ענף השחייה בישראל עשה התקדמות אדירה בשנים האחרונות, ומי שמובילה את הרנסנס המקצועי באחד הענפים הבכירים בספורט העולמי, היא אנסטסיה גורבנקו, צעירה בת 18. גורבנקו זכתה כבר באליפות העולם בבריכות קצרות ובאליפות אירופה, היא משפרת שיאים מקומיים ללא הפסקה ומחזיקה בתשעה מהם, וגולת הכותרת – היא הפכה בטוקיו לישראלית הראשונה אי פעם שהעפילה לגמר אולימפי. "יש דברים שאני שמחה מאוד שעשיתי וכאלה שאני חושבת לעצמי לפעמים, איך בעצם אף אחת לא עשתה את זה עד היום ושבהחלט הגיע הזמן", אומרת גורבנקו, "ההצלחה שלי היא לא רק בזכות עצמי. אנחנו נבחרת גדולה ומוכשרת, שדוחפת אחד את השני להישגים, ולפניי היו שחייניות שקבעו שיאים, לקחו את הענף קדימה ודחפו אותי לנסות להגיע רחוק יותר. אני מאמינה שאחריי תגיע מישהי שתהיה אפילו טובה יותר. אני חושבת שבשנים האחרונות השתנתה הגישה, המנטליות וצורת העבודה של איגוד השחייה הישראלית כולו. הדור הצעיר היום מסתכל על הדברים אחרת ולא מסתפק רק בהשגת קריטריון לאולימפיאדה ובהופעה מכובדת שם, אלא רוצה להגיע בתחרות הכי רחוק שאפשר".
גורבנקו נולדה בחיפה וגדלה בקריית־חיים, להורים שעלו מאוקראינה. אמה לריסה היא מורה לחינוך מיוחד ואביה ולדימיר הוא איש מחשבים וספורטאי עבר, שעסק בשחייה ובכדור־מים. "ספורט תמיד היה ויהיה חלק ממני ומהחיים שלי. תמיד אהבתי לזוז ואני מאוד תחרותית", היא מסבירה, "בגיל ארבע התחלתי להתאמן בהתעמלות אמנותית, בגיל שש למדתי לשחות במשך חצי שנה ובגיל שמונה התחלתי לשחות כמה פעמים בשבוע. כך יצא שבמשך שנתיים התאמנתי במקביל בהתעמלות אמנותית ובשחייה".
כשהייתה בת עשר החליטו הוריה של גורבנקו שהיא נמצאת תחת עומס גדול מדי ושהגיע הזמן לקבל החלטה, באיזה ענף ספורט להמשיך. "ההורים ראו שאני מתאימה יותר למים ומצליחה שם והחליטו שאתמקד בשחייה. היום אני שמחה על ההחלטה הזו, אבל אהבתי מאוד את ההתעמלות, היה לי קשה לעזוב את החברות שלי שם ואחרי שזה קרה בכיתי יומיים רצופים", היא מספרת. גורבנקו, שהתאמנה בקבוצת מכבי קריית־ביאליק תחת המאמנת לודמילה זליצ'ונוק, סומנה במהרה כפוטנציאל יוצא דופן. בגיל 13 היא כבר הייתה חלק מנבחרת הקדטים, וזכתה במדליית הכסף במשחה השליחים המשולב, בפסטיבל האולימפי לנוער בהונגריה, בנוסף לזכייה בשלוש מדליות ראשונות, באליפות הארץ לבוגרים, שתיים מכסף ואחת מארד. היא החלה לשבור שיאי גילים ברצף, ובגיל 14 דחתה הצעה לעבור לאקדמיה למצוינות בווינגייט, מהלך שעשתה שנה מאוחר יותר. "היה לי קשה מאוד לעזוב את הבית, הייתי עדיין בחטיבת הביניים ובגיל 14 הרגשנו שזה עדיין לא הזמן", היא נזכרת, "בסופו של דבר הבנתי שזה הדבר המקצועי הנכון עבורי, ועשיתי בחירה שספורטאית עושה למען הקריירה שלה, כשברקע הייתה לי תמיכה גדולה מהמשפחה. בשנים האלה גם התחלתי לטוס לבד עם הנבחרת, מה שלימד אותי הרבה, ביגר מאוד והפך אותי לעצמאית מהר יותר".
"לנצח את הוסו (בתמונה למטה) בבית שלה, כשאני במסלול צידי בגמר ועם המון לחץ ששמתי על עצמי, זה הישג שיא שמעביר לי צמרמורת בגוף בכל פעם שאני נזכרת בו, זה זיכרון מאוד מרגש"
לצאת מאזור הנוחות
בגיל 15 רשמה אנסטסיה את הישגה הגדול הראשון לאחר שזכתה במדליית זהב במשחה ל־200 מטר מעורב אישי באולימפיאדת הנוער בבואנוס־איירס. במשחה הזה היא גם ניפצה לראשונה שיא ישראלי לבוגרות, שנקבע שש שנים קודם על ידי עמית עברי. שנה לאחר מכן, ב־2019, המשיכה גורבנקו בפריצה המקצועית שלה וניפצה פעמיים את שיא ישראל ב־100 מטר גב, שיפרה פעמיים נוספות את שיאה ב־200 מטר מעורב, שברה את השיא ב־200 מטר גב, זכתה בשלל מדליות בתחרויות נחשבות בעולם וקבעה את הקריטריון האולימפי למשחקי טוקיו.
איך הצלחת לשלב בין הלימודים לבית הספר בשנים האלה?
"הייתי בת מזל לפגוש אנשים שמאוד רצו לעזור לי. המשפחה שלי סייעה לא מעט, למדתי בתיכון שיש לו ניסיון עם ספורטאים שנוסעים הרבה לחוץ לארץ וזכיתי למורים ומורות נהדרים, שעשו לי שיעורים פרטיים אונליין, חלקם בזמן הפרטי שלהם, שזה דבר ממש לא מובן מאליו. ואני גם מצליחה ללמוד ולהשלים חומרים בזכות הרבה משמעת עצמית".
היה לך קשה לוותר על הרבה דברים שצעירה בגילך רגילה לעשות?
"תמיד הייתה לי הרגשה של פספוס לאורך הדרך. מעולם לא הייתי בטיול שנתי עם הכיתה שלי, והפעילות היחידה שעשיתי איתם הייתה גיחה ליומיים לשטח, שבה בנינו אוהלים ומאוד נהניתי. רציתי גם ללכת למסיבת הסיום בי"ב ואפילו קניתי בגדים חדשים, אבל אז הייתה התפרצות של קורונה, וחששתי להידבק ולהפסיד את האולימפיאדה. מצד שני, אני תמיד שלמה עם ההחלטות שלי כי יש סיבה מוצדקת לכל דבר, ואני מבינה מה אני עושה ומה אני משיגה בתמורה לזה שאני מוותרת על דברים מסוימים".
"ב־50 מטר חזה האמנתי שיש לי סיכוי לסיים בין שלוש הראשונות, אבל הייתי בשוק שזכיתי כי זה לא משחה שאני עובדת עליו באופן פרטני. כשעמדתי על הפודיום ושמעתי את ההמנון שלנו באבו דאבי התרגשתי מאוד"
גורם נוסף שעוזר למימוש הפוטנציאל המקצועי של גורבנקו הוא דיוויד מארש, שחיין עבר ומאמן שחייה ותיק, שהוביל בין השאר את נבחרת השחייניות האמריקנית במשחקי ריו 2016. באותה שנה מונה מארש גם למאמן העל של נבחרות ישראל בשחייה. היום הוא משמש יחד עם אהוד סגל, כמאמנה האישי של גורבנקו. "ההתחלה של העבודה המשותפת שלנו הייתה מאוד קשה, פשוט לא הסתדרנו", מודה גורבנקו, "הייתי אז ילדה בת 15, הוא מבוגר בהרבה, עם שנים ארוכות של ניסיון ברמות הגבוהות ביותר, וזה היה קשה. היו לנו הרבה חילוקי דעות אבל בסופו של דבר הוא שינה לי את דרך המחשבה ואת המנטליות. כשפגשתי אותו הייתי יותר פחדנית והוא עזר לי להאמין בעצמי ובמה שאני מסוגלת לעשות. אני חושבת שהדרך שעברנו היא שהובילה אותי בסופו של דבר להצלחות שרשמתי".
כחלק משיתוף הפעולה יצאה גורבנקו בשנתיים שקדמו למשחקי טוקיו למחנות אימון ארוכים אצל מארש בסן־דייגו. "הייתי שם לפחות שלושה חודשים בשנה ומשם יצאתי יחד עם הקבוצה למחנות אימונים במקומות אחרים בעולם. המעברים הוציאו אותי מאזור הנוחות, היו לי שם רגעי משבר וזה לא היה פשוט להיות בת 17, כשאני מתאמנת עם שחייניות בנות 24 וכל הזמן מזכירים לי שאני הכי קטנה שם. לפעמים הרגשתי לא נעים, בטח כשאני רחוקה מהבית וצריכה לתקשר בשפה השנייה שלי", היא משתפת, "מצד שני, נבנתה שם נבחרת ברמה גבוהה מאוד ושחיתי שם לצד שחייניות גדולות כמו קייטלין בייקר (זכתה בין השאר במדליות זהב וכסף במשחקי ריו, ד"מ), מה שעזר לי מאוד להשתפר. לצערי אחרי טוקיו הנבחרת שם התפרקה, אז בשנה הקרובה אתאמן בעיקר בווינגייט, שגם הוא מקום מצוין, ומארש ואני בקשר רציף כל הזמן".
בתחילת מרץ, 2020 לאחר שפרץ משבר הקורונה, בנוסף לדחייה בשנה של משחקי טוקיו, הושבתו מיד גם האימונים והתחרויות של גורבנקו. "משבר הקורונה עשה לי רק טוב מבחינה מקצועית", היא מודה, "הייתי מאוד צעירה אז וידעתי שעוד שנה של אימונים תבגר אותי מאוד. אני חושבת שאם האולימפיאדה הייתה מתקיימת במועדה לא הייתי רושמת את אותם ההישגים". כאשר פרץ המשבר התקין אביה של גורבנקו בריכה באורך של שישה מטרים בחצר האחורית בביתם. "זה היה בעיקר לתחושת המים, זה לא ששמרתי על כושר שחייה שם אבל זה היה עדיף מכלום. במקביל, עשיתי הרבה תרגילי כושר בחצר ולמדתי להעריך כל דבר שכן יכולתי לעשות".
במאי 2021 רשמה גורבנקו עוד קפיצת דרך מקצועית מרשימה לאחר שהפכה בהונגריה לישראלית הראשונה אי פעם שזכתה באליפות אירופה במקצה אולימפי, כאשר זכתה בזהב במשחה ל־200 מעורב. היא הקדימה את הבריטית אייבי ווד ואת המודל לחיקוי שלה, ההונגרייה קטינקה הוסו, שזכתה בשלוש מדליות זהב ובמדליית כסף בריו בשלל אליפויות עולם, והיא שיאנית העולם במקצה. ואם זה לא מספיק, שיפרה גורבנקו בחצי הגמר את שיא ישראל השייך לה, בשנייה וחצי – זמן נצח בשחייה – וניפצה אותו שוב בגמר עצמו. "זה הישג שיא שמעביר לי צמרמורת בגוף בכל פעם שאני נזכרת בו", היא משתפת, "לנצח את הוסו בבית שלה, כשאני במסלול צידי בגמר ועם המון לחץ ששמתי על עצמי, זה זיכרון מאוד מרגש. אני גאה בעצמי על מה שעשיתי, כשבמקביל הייתה תקופה מאוד קשה בארץ, והאפשרות לשמח את האנשים כאן הפכה את הכול אפילו למיוחד יותר".
אלופת עולם בהפתעה
בסוף יולי הגיעה גורבנקו להופעת הבכורה שלה באולימפיאדה, כאשר הובילה את נבחרת השחייה במשחקי טוקיו. היא השתתפה בחמישה משחים והפכה לישראלית הראשונה אי פעם שהעפילה לגמר אולימפי. היא עשתה את זה במקצה ל־100 מטר גב, אחרי ביצוע נהדר בשלב חצי הגמר, שבו רשמה שוב שיא ישראלי חדש. בגמר עצמו היא סיימה שמינית ואחרונה. "אני מודה שהעלייה לגמר במקצה הזה הפתיעה אותי, בניגוד למאמנים שלי שהאמינו שאני בהחלט מסוגלת. יש לחץ שונה כשאני שוחה במקצים שעבורי הם משניים, אבל בשורה התחתונה ביצעתי את המשחה הזה מצוין וזה הוביל אותי לגמר". גורבנקו הייתה קרובה לגמר נוסף, ב־200 מעורב הנחשב למקצה החזק שלה, אך פספסה אותו ב־11 מאיות השנייה וסיימה במקום העשירי. את התחרות היא סיימה עם גמר אולימפי נוסף, הפעם במשחה שליחים משולב גברים ונשים, 4 כפול 100, שגם אותו סיימה עם חבריה במקום השמיני.
עד כמה השפיעה עלייך העובדה ששחית בחצי הגמר ב־200, רק שעה אחרי הגמר האולימפי?
"אני רגילה לשחות בתחרויות שני משחים בהפרש קצר, עשיתי את זה לפני ואני מתרגלת את זה באימונים. חשבתי הרבה על צמידות המשחים וגם היום לא הייתי מוותרת על אחד המשחים. להפך, אני אמשיך להתאמן ולהשתתף בשני משחים חשובים בהפרשים קצרים, עד שאגיע לתוצאות שאני מייחלת להן. במקרים כאלה חשוב להיות מוכנים פיזית אבל הרבה יותר מנטלית. חשוב להתרכז כל כולך במשחה הראשון וברגע שהוא מסתיים, בטוב או ברע, צריך לדעת לעזוב אותו ולהתמקד במשחה הבא בתור".
איך תסכמי את החוויה בטוקיו?
"חוויה מטורפת מבחינת האווירה והחיים בכפר אולימפי ענק, עם כל הספורטאים בכל הענפים מכל העולם. גם האזור של הבריכה היה מאוד מיוחד והמבנה עצמו היה מדהים. אני עדיין נזכרת ברגעים ומנסה להבין דברים שעברתי. מגיל מאוד צעיר חלמתי על האולימפיאדה והיה כיף להגשים את זה".
סיום המשחקים לא היה נקודת עצירה עבור גורבנקו, שהמשיכה תוך זמן קצר לליגת השחייה הבינלאומית היוקרתית ה־ISL באיינדהובן. שם במשך כמה שבועות המשיכה להרשים, לשבור שיאים ישראליים ולזכות במדליות. בדצמבר היא יצאה לאבו־דאבי לאליפות העולם בבריכות קצרות (25 מטר, בניגוד לבריכה האולימפית שאורכה 50 מטר, ד"מ) והדהימה את כולם כשזכתה באליפות העולם ב־50 מטר חזה וב־100 מטר מעורב אישי, כאשר היא שוברת שיאי ישראל בשני המשחים, והופכת לשחיינית הראשונה שלנו שזוכה בתואר עולמי. "האמת שכמעט לא הגעתי לתחרות הזו", מפתיעה גורבנקו, "עד טוקיו היו לי שנתיים מאוד אינטנסיביות, ואחרי שהמשחקים נגמרו נחתי רק עשרה ימים וחזרתי מיד לאימונים ולסדרת תחרויות ארוכה. כמעט לא היה לי זמן לנוח, לא הייתי בבית כמה חודשים, התחושה הייתה שאני כבר מתחרה יותר מדי ונוצרה אצלי עייפות וגם קושי מנטלי מסוים. חשבתי הרבה עם עצמי ועם הצוות שלי אם לטוס לתחרות ואני שמחה שהחלטתי לעשות זה".
"מגיל קטן חלמתי שאם לא אהפוך לספורטאית בכירה ארצה לעשות שירות משמעותי בצבא, אבל ברמה שאני נמצאת היום בספורט, אני לא יכולה לעזוב הכול ברגע"
איך ההרגשה להפוך לאלופת העולם?
"ב־50 מטר חזה האמנתי שיש לי סיכוי לסיים בין שלוש הראשונות וכשגיליתי שזכיתי, הייתי פשוט בשוק, כי זה לא משחה שאני עובדת עליו באופן פרטני. כשעמדתי על הפודיום ושמעתי את ההמנון שלנו באבו־דאבי התרגשתי מאוד. מפני שמדובר בבריכות קצרות, לא ידעתי שכל כך הרבה אנשים יראו את המשחים ושהזכייה תיצור כל כך הרבה רעש".
אחרי הישגים כאלה, קשה לחזור לעבודה הסיזיפית היומיומית?
"זה לא שאני קמה בבוקר ואומרת לעצמי שאני אלופת העולם ואף אחד לא מתייחס אליי אחרת. אבל דווקא ההצלחה מגדילה אצלי את המוטיבציה לעבודה קשה כי אני רואה שהיא מובילה אותי להישגים יפים, אז למה לא להגיע לעוד, עדיין לא השגתי את כל מה שאני רוצה ואני ממשיכה קדימה".
איזו עבודה מנטלית את עושה?
"אני עובדת בכל שבוע עם פסיכולוג שעוזר לי גם מקצועית וגם בכל מה שקשור לחיים האישיים שלי. יש לי תרגילי ריכוז שאני מרבה לעשות מחוץ למים ולפני תחרויות. בתקופת הנוער היה לי קשה יותר להתמודד בתחרויות גדולות, אבל עברתי תהליך של למידה וזה עוזר לי מאוד בבוגרים. מדובר בעבודה ארוכה ומתמשכת, כי ככל שההישגים שלי משתפרים עולה רף הציפיות, גם מצד האנשים סביבי וגם מהרצון שלי להוכיח את עצמי יותר".
"העלייה לגמר האולימפי הפתיעה אותי, בניגוד למאמנים שלי שהאמינו שאני בהחלט מסוגלת"
מבחינת מעטפת מקצועית וכלכלית, יש לך את כל מה שאת צריכה?
"יש לי מעטפת גדולה ואיכותית. קודם כול בזכות איגוד השחייה שבנו מערך שמסייע לי מבחינה פיזית ומנטלית יש לי את כל מה שאני צריכה. בנוסף, אני מקבלת מלגה חודשית מהוועד האולימפי, עוזרים לי באגודה שלי, והספונסרים שלי – בנק הפועלים, ארנה ישראל, סוזוקי ושופרסל, משלימים מעטפת שנותנת לי הרבה שקט".
לפני כחודשיים התגייסה גורבנקו לצבא. "נהניתי מחוויית הטירונות הרבה יותר ממה שחשבתי, ושמחתי להכיר שם בנות מדהימות. הצבא מאוד מתחשב בי והתפקיד שלי יהיה להעביר הרצאות ביחידות על הקריירה שלי, על התמדה ועל נקודות המפנה בה. מגיל צעיר חלמתי על שירות משמעותי בצבא אם לא אהפוך לספורטאית בכירה, אבל ברמה שאני נמצאת היום בספורט, אני לא יכולה לעזוב הכול ברגע".
מדליה אולימפית בפריז זו מטרה ריאלית עבורך?
"משחקי פריז נראים לי עדיין רחוקים מאוד, עד אז אשתתף בסדרת תחרויות חשובות מאוד ואני מעדיפה להתמקד במטרות הבאות שלי כרגע: אליפות העולם ביוני ואליפות אירופה באוגוסט, שתיהן בבריכות ארוכות. מה שכן, אני מבטיחה שתמיד אעשה את הכי טוב שאני יכולה ואנסה להמשיך לייצג את ישראל בכבוד ברחבי העולם, כולל באולימפיאדה הבאה".
מה את אוהבת לעשות בזמנך הפנוי?
"אני מאוד אוהבת לאפות עוגות ולמזלי העיסוק בספורט שורף הרבה קלוריות, אז אני יכולה גם ליהנות מהן, למרות שאני גם עובדת עם תזונאית צמודה, באופן מאוד מדויק. אני אוהבת לבלות עם המשפחה והחברים שלי. יש לנו חמישה חתולים וכלב, הבית שלנו שמח ואף פעם לא יהיה פה שקט".
בסולם האושר מאחת לחמש, איפה את?
"אני בארבע. טוב לי במקום שאני נמצאת בו כרגע ואני שמחה ממה שיש לי. יש עכשיו פחות טיסות ואני מתאמנת בארץ ונהנית להיות כאן. בשנתיים האחרונות יצאתי המון מאזור הנוחות והבנתי שאין סיבה להמשיך עם זה כרגע, וחשוב יותר שאשתפר מבחינה מקצועית. הסיבה היחידה שאני לא בחמש היא רק שתמיד אפשר לשאוף ליותר".
