הבלוגרית נטלי לוין מסכמת שנה של חירות מהתעסקות ברזון

ערב לפני הפגישה שלי עם נטלי לוין, בעלת בלוג האפייה המצליח "עוגיונט", אני שולחת לה הודעה לוודא שהריאיון מתקיים כמתוכנן. התשובה שלה – "אני בדיוק אופה לנו עוגה" –  היא מבחינתי התגשמות חלום. כמי שעוקבת אחרי הבלוג שלה בשמונה השנים האחרונות ומגדירה אותה כאחראית לשחרור הפחדים שלי מאפייה – לא יכולתי לבקש יותר.

אנחנו נפגשות לרגל צאת ספר המתכונים החדש שלה "ימים מתוקים" שמוקדש כולו למתוקים פרווה בלבד. המתכונים לעוגה שהכינה לכבודי, כמו גם חיתוכיות השוקולד שעל השולחן, לקוחים שניהם מתוך הספר.

מה בעצם לך ולפרווה?
"הבלוג שלי קיים 13 שנה, ואין יום שלא שואלים אותי איך ממירים את המתכון הזה לפרווה, גם על עוגות גבינה", היא צוחקת, "וחשבתי הרבה זמן על האפשרות הזאת של ספר שכולו מתכונים מתוקים פרווה. יום אחד פשוט התקשרתי לעורכת ואמרתי לה שיש לי הצעה, והיא נדלקה על הרעיון.

"אני חושבת שיש לפרווה קהל מטורף. מעבר לשומרי כשרות – שמחפשים מתכונים לקינוח לארוחות שבת וחג או סתם ליום־יום כי הם בשריים חצי מהיום – גם לטבעונים, או לאנשים שמצמצמים צריכה של מוצרי חלב. מאז שהספר יצא, גם הרבה אמהות לילדים אלרגיים כתבו לי. אלרגיה לחלב היא עניין מאוד נפוץ, לא ידעתי עד כמה".

"פעם הייתי מכינה המון עוגות מורכבות, היום זה פחות מדבר אליי. זה בעיניי מסוג הדברים שצריך לדעת איפה לקנות. שגם זו אגב חוכמה לא קטנה. אבל בבית בסוף בא לי רוגלך ועוגה בחושה, לא טארט עם 200 שכבות"

לוין (37),  קונדיטורית במקצועה, ידעה מאז שהייתה ילדה שאפייה זה מה שהיא רוצה לעשות בחיים. "אהבתי לאפות עם הסבתות שלי. עם אחת הייתי אופה עוגיות ועל השנייה הייתי מסתכלת שעות בזמן שהייתה מכינה רולדות מהממות".

לאחר סיום לימודי הקונדיטוריה עבדה במסעדות ובקונדיטוריות, ובמקביל פתחה את הבלוג כתחביב. זה היה המקום שלה לניסויים במטבח הביתי, מחוץ לעבודה. "לנמרוד, בן הזוג שלי, היה בלוג מוזיקה באותה תקופה וקצת קינאתי בו, רציתי שיהיה לי מקום משלי ברשת. ממש לא חשבתי על זה כמקור פרנסה".

בהמשך עברה תאונת עבודה בקונדיטוריה, שמנעה ממנה לעבוד במטבח תקופה ממושכת. את הזמן היא החליטה לנצל ללימודי סוציולוגיה ותקשורת באוניברסיטת תל־ אביב. "יש עד היום בבלוג מתכונים מהתקופה הזאת, 'עוגה לתקופת מבחנים' למשל. היום זה רחוק מהחיים שלי, אבל תמיד יש מישהו שזה רלוונטי לו".

במקביל, הבלוג הלך וצבר תאוצה, יותר ויותר אנשים החלו להיכנס אליו ולאפות עם לוין. "זה אף פעם לא היה משהו שכיוונתי אליו. היום אנשים מקימים בלוג כי הם מכוונים לשם, למקור פרנסה, אני לא. בתקופה שפתחתי את הבלוג, בכלל לא היה אינסטגרם, בקושי היה פייסבוק. הבלוג היה שונה לגמרי. בכל זאת, 13 שנה – הוא עבר שינויים ויזואליים וגם אני השתניתי".

אפשר לזהות בבלוג שלך מתכונים שצולמו בתחילת הדרך.
"הייתה תקופה שלקחתי על עצמי פרויקט, וצילמתי איזה 100 מתכונים מחדש כי הרגיז אותי איך שהם נראו. לאורך השנים למדתי קצת צילום וסטיילינג, והרגשתי שיש מתכונים טובים שאני נמנעת מלקדם כי התמונה שלהם לא מספיק טובה. אז הפכתי את זה לסדרה של פוסטים בבלוג ונתתי כל מיני טיפים לצילום. תמיד רציתי לתת משהו שהוא מעבר לסתם מתכון. אני מאמינה שמתכונים יש בלי סוף, ומה שחשוב זה להבין למה אנחנו שואפים מבחינת מרקם, מבחינת טעם, מבחינת נראות. ואלה דברים שיש לנו שליטה עליהם".

שליטה זה חשוב, בסוף רבים חוששים מאפייה.
"תמיד מפחידים אותנו שאפייה זה מדע מדויק וחייבים לשקול ולמדוד הכול בקפדנות, ואני הראשונה להגיד שכדאי שיהיה משקל בבית, אבל אני מאוד רוצה שאנשים יפסיקו לפחד מהעולם הזה ויבינו שכדי להכין עוגה בחושה לקפה של שבת, זה בסוף לקחת קערה, לערבב ולהכניס לתנור. ובעיניי אין תחליף למשהו שאנחנו יוצרים בעצמנו. למרות שבימינו הכול מאוד זמין וקל ואנשים יוצרים הרבה פחות. בעיניי, גם אם התוצאה לא יוצאת מושלמת כמו בקונדיטוריה, מייצרים המון ערך בדרך ובתהליך, ובכך שמרגישים את הדברים בידיים, ואני חושבת שזה הדבר שהכי חשוב לי להעביר במתכונים שלי.

"פעם הייתי מכינה המון עוגות מורכבות. זו הייתה גם התקופה שאחרי קורס הקונדיטוריה שלי. היום עוגות כאלה פחות מדברות אליי. בעיניי זה מסוג הדברים שצריך לדעת איפה לקנות. שגם זו, אגב, חוכמה לא קטנה. אבל בבית בסוף בא לי רוגלך ועוגה בחושה, לא טארט עם 200 שכבות. זה נחמד באירועים וחגים וכיף לעשות רושם, אבל בסוף אפילו שם – בשבועות יבוא לי על עוגת הגבינה האפויה הקלאסית ובפסח יבוא לי על עוגת הקוקוס ושוקולד צ'יפס הבחושה של סבתא שלי".

כשמישהו נדלק על מתכון באינסטגרם הוא יקום מהספה ויכין רק אם יש לו את המצרכים בבית ואם הוא מאמין שיצליח.
"נכון, ואני גם חושבת שהקלאסיקות האלו הולכות לאיבוד לפעמים בעידן האינסטגרם, כשכולם מנסים להמציא את הגלגל ולעשות דברים חדשים. גם אני חוטאת בזה, אבל אני חושבת שיש המון ערך למתכונים של פעם וצריך לתת להם איזושהי עדנה מחודשת. בסוף אלה הדברים שאנחנו חוזרים אליהם. עוגת מוס מורכבת מאוד מכינים פעם אחת, מסמנים וי, ואומרים: אני לא אכין את זה שוב".

להיזהר במינונים

גם אחרי 13 שנים של תפעול הבלוג היא עדיין נלהבת ממה שהיא עושה. "השנים שעברו לא כיבו לי את האש, אבל שינו לי אותה. בעיקר מאז הכניסה של הרשתות החברתיות שיוצרות לא מעט תחושת פומו: אני חייבת לעשות את זה, וההיא עשתה את זה. כאילו יש איזה מין גלגל אינסופי כזה של מה כל אחד עשה, וזה מכניס למקום של להספיק לנסות הכול כל הזמן, וזה לא ריאלי".

"גם בתקופה הכי רזה שלי, כשהייתי בשיא של האובססיה ואנשים אמרו לי: 'יואו, את נראית ממש טוב', הם בעצם החמיאו לי על הפרעה נפשית. בא לי לחיות בשלום עם האוכל ועם הגוף שלי, לא להרגיש שאני במלחמה"

זה מכבה אותך או דווקא מניע אותך לפעולה?
"זה בעיקר עושה לי פחות טוב, אבל זה כן עזר לי להתמקד דווקא בדברים היותר קלאסיים, הפשוטים והביתיים שעושים לי חשק להיכנס למטבח. אני חושבת שזה גם שינוי שמאוד מורגש בבלוג שלי, גם מבחינת המתכונים וגם מבחינת הטקסטים שאני כותבת. אם פעם היה לי חשוב לאפות ולהעלות עוגות מרשימות, היום מאוד מגניב אותי לקחת את הקלאסיקה ולתת לה במה, להראות שאפשר לעשות אותה בהמון וריאציות ולהוסיף לה טעמים ולשדרג אותה".

מה את מרגישה לגבי ההצפה של הבלוגרים היום?
"בעיניי זה מבורך, כי אני חושבת שלכל אחד יש את הקול שלו, וזה טוב שנוצר איזשהו מגוון. מישהי יכולה להיות יותר בצילום אוכל, ומישהי אחרת בעוגות ממש מטורפות, כאלו שדורשות יומיים של עבודה, ומישהו יכתוב מתכונים מדוקדקים עם הטיפים הכי קטנים להצלחה של ההכנה. בעיניי חשוב להביא את האלמנטים האישיים גם לתוך המתכונים. חשוב גם להגיב לאנשים ולענות להם על שאלות. אלה הדברים שבונים את האמון הזה ויוצרים את הקהל שעוקב לאורך כל הדרך. למרות שמאוד השתניתי והבלוג גם, יש אנשים שעוקבים אחריי ממש מראשית הדרך, זה מפתיע ומשמח ומראה על חיבור אישי".

יש בלוגרים אחרים שאת אוהבת במיוחד?
"אני מאוד אוהבת את העדינות והיצירתיות של אבישג שאר־ישוב, את היכולת לספר סיפור דרך הצילומים ובעיקר את העין שלה, שמצליחה להוציא יופי מכל דבר. אני מתה על האנרגיות ששי־לי ליפא מעבירה דרך הסטוריז שלה, המילים והתמונות שלה תמיד במקום והכי נוגעות, ובאופן כללי היא אחת הנשים המוכשרות ביותר שאני מכירה. עלמה איגרא היא בלוגרית שהטקסטים שלה כתובים בצורה מופלאה ומעוררת השראה".

בניגוד לבלוגרים אחרים, לוין לא מרבה לשתף מחייה האישיים, לא בבלוג ולא באינסטגרם, שם יש לה 150 אלף עוקבים. "יש דברים שפחות בא לי לשתף, ואני חושבת שזה לגיטימי. זה משהו שאני נאבקת איתו, במירכאות, כי הוא פחות טבעי לי ולכן קצת קשה לי עם האינסטגרם כפלטפורמה חברתית, שבעצם דורשת מהאנשים שמשתמשים בה להפוך את החיים שלהם לפומביים".

את רוצה להישאר בפן המקצועי בלבד?
"לא בדיוק, אין לי בעיה לחשוף גם את החיים האישיים שלי במידה מסוימת, ואני חושבת שאני גם עושה את זה. אנשים יודעים עליי דברים. יש בלוגרים שהתחילו רק עם שם או עם כינוי. כאלו שבכלל לא ידעו איך קוראים להם. אני מהרגע הראשון הייתי נטלי לוין. אבל עדיין נראה לי קצת מצחיק לשתף איפה אני ואיזה קפה אני שותה. פחות טבעי לי. בסדר. אני לא חושבת שיש עם זה איזושהי בעיה אבל ברור לי שזה יכול לפגוע לי בחשיפה באינסטגרם".

בלוגריות אחרות מדברות לא מעט בראיונות ובסטורי שלהן על המחיר שהן משלמות על החשיפה.
"זה בדיוק העניין. לכן אני משתדלת להיזהר במינונים וגם מגבילה את הזמן שלי באינסטגרם באופן יומיומי, כי זה נורא שואב. אני חושבת שה'סלידה' שפיתחתי כלפי האפליקציה הזאת, עוזרת לי לא להתעסק בה יותר מדי. הרי אפשר לגלול עד הנצח, אבל אלה לא החיים עצמם. החיים הם מה שקורה כאן. גם אם לא נתעד אותם ונעלה".

המרדף אחרי הקוביות

בערב חג הפסח לפני שנה בדיוק, פרסמה לוין פוסט חשוף על המרדף שלה אחרי הרזון. שנים של התעסקות אובססיבית, כהגדרתה, בספירת קלוריות ובפעילות ספורטיבית. "מגיל 12 בערך דפקו לי את המוח, סוג של חיווט מחדש. נוצרה לי איזושהי אובססיה סביב משקל ורזון. אני ממש זוכרת בתור נערה שזה היה משהו שדיברו עליו המון בבית. אלה גם היו הניינטיז, לא הייתה מודעות להשלכות, מכרו תה טיבטי בכל מקום והיה 'מרזי מורית'.

"אני לא כל כך בן אדם של מתוק באופן כללי. אני אוהבת קינוחים, אבל מאפים מלוחים הרבה יותר עושים לי את זה. אני מאוד אוהבת להכין מתוקים, אבל אין לי את התשוקה לזה כמו ללחם, בורקס או פיצה"

"והעניין הוא שאף פעם לא נחשבתי שמנה כהגדרה קלינית. בשום שלב בחיים שלי. כנערה הייתה לי אובססיה לקוביות בבטן, והרגשתי שאם אני מורידה במשקל – המטרה הושגה. הייתי עסוקה בהשוואות של איך אני נראית לעומת איך החברות שלי. שמתי לב כל הזמן לרווח בירכיים, שזה משהו שהיום מדברים עליו, אבל בזמנו היה פחות מקובל. בדיעבד, מזעזע בעיניי לגדול ככה.

"כילדה רקדתי, ובסביבות גיל 13 הפסקתי. לפני שבע שנים רציתי לחזור לרקוד. אז נרשמתי לאיזשהו סטודיו והלכתי לכמה שיעורים. בסוף מצאתי את עצמי בעולם הפיטנס ולא כל כך בריקוד עצמו. התאהבתי בו. עד היום אני מאוד אוהבת.

"אז התחלתי גם אימונים אישיים ובאתי למאמן שלי, ואמרתי לו: 'יש מטרה, אני רוצה קוביות בבטן'. הוא אמר לי שזה דורש המון זמן ועבודה קשה ושינוי תזונתי. והלכתי על זה, והלכתי לתזונאית שנתנה לי דגשים ותפריט, הכול בשביל הדבר הזה, שמה הוא בכלל? את מי זה מעניין? מה הוא מגדיר? אבל נכנסתי לטירוף של שקילה של האוכל שלי והתעסקות אינסופית. הכנסתי את כל מה שאכלתי לאיזו אפליקציה ארורה. אם אכלתי קצת יותר ממה שהייתי אמורה לאכול, יצאתי לריצה.

"אין דבר פחות בריא מהעיסוק האובססיבי במשקל. זאת מטרה שאם לא מתחזקים, נעלמת. גם אם השגת קוביות בבטן, את צריכה לעבוד בשביל שזה יישאר. הרגשתי שזה גוזל ממני המון אנרגיה. נפשית ורגשית. באיזשהו שלב נפגשתי עם נטע ליבנה, תזונאית מהאינסטגרם שהפכה לחברה טובה, ואמרתי לה שאני מרגישה שזה לא יקרה לי, שזה לא בגנטיקה שלי. ואז היא אמרה לי: 'את צעירה. תחגגי את הגוף שלך. למי אכפת?' אבל אני המשכתי להתעסק באובססיביות מטורפת סביב כל הנושא הזה".

ואז מה קרה?
"לפני שנה פשוט נמאס לי. לא יודעת אם היה רגע ספציפי, זה היה תהליך כי ידעתי שזו לא דרך בריאה לחיות. אף אחד לא צריך לשקול את האוכל שלו. האמת שגם לא לספור קלוריות וכל הדברים האלה, הם יכולים אולי לשמש איזשהו כלי עזר בהתחלה של התהליך, אבל זה כמו גלגלי עזר, דברים שאתה רוצה להוריד ולהמשיך בכיף שלך ולא להיות באיזושהי מלחמה תמידית כזאת.

"הגעתי למסקנה שזה לא שווה. וכתבתי את הפוסט ההוא, כדי להזכיר לעצמי. להגיד לך שזה מאחוריי לחלוטין ואני חיה בשלום עם הכול? קשה לי, אבל אני כן חושבת שירד לי הלחץ מהעיסוק".

אנחנו חיים בעידן שלא פוליטיקלי קורקט לדבר כל הזמן על כמה שאת רזה, שמנה, מה אכלת והלקאה עצמית.
"נכון. ממש. גם בתקופה הכי רזה שלי, כשהייתי בשיא של האובססיה ואנשים אמרו לי: 'יואו, את נראית ממש טוב', הם בעצם החמיאו לי על הפרעה נפשית. בא לי לחיות בשלום עם אוכל ועם הגוף שלי, לא להרגיש שאני במלחמה".

בחירת המקצוע שלך מעניינת בקשר לנושא המשקל, שאת אומרת שמלווה אותך כבר הרבה שנים.
"אחת השאלות הכי נוראיות שיכולים לשאול אותי היא: 'איך את כזאת רזה?'. זו שאלה שאני פשוט לא מצליחה להבין. פעם עוד עניתי: 'אני עושה מלא ספורט, שומרת על אורח חיים בריא'. כאילו זה איזשהו פרס.

"היום השאלה הזאת מרגיזה אותי, כי זה באמת משנה? אם הייתי עכשיו עוד 50 קילו, אז מה? זה לא קשור. בסוף זה עניין פיזי, שלא בהכרח מעיד על בריאות או חולי. אישה יכולה להיות הכי רזה בעולם וחולה או שמנה וממש בריאה. אנחנו מקשרים בין שומן לעצלנות, להיעדר כוח רצון. מישהי יכולה להיות שמנה כמו שהיא יכולה להיות גבוהה, וזה לא תמיד בר שינוי".

"אין יום שבו לא שואלים אותי איך ממירים את המתכון הזה לפרווה, גם על עוגות גבינה"

ואיך מערכת היחסים שלך היום עם אוכל? את אוכלת מהקינוחים שלך?
"אני לא כל כך בן אדם של מתוק באופן כללי".

בום. כותרת.
"אני אוהבת קינוחים, אבל מאפים מלוחים הרבה יותר עושים לי את זה. אני מאוד אוהבת להכין מתוקים ושאנשים אחרים אוכלים אותם. אני גם אוכלת מהמתוקים, אבל זה לא כמו התשוקה שיש לי ללחם, בורקס או פיצה. ובהקשר של הגוף אני כל הזמן מזכירה לעצמי שזו דרך ואין מתג. כמו שאנשים לא נכנסים להפרעת אכילה ביום אחד, הם גם לא יצאו ממנה ביום אחד. לכן צריך מאוד להיזהר במחמאות מהסוג הזה. הן יכולות להזין איזושהי מפלצת פנימית, ואני חושבת שהפידבקים מהסביבה גרמו לי להתמיד באובססיה לרזון".

וזה היה רק כלפי עצמך או שככה היית מסתכלת על אנשים אחרים?
"רק כלפי עצמי. אף פעם לא הפריע לי איך אנשים נראים… שיהיו גבוהים, נמוכים, רזים, שמנים. ואפילו באיזשהו מקום הטפתי נגד הדיבורים האלה. הגמל שלא רואה את הדבשת של עצמו".

והכול בעצמי

בשעה שמגפת הקורונה הייתה גרועה מאוד לרוב בעלי העסקים הקטנים – תחום הבלוגים שעוסקים בבישול ובאפייה דווקא פרח, מאחר שרבים מאיתנו ניצלו את הזמן הרב בבית לשיפור הביצועים במטבח.

"העסק שלי כמעט תמיד היה בדיגיטל, אז לא ציפיתי לשינוי משמעותי בקורונה. מה שכן, התחלתי להעביר סדנאות בזום בפסח של 2020. ואני חושבת שמצאתי חיבור מאוד יפה דווקא דרך סדנאות הזום. אני חושבת שזה פורמט ממש טוב ללמידה, בגלל שכל אחד נמצא בסביבה הטבעית שלו, במטבח שלו, מה שמאפשר ללמוד את התהליך כמו שצריך ולא להתעסק באיזה גדג'ט בסטודיו שבו מתקיימת הסדנה. וישנו גם הממד שבסוף בסדנה את צריכה לעשות מההתחלה עד הסוף. ללכת לסופר, להכין, לטעות – ההתנסות הפיזית בידיים היא חשובה ומלמדת אותנו המון על התהליך. ואלה דברים שלפעמים הולכים לאיבוד בסדנה פרונטלית, שבעיניי היא יותר עניין חווייתי מלימודי.

"אני חושבת שהסדנאות זום גם מאוד דייקו את התהליך שהיה לי עם עצמי. הבנתי שבאמת הבית הכי חשוב ולכן גם המתכונים צריכים להיות ביתיים ונגישים. אגב, ממש רגע לפני שהקורונה התחילה, וסגרו את כל המסעדות, יצא הספר הקודם שלי, 'הכי טעים בבית'״, יצא לנו טוב עם השם", היא אומרת בחיוך.

"אפשר לגלול עד הנצח, אבל אלה לא החיים עצמם. החיים הם מה שקורה כאן. גם אם לא נתעד אותם ונעלה"

מאיזה חלק של העבודה שלך את הכי נהנית?
"מהאפייה עצמה. לגעת בבצק, למרוח עליו דברים, להעביר אותו לתבנית. אלה הדברים שאני באמת־באמת נהנית מהם. פתאום כשמריחים איזו עוגה שנאפית. זה יליצור יש מאין. החלק הכי חשוב במתכון בעיניי הן ההערות, שם כתוב הכול. הן מלמדות על מאחורי הקלעים של המתכון, ומשם גם נולד הספר הזה. דווקא מההערות".

את הבלוג היא מתפעלת לגמרי לבד. "אין לי עובדים. אני חושבת על הרעיונות, אופה אותם, מצלמת, כותבת את המתכון, מעלה".

את לא חושבת על לקחת מישהו שיעזור?
"אני כל הזמן חושבת על האפשרות. זה איזשהו באלאנס שאני צריכה לחשוב עליו ביני לבין עצמי. עכשיו כשאני מדברת איתך על זה בקול רם, אני מרגישה שאני צריכה לקפוץ עם זה למים".

ומה היעד המקצועי הבא? איפה עוגיונט תהיה עוד עשר שנים?
"שאלה ממש טובה, אבל גם מאוד קשה. לטייל בעולם זה אחד הדברים שאני חולמת עליהם, יש לי גם גרסה באנגלית בבלוג ובאינסטגרם. בא לי כאילו לצאת ממה שקורה רק כאן, ולפתוח את העולם גם לחו"ל. לא כי יש לי איזו בשורה מטורפת. אני לא חושבת שאני ממציאה שום גלגל.

"אני לא אשכח תגובה שקיבלתי על הבלוג באנגלית לפני כמה שנים מאיזו מילדרד, אישה בת 90 מאיפשהו בארה"ב.היא כתבה לי מייל שהיא ממש אוהבת את המתכונים שלי. אני זוכרת שקראתי את זה והייתי המומה. איך מישהי בקצה העולם מגיבה למתכון שכתבתי פה ברמת־גן. זה הדהים אותי".