מה הקשר בין מורה לכוכב טיקטוק? הכירו את משה כורסיה

עד לפני ארבע שנים ל"מורה מהטיקטוק" משה כורסיה אפילו לא היה סמארטפון, ובטח שלא רשתות חברתיות. אבל במקביל למסלול החינוך שסימן כיעד כבר מגיל צעיר, כורסיה טיפח את החלום להיות מוזיקאי, וכשהוא התחיל לעשות מוזיקה ולעבוד עם אנשים מהתעשייה הוא נשבר ונפרד סופית מטלפון המקשים המיושן. "בהתחלה פתחתי רשתות בשביל המוזיקה והן שימשו אך ורק לזה, בטח שלא היו שם תלמידים ובית ספר", הוא מספר, "ניסיתי לשדר הצלחה – תמונות עם הלהקה, הופעות ודברים גדולים. בלי משברים ותהליכים. החיים שלי לא היו שם – אלא מה שאני רוצה שהם יהיו".

לפני שנה היו לו כבר כמה אלפי עוקבים בטיקטוק ועוד כאלף עוקבים באינסטגרם. לקראת החופש הגדול האחרון, הוא הציב לעצמו יעד: להגיע ל־2,500 עוקבים באינסטגרם. אלא שאז דברים התחילו להשתבש, כאשר נפצעה אמו בתאונה קשה.

"עצרתי את החיים שלי, הייתי צמוד אליה חודשיים וחצי בבית חולים, היא כמעט מתה חמש פעמים. זו הייתה תקופה זוועתית, רציתי למות, אני זוכר את עצמי צורח ברכב בפקקים שא־לוהים יעזור. גיליתי המון דברים על מערכת היחסים עם אמא שלי, אולי בפעם הראשונה הייתה לנו אינטימיות. היא האישה הכי חזקה שאני מכיר, וקשה להתקרב לעוצמה כזאת. פתאום בחולשה התקרבנו מאוד. באותם ימים לא היה חינוך ולא הייתה מוזיקה ובטח שלא רשתות חברתיות ועוקבים".

"במילואים, כשכל החברים היו בשיחות וידאו עם האישה והילדים, מצאתי את עצמי בתהום של בדידות. נכון, יש לי חיים מלאים וטובים אבל פתאום עמדתי מול החוסר בצורה חזקה"

בראשון בספטמבר היא השתחררה לשיקום בבית. כורסיה חזר ללמד ואז גם המזל התחיל להשתנות. "יום אחד יצאנו לטיול והעליתי לטיקטוק סרטון שאני גונב לתלמידים חטיפים", הוא נזכר, "הסרטון פשוט התפוצץ – 300 אלף צפיות בטיקטוק, 150 אלף באינסטגרם, אלפי שיתופים, טירוף. הבנתי שיש מצב שעליתי על משהו וצילמתי עוד סרטון עם הכיתה. משם המשכתי, עשיתי עוד ועוד סרטונים, המספרים עלו ואושיות רשת התחילו לשאול אותי: 'מה אתה עושה? איך זה קורה? מה זה הקצב הזה?' – העוקבים עולים והסרטונים ויראליים, חצי מיליון צפיות לסרטון ו־250 עוקבים ביום. רציתי 2,500 עוקבים בחודשיים וחצי באינסטגרם, פתאום אני על 15 אלף עוקבים שם, חוץ מה־40 אלף בטיקטוק. החשיפה מטורפת, מספרים שלא חלמתי עליהם בחיים".

כך הפך כורסיה בן ה־30, מוזיקאי ומחנך בישיבת בני עקיבא לפיד במודיעין, לתופעת רשת. כיום לחשבון הטיקטוק שלו יש 42 אלף עוקבים, ובאינסטגרם יש 16.5 אלף נוספים. במהלך הריאיון שלנו בירושלים, שלוש קבוצות של בני נוער נעצרו לדבר איתו, נערות צעקו שיבוא ללמד אותן. "מה אתן רוצות ללמוד?" הוא שואל, והן עונות: "העיקר שתבוא".

משיח לא בא

הוא החמישי מבין עשרה אחים ואחיות. "אחת המתנות הגדולות שילד יכול לקבל", הוא אומר, "אמא מכחישה, אבל גידלתי את הקטנים".

מתי גילית את המוזיקה?
"כשהייתי בן 12 אחותי נתנה לי ווקמן עם קלטות. באיזו נסיעה שמעתי קלטת של מייקל ג'קסון. כל פעם שהיא הסתיימה הרצתי אחורה כדי לשמוע שוב ושוב ושוב. אני זוכר שעצמתי עיניים ודמיינתי איך אני שר כמוהו, על במות ענקיות בעולם".

אלא שלחלום לא הייתה ממש אחיזה במציאות. הוא לא למד מוזיקה ובמשך שנים רק כתב למגירה ושר להנאתו. "בישיבה התיכונית הייתי הליצן של השכבה, וכשעברתי לישיבה הגבוהה בקרני־שומרון קיבלתי כאפה. לא אהבתי גמרא ולא הייתי טוב בלימוד, זאת הייתה שנה קשה של כבדות ועצב כי רציתי מאוד להיות בבית מדרש אבל זה לא עבד. הגעתי למצב של דיכאון, אומנם לא מאובחן אבל הייתי ברע ועם כל תסמין אפשרי. הייתי צריך לפלוט את כל מה שקורה בפנים ולא הרגשתי בנוח לדבר על זה בשיעור א'. הדבר היחיד שהקל עליי מעט הייתה הכתיבה, בכל השעות מחוץ לבית המדרש כתבתי בלי סוף, מחברות שלמות. ולאט־לאט התחלתי להפוך קטעים משם לשירים, או למשהו חרוזי יותר שהקראתי לעצמי במנגינה.

"כל החיים יש לי פער בין מה שאני רוצה להיות מול א־לוהים לבין איפה שאני נמצא – פער שהוא בלתי נתפס. מבחינתי, רציתי להיות המשיח, רציתי נבואה – שיגעון גדלות שהתנפץ לי לרסיסים".

גם במוזיקה היה לך שיגעון גדלות – רצית להיות מייקל ג'קסון.
"משהו שאני לא יכול להיות בו מספר 1 אני לא נכנס אליו. תגידי לי 'בוא שחמט', אני לא נכנס כי אני לא טוב בזה. בבית מדרש הייתי לא טוב, אז העימות הזה היה קשה מאוד".

בשיעור ב' הוא התחיל לפרוח. עם עוד חברים מהשיעור הם הקימו הרכב מוזיקלי ובמקביל העילוי של השיעור לקח אותו תחת חסותו והם למדו כל יום עד לפנות בוקר. "כשחזרתי מהצבא היו שני רבנים שלא ויתרו עליי, דאגו לי כמו לילד שלהם, סיימתי מסכתות ועליתי על המסלול. הייתי בטוח שאני מתחתן, נהיה אברך והופך לרב".

במקביל הוא המשיך לשיר עם ההרכב, "זה לא היה ממש מקצועי, כשאמרתי להם נגיד שהסולם לא נוח לי הם אמרו שאין מה לעשות, אלה האקורדים, אז צווחתי שם וסיימתי הופעות בלי קול, חוויה".

נשמע שנוצר פער בין עולם הרוח והרעיונות הגבוהים ובין עולם המעשה והמשיכה למוזיקה.
"זה היה לי קשה מאוד. אני זוכר שהטלפון שלי היה מלא בהקלטות שלי שר כל מיני שורות שכתבתי. ידעתי שאני רוצה להגיד הרבה דברים, לשיר, שישמעו אותי. הכול היה מבולבל ולא מדויק ועוד בכלל לא ידעתי שום דבר במוזיקה".

"ראש הישיבה במודיעין אהב את זה שיש לו מחנך שמגשים את החלום שלו, הוא הזמין 250 דיסקים שלי לכל הצוות והזמין הופעה מלאה לתלמידים ולהורים, אבל אף אחד לא הכיר את השירים והאולם התרוקן"

ואז החלטת לעזוב את הישיבה.
"קלטתי שאני כבר לא על המסלול של המשיח, שאני רוצה דברים אחרים. עבדתי באבטחה ובכל השעות המתות כתבתי, התפללתי והסתובבתי במשמרות עם עין איה (פירוש של הרב קוק לגמרא, א"ז) צמוד לחזה, הייתי חרד שאאבד את התורה, את א־לוהים, ומהמקומות האלה גם כתבתי".

בלילות הארוכים של השמירות הוא הבין שהוא רוצה להתחיל להגשים את החלומות שלו, להיות מורה ומוזיקאי. הוא שלח קורות חיים, התקבל להיות מחנך בישיבה התיכונית וביום החופשי, עם אפס ידע מוזיקלי, נסע לאולפן של עופר חיון והתחיל להקליט שירים.

כשהוא מצויד בהרבה מאוד ביטחון עצמי, לכורסיה לא היה ספק שמהרגע הראשון השירים שלו יכבשו את גלגלצ. "הייתי בטוח שכל המדינה תהיה על הרגליים. לקחתי יחצנית ששילמתי לה יותר מהמשכורת שלי, שילמתי מלא כסף על הגרפיקה, על תמונות – את כל החסכונות. הוצאתי שיר ראשון, דממה. גם השירים הבאים לא הצליחו אם כי קרו דברים מדהימים שלא היו אמורים לקרות – הזמינו אותי לפסטיבל עם הופעה מלאה שלי, הופעתי עם חנן בן־ארי, עם ישי ריבו, עם אברהם פריד, למרות שאף אחד לא ידע מי אני".

מה חשבו בישיבה על הרב המוזיקאי?
"ראש הישיבה במודיעין אהב מאוד את זה שיש לו מחנך שמגשים את החלום שלו, הוא הזמין 250 דיסקים שלי לכל הצוות והזמין הופעה מלאה לתלמידים ולהורים. זאת הישיבה הכי גדולה בארץ, אלף תלמידים, אבל אף אחד לא הכיר את השירים, אז האולם התרוקן. נשארתי עם טיפה קהל והייתי בעננים. הבנתי שאני לא יכול ליפול מזה, שמחכות לי עוד לא מעט כאפות בדרך".

ילד של אמא

בשלב הזה כורסיה כבר הבין שכדי להגשים את החלום צריך כלים ונרשם ללימודים בבית הספר הגבוה למוזיקה רימון. ואז יצא הסינגל "מישהו יקרא לך אמא", והתקבל בחיבוק חם, בעיקר אצל הקהל האוהב מהרשתות החברתיות: 350 סרטונים נוצרו עם הסאונד של השיר, הוא זכה ליותר מארבעה מיליון (!) השמעות בטיקטוק, ביצע כניסה לרשימת הסרטונים החמים ביוטיוב ועוד.

איך נולד השיר?
"זה קרה כשיצאתי למילואים. בערב, כשכל החברים היו בשיחות וידאו עם האישה והילדים, מצאתי את עצמי בתהום של בדידות. נכון, יש לי חיים מלאים וטובים ובשנים ההן הייתי כל כך עסוק בחלומות שלי, שלא הטריד אותי שיש לי חלק בחיים שלא קרה עדיין. אבל פתאום עמדתי מול החוסר בצורה חזקה".

אז הוא כתב:

"יהיה לי עוד למי להתגעגע

למי לדאוג ולספר סיפור לפני שינה

יהיה מי שיגרום לי להשתגע מהשקט

יהיה לי בית לחזור אליו מהקרבות

מכל הדאגות אברח אליו במנוסה

יהיה לי מי שיילחם איתי במציאות

עד אגשים את החלום הבא".

"כתבתי ושלחתי לאוריין שוקרון שהלחין את המילים כבר באותו לילה. אבל לשיר לא היה פזמון והוא שכב במגירה. השמעתי אותו למפיק שלי, אורי יבנה, והוא אמר שנמאס לו שאני בוכה על עצמי ושלח אותי לכתוב על מישהו אחר. אז התחלתי לשחק עם המילים ופתאום ריגש אותי מאוד לשמוע את עצמי אומר 'יהיה לך עוד למי להתגעגע'. אבל עדיין לא היה לי פזמון. חודשים הסתובבתי עם השיר הזה עד שפתאום ירדו אליי המילים 'מישהו יקרא לך אמא ואת תהיי לו מגדלור'".

אתה יודע, שמעתי את השיר ואמרתי – מה הקשר? רווק, בן 30, איך הוא קשור לגעגוע לילד? מילא רווקות בגילך, הן כבר עם תור למרפאת נשים להקפאת ביציות.
"זה נכון ולא נכון. הילד הוא בשרה ודמה של האישה, וגבר אף פעם לא יחווה את זה, אבל גם גברים רוצים ילדים וחולמים על בית ומשפחה. מצד שני, מגיעים אליי סיפורים כל כך גדולים וכואבים, אני מרגיש שאין לי את הכתפיים לזה – אישה שאחרי עשרים שנה הצליחה להיכנס להיריון ונפל הילד התקשרה לשתף אותי, ופתאום לרגע אמרתי לעצמי, אני בסדר כאן? אולי בכלל אין לי זכות לדבר על הנושא הזה?"

אבל השיתוף הוא חלק גדול ממה שכורסיה עושה. כשהוא העלה חלק מהשיר בסטורי וכתב "זה שיר שאני עובד עליו, אשמח לדעת מה אתם חושבים", כבר היו לו לא מעט עוקבים, אבל הוא לא ציפה לכמות התגובות העצומה: "היו שם איזה 300, את מדפדפת ולא מגיעה לסוף. מאות נשים שמשתפות על טיפולי פוריות והקושי להביא ילד. על השנים ועל הכאב. מישהו תייג אותי בסטורי שהוא קעקע על כל היד שלו משפטים מהשיר, נבהלתי מהעוצמה. אני מרגיש שכל הסיטואציות האלה גדולות עליי בכמה מידות. ברגעים כאלה אני מרגיש שהשיר הזה לא שלי, שהוא פשוט היה חייב להיוולד לכאב הזה.

"מישהי כתבה לי שהם כבר כמה שנים בטיפולים, היא התייאשה והפסיקה ואחרי ששמעה את השיר היא החליטה לחזור לנסות. מהפעמים הראשונות בחיים שמצאתי את עצמי עומד מול אנשים ונשים חסר מילים".

אני והלייקים

החלומות של כורסיה הזינו זה את זה, הפריצה ברשתות החברתיות קרתה בזכות עבודתו כמחנך ונתנה במה למוזיקה שלו, אבל יש מי שלא תמיד רואה בעין יפה את החיבור. "באחד הערוצים עשו כתבה על מורים מהטיקטוק. אני זרמתי, אבל בישיבה לא אהבו את הרעיון. ראש הישיבה יודע שיש לי טיקטוק ואני גם מראה לו סרטונים. הוא צוחק, אבל קשה לפספס שהוא לא ממש יודע איך לאכול את זה. והאמת שזה לא מאוד חשוב לי. הייתה איזו אמא שהפריע לה שהמורה של הבן שלה מוזיקאי ואמרה למנהל שהיא חושבת שאני לא פנוי לתלמידים. אמרתי לו שאני לא נכנס לכיתה עד שהוא לא שולח לה הודעה שכל הכיתות בשכבה פתוחות בפני הבן שלה ושתבחר. אני לא רוצה שאף ילד יֵשב בכיתה שלי כשהוא או ההורים שלו לא מרוצים. יש כיתות מעולות ומחנכים באמת פי אלף יותר טובים ממני. הילד לא רצה לעבור והאמא ראתה שהילד שמח ומצליח בלימודים ונרגעה".

"יום אחד יצאנו לטיול ועשיתי סרטון שאני גונב לתלמידים חטיפים. בלי יותר מדי מחשבה העליתי את הסרטון לטיקטוק והוא פשוט התפוצץ, 300 אלף צפיות בטיקטוק, 150 אלף באינסטגרם, אלפי שיתופים, טירוף. הבנתי שיש מצב שעליתי על משהו"

כשאתה מוציא סרטונים מהישיבה, אתה מסנן לפני פרסום?
"אני לא חושב בכלל. רק לאחרונה, מאז שיש לי מנהלים הם פתאום כותבים לי 'משה, תעיף את הסטורי, לא מתאיםםם', 'משה תשב נורמלי כשאתה מדבר'. אני שטותניק ממש, לא חושב על כלום. יש לי קווים כלליים, חשוב לי כשאני עצבני או מבואס לא להעלות שום דבר, שהפרסום לא יהיה אימפולסיבי. גם לצד השני, אגב, אם אני אכתוב מכתב אהבה לבת־זוג שלי ברור שהוא יישאר בינינו. אבל יש בזה מורכבות ואני שואל את עצמי שאלות, כמה מתאים לחשוף, כמה זה פוגע באותנטיות שלי".

אתה מדבר בטיקטוקים שלך עם בנות שמגיבות לסרטונים, מדבר על מי הכי חתיך, מונחים שהמחנכת שלי באולפנה לא הייתה מרשה לנו להוציא מהפה, קל וחומר שהיא עצמה לא השתמשה בהם.
"זה לא סוד לאף אחד שאני לא הרב האולטימטיבי ולא המורה המושלם,  כולם יודעים מה היתרונות והחסרונות שלי. אני מאחר לשיעורים, לא מכין מצגות, אבל יש לי המון דברים שמחנכים אחרים לא מביאים. הרצון שלי להיכנס לבית ספר התחיל כשהייתי בכיתה ט'. כל העולם הפנימי שלי התחיל להשתגע – פתאום הילדה מהסניף בראש שלי, פתאום הגוף שלי משתנה, פתאום היו לי שאלות באמונה – דברים שלא העזתי לדבר עליהם עם אף אחד. ואז היה לי מורה שהיה לו אכפת, שדיבר איתי ואמר כמה אני טוב, כמה אני יכול וכמה הוא מאמין בי. כל כך הערצתי אותו, שרציתי להיות כמוהו בשביל ילדים.

"אולי דווקא זה שאני לא רב גדול מאפשר להם לספר לי שהם ראו אתמול פורנוגרפיה והם נפלו או שעושים עליהם חרם או שהם רבו עם אמא שלהם. בשביל זה באתי לחינוך, לא באתי ללמד, בטח שאני לא מתיימר להיות איזה גאון בגמרא, לא באתי לבדוק ציציות או להפוך אותם לצדיקים – באתי להיות בשבילם ואני עומד במשימה הזאת. בטוח שאני גם מפספס מלא אבל זאת המטרה שלי וגם הצוות יודע את זה, אני לא רב".

הם קוראים לך "הרב".
"הם קוראים גם למורה לספורט 'הרב', אבל הם יודעים שאני לא רב. אני זוכר שפעם הייתי עם חברים בקולנוע ותלמידים באו אליי למחרת ואמרו לי 'הרב איך היה באינדיאנה ג'ונס'. אז הושבתי אותם ואמרתי להם בואו נדבר על משהו שאנחנו לא מדברים עליו אבל ברור לכולם – אני לא רב. אני לא תלמיד חכם, אני מלמד גמרא כי זה מה שמחנך בישיבה עושה, אבל אני כאן כדי להיות בשבילכם. מדי פעם אני צריך להזכיר להם שאני לא רב, למרות שהאינסטגרם והטיקטוק הם תזכורות ממש טובות".

למרבה האירוניה, לתלמידים שלו אין חשבונות ברשתות החברתיות. יש שני תורנים, אחד עם אינסטגרם ואחד עם טיקטוק, שמפיצים את הסרטונים שלו לכל השאר בקבוצות ווטסאפ. "הם יודעים שאני נגד, אני חושב שהטיקטוק מפריע להכול. אפשר להשתמש בבמה הזאת אבל אני תופס אותה כעניין עסקי לחלוטין. אני לא מעוניין לגלול סתם ואני חושב שהתנועה הזאת פוגעת בכל כך הרבה דברים – בסבלנות, ביכולת הקשב, בזבוז זמן פסיכי, מלא זבל ישירות לתוך הראש, אינסוף. אפשר להיות שם רק אם אתה זה שמנהל את האפליקציה ולא נותן לה לנהל אותך".

זה אפשרי?
"זה קשה מאוד. אבל קשה להיות מוזיקאי וקשה להיות מורה וקשה לצאת מהבית בלי לראות דברים לא צנועים אבל אלה החיים, ומתמודדים. זה הכלי שלי והסיכוי היחיד להגשים את עצמי ואת החלומות שלי בעולם".

אז העוקבים והלייקים לא מנהלים אותך?
"כשאני מעלה פוסט ויש לו טראפיק נמוך יחסית, אני תופס את הראש ואומר 'וואו, מה יהיה בשיר הבא, אני חייב לצבור קהל'. ואין ספק שזה משחק על האגו. כשסרטון מצליח זה טפיחה לאגו וכשלא, אני מתבאס. כשהוצאתי עכשיו את השיר, לפחות 500 אנשים העלו אותו לסטורי עם תיוג שלי. שיתפתי הכול, למרות שזה פוגע לי בחשיפה, כי אני רואה את העוקבים כשותפים לדרך, הם הכול, זה בשבילם ואני לא יכול להצליח בלעדיהם. אני יודע מה זה לפרסם שיר בלי קהל, התקשורת לא תעצור ותגיד 'משה כורסיה הוציא שיר' וישדרו בלי הפסקה ברדיו. אני יודע שהכול מהטיקטוק ומהרשת".

זה אוכל אותך?
"לא לא, אני לא תמים. לא עושה לי כלום שהטינאייג'ריות מזהות אותי, חודש בלי סרטון ויראלי ולא זוכרים שאני קיים. אבל כשהמוזיקה מגיעה ללב של עשרות אלפי אנשים בלחיצת כפתור זה מדהים. שנים חלמתי להתראיין במוצש. כל שבת פתחתי את העיתון ואמרתי, יום אחד, והנה בסוף בזכות הבמות האלה הגעתי לכאן".

פתאום שלושה חבר'ה עוברים וצועקים לו "אחלה כורסיה". הוא צוחק ואומר "שילמתי להם, כדי שתכניסי את זה לכתבה".

אגב מעריצות, איך זה הולך עם דייטים וזוגיות?
"היום אני לא עונה להודעות באינסטגרם של 'יש לי חברה מהממת בשבילך', אני מרגיש שזה פוגע בי, הופך אותי לאדיש כלפי דבר שהוא מאוד חשוב לי. אני לא רוצה לערבב זוגיות עם הרשת, אני רוצה להשאיר אותה במרחב אמיתי. ברשת יכולה להיווצר דמות של מישהו מצחיק שתמיד באנרגיות שיא, תמיד שמח או מרגש ונוגע ללב. אבל אני עוד מיליון דברים שאני לא משתף. משה כורסיה מהאינסטגרם הוא מוצר שאני אומנם עובד קשה כדי למכור אותו אבל הוא רק האסתטי, היפה והמרגש. אני יודע שיש מחיר להחלטה הזאת, וככל שהעוקבים עולים אני מפחד שהוא עולה. כביכול פרסום אמור להגדיל לי את הסיכויים אבל אני מרגיש שזה בדיוק הפוך, אני רק יותר נסגר".