יותר מכול את השבר הגדול. "בדרן המבקש להתכסות באדרת של סופר", מכתיר נבות את שלו. הרומן והתקבלותו היו בעיניו המחשה מובהקת לתהליך שבו הספרות נטמעה לחלוטין בתרבות הפנאי ואיבדה את ריבונותה.
נכונה ככל שתהא אבחנתו של נבות המתריע בשער, היא לכל היותר תעניק לו נקודות על נבואה. בדיעבד היא דומה לקריאתם חסרת התוחלת של אלו המלינים היום על דור המסכים. בסופו של דבר, אף מבקר עם אצבע בסכר לא מסוגל לשנות את כיוון תנועת הכוחות הגדולים. כפי שכמעט אף הורה לא יהיה מסוגל למנוע מילדיו זמני מסך לאורך זמן.
כל עכבר ספרותי היה הר
חלק מהמאמרים באסופה יוצרים רושם ראשוני תפלצתי, אך בפועל מתגלים כנעימים ונגישים לקריאה. מנגד, יש לא מעט קטעים שעלולים לייגע בטרחנותם ובצייקנותם. באלו וגם באלו אי אפשר שלא להתפעל משפתו של נבות (או כפי שהוא עצמו היה מנסח: "הנוסח הנבותי"). הייתה לו טרמינולוגיה ייחודית שסכסכה בין מושגים מטא־אקדמיים בעליל, צירופי לשון מקראיים שנשתכחו ותחביר דווקני הקודח גם במערכת הנוירולוגית המבוטנת ביותר. הדבר ניכר, למשל, בביטויים ובמילים כמו "אד אבסורדום", "מיחבר" (צורת טקסט), "סוברניות", "וינייטה", "התמחשו", "דיפרנציאציה" ועוד. לעיתים, וזה קורה כבר בעמוד 24, הטרמינולוגיה עולה על גדותיה עד גבול הפרודיה. כך במשפט שמתחיל בעגנון, ובכלל היה אסוציאציה ממאמר על גנסין: "בדידי לשון תואמי בדידי התרחשות שהכלבתם והרכבתם שלא על פי 'סדר ריאלי' אלא על פי סדר קוסמי מסוג אחר, היא במפורש ובמוצהר סוג של קריאת תיגר קיומית דתית, שלא לדבר על רגרסיות לגיוון מינימליזם קונצפטואלי, שאינו אלא השלדה מדעת של אירודיציה קיומית מתורגמת לאירודיציה לשונית".
בחלק הראשון של האסופה, שהוא הארוך יותר מבין חלקיה, מצויות גם גרסאות מקוצרות ונגישות יותר למאמרים שנבות כבר פרסם (למשל על "היכל הכלים השבורים" מאת דוד שחם). אבל גם הן מייצרות שוב את אותה תחושה ארכיאולוגית, עת מבצבצים בהן שמות סופרים שהיום נחשבים למאובנים, כמו אהרן ראובני, דוד שיץ, בנימין תמוז, א. דורית או מתי מגד. אף חוקר לא יטרח לעצור ולתהות על נסיבות חייהם, יצירתם ופועלם, ומה תרמו לגיאולוגיה של הספרות העברית. הם כבר נתפסים כנחלתה של רשות העתיקות.
ראוי לציון בחלק זה הוא מאמרו על "אישה בורחת מבשורה" מאת דויד גרוסמן. כשכל המדינה היללה ויצאה מגדרה (ואלו שלא – פשוט שתקו), נבות באומץ רב, ובמקרה הנ"ל גם ברגישות, היה היחיד שהעז לבטא בפומבי את ליקוייו של הרומן וכן של גרוסמן הסופר, שלדידו סימל את חזית המגפה שפשטה בקרב הבורגנות הישראלית. בין השאר הוא מצביע במאמר על הקשר ההדוק בין מסעות על ג'יפים דורסניים במרחבים עירוניים ובין מסעה הבלתי סביר של גיבורת הרומן אורה עד קצה גבולות המעמד הסוציו־אקונומי שלה.
אי אפשר שלא לתמוה על מה לעיתים השחית נבות את זמנו ולמה התייחס ברצינות תהומית מדי, עד כדי נעיצת שיניו בפגרים שמזמן נפחו את נשמתם מחוסר עניין ציבורי מינימלי. הדבר ניכר במיוחד בחלק "על חוקרים, עורכים, מבקרים וכתבי עת", שבו הוא מתייחס לאי אילו כתבי עת ספרותיים שנקראו על ידי אותם עשרה אנשים שפרסמו בהם את יצירותיהם. בנוסף, הוא קשר לא פעם כתרים מוגזמים לטקסטים קוצניים, טחובים, שותתי אוטיזם דווקני, כמו למשל הפרוזה החידתית לעילא וחסרת הקוהרנטיות של גבריאל מוקד. זה היה אופיו: מבחינה ספרותית כל עכבר היה הר. בעיניו, ראוי היה להתייחס לתגובה בפורום לא חשוב הקשורה לרומן מסוים, באותה רצינות שיש להתייחס ל"סיפור על אהבה וחושך" מאת עמוס עוז.
מימיה העכורים של הספרות העברית
החלק האחרון של הספר, הנקרא "למצבן של הספרות והביקורת", אמור היה להיות החלק האקוטי והחיוני ביותר שלו. למעשה, אותם דברים בדיוק פורסמו על ידו כבר ב"מזכר פנימי" שיצא ב־2010. במובן מה, "מזכר פנימי" הוא הגרסה המקודדת יותר של ספר זה. חלק זה נפתח במסקנה המכוננת את עשוריו האחרונים של נבות, ולמעשה זו שהגדירה אותו כדמות טרגית, הן מקצועית (האיש הועזב מכל במה מכובדת, על כך שהשמיע דברים שלא נעמו לאוזניים הבורגניות והאטומות, לטענתו) ולמרבה הצער גם אישית (ועל כך ניתן לקרוא בתיאורו של ויזן את מערכת יחסיהם): "לא צריך ביקורת ספרות", הוא טוען, "ביקורת הספרות נהייתה, ככל הנראה, לעניין מיותר לחלוטין, אך על אף היותה מיותרת, היא עדיין איננה רכוש נטוש" (429). עם זאת, לרכוש הנטוש הזה אין כמעט דורש, כלומר לביקורת ספרות כבדת משקל ומוסרית ונבותית, ולא לרצנזיות שגרתיות על ספרי השעה. לכן הוא הפך לארכיאולוגיה.
על כך מוסיף ויזן בפתח הספר כי מאמרי נבות אמורים "לשמש מצד אחד כעדות חיה מן התופת וכרישום של קורות הקריסה, ומן הצד השני להדריך את קברניטיה של אותה מפרשית פח חלודה ומנוקבת ההולכת ושוקעת במים העכורים המכונים הספרות העברית". אלא שוויזן הוא קורבן של הדימוי שלו: קברניטי ספינה שוקעת נוטשים אותה, על פי רוב, ראשונים. עוד לפני שהמפרשית כבר נושקת לקרקעית. מנגד, הכול שאלה של פרספקטיבה ומידתיות. ספרות איכותית עדיין קיימת, אולי במינונים קטנים, רובה תיכשל במבחן טיורינג הנבותי, אבל הדבר נעוץ גם בנסיבות כלל־עולמיות, תרבותיות, חברתיות, קפיטליסטיות.
גם כשהמים עכורים, אם ממש מתעקשים ולעיתים מתאמצים, אפשר למצוא אוצרות גם בקרקעית. חלקם יכילו דווקא את הפרוזה של אמנון נבות: נוקשה, דווקאית, בלתי ידידותית, לפרקים בלתי ניתנת לעיכול, אבל מרתקת ומלאת כישרון. וזו עצמה, אגב, ברובה, היא פרוזה שתיכשל כישלון נחרץ במבחן טיורינג הנבותי.
