היינו ארבעה חברי חדר בפנימייה של הישיבה. מעל הארון עם הדלת השבורה הייתה מונחת מערכת סטריאו שאף אחד מאיתנו לא ידע מתי ואיך היא הגיעה לשם. אני זוכר את היום החורפי ההוא כמו אתמול. בנצי־שם־בדוי הביא ערימה של דיסקים שאחותו המאורסת זרקה רגע לפני החתונה שלה. היו שם דברים טובים. טעם מוזיקלי משובח היה לה, אין מה להגיד. בנצי שאל, מה שומעים? ורק הקב״ה יודע למה שלפתי דווקא את הדיסק עם עטיפת הקרטון הלבנה. זה, אמרתי. אני זוכר את צביקה מסתכל רגע ארוך באיור שעל העטיפה הקדמית. פרח אדום וקוצני בוקע מתוך חולצה לבנה מכופתרת. בנצי הניח את הדיסק במערכת ולחץ פליי. פסנתר מילא את חדר הפנימייה הישיבתי שלנו. קול רועד הצטרף והזדחל אל בין מיטות הברזל וארונות הפורמייקה. בחוץ התחיל לרדת גשם. אני זוכר אותנו יושבים שותקים, לוגמים שוקו, מעשנים ומסתכלים אחד על השני. הבנו משהו. בתקופה שאחרי, אספנו את כל הדיסקים של אביב גפן למגירה הסודית מתחת לאקווריום של צביקה. הקשבנו לכל המילים. למדנו אותן. הלכנו איתן מכות. אהבנו את אביב. כעסנו עליו. התגנבו להופעות שלו בחושך. לפעמים אפילו בכינו. אחר כך היינו חוזרים לבית המדרש וממשיכים בחיים שלנו, קצת אחרת. אם היו אומרים לי אז שיבוא יום ואפגוש את אביב גפן לשיחה, בטח הייתי צוחק. יש משהו בדמות של אמן שאתה אוהב שכאילו מתקשרת מבעד למסך. מאיזה ממד אחר. וכשאתה בחור ישיבה הכול נראה רחוק יותר וזקוק לגישור מצד אחד, ומצד שני כשאתה בחור ישיבה אתה חי באמונה שהכול יכול לקרות איתך. תלוי עד כמה תאמין. ואני, תמיד האמנתי.
אביב, אתה יודע שהקהל הדתי ואפילו החרדי הם לא קהלים חדשים שלך, כן?
"תמיד שמעתי על זה שיש הרבה ילדי־אור־הירח שמגיעים מבתים חרדיים ודתיים. אני מכיר אינספור סיפורים על תלמידי ישיבה שהקשיבו לי בסתר והעבירו אחד לשני קלטות עם טוש. אני פוגש את זה עדיין כמעט בכל הופעה שלי ומקבל המון מיילים וטקסטים על זה ואני שמח שהתקרבנו בגלוי סוף־סוף. זה כמו להתחבק פתאום באור־יום אחרי הרבה זמן בחושך. הנה הגיע הזמן אחרי שנים. יש בקרבה הזו משהו מאוד מרגש בעיניי, מזקק ומכיל עבור שני הצדדים".
מה לדעתך בחורי ישיבה מצאו בשירים שלך?
"בחורי ישיבה תמיד הולכים לחקר האמת. מתפלפלים. אם זה על משפט, על מילה, על משמעות. גם אני כזה, רק שא־לוהים שלי זו המוזיקה, אני מאמין בתורה של המוזיקה, אני לומד אותה, היא מעצימה אותי ואני מרגיש שאני קטן מאוד בתוך העולם האינסופי הזה שלה. אני חושב שהקהל הדתי מעריך את האמת שלי. מי כמוך יודע על הרבה זמרים אחרים שנהנים לומר כמה א־לוהים והדת חשובים, אבל בחייהם, ביומיום שלהם, הם רחוקים מזה מאוד. אני הפוך. אני אומר בגלוי שאני אתאיסט, אבל כן מכבד אותם והם כן אחים שלי, ואני רוצה לחיות איתם באהבה ובכבוד. בשנים האחרונות יש כאן שסע שהגיע מהפוליטיקה הגבוהה. הפכו אותך ואותי למנדטים. נהיינו גלדיאטורים נורא אכזריים אחד כלפי השני, ואני במהלך הקורונה אמרתי די. פתאום בקורונה הפכתם להיות שק אִגרוף וזה כאב לי. כי אני יושב בצהלה, באולפן הפרטי שלי, יש לי כאן בחוץ חצר גדולה, וחבר שלי שגר לא רחוק מכאן בבני־ברק, חי בדירת מטר על מטר עם עשר נפשות. לא אהבתי שזה נהיה צחוק ולגלוג. זה הגעיל אותי, אז קמתי ואמרתי בקול את האמת שלי".
דלת שצריך לפתוח
אין צורך של ממש להציג את אביב גפן שכבר הפך מזמן לאחד הסמלים המובהקים ביותר בתרבות הישראלית. דור שלם גדל על השירים שלו שלא פעם עוררו סערה והעלו לסדר היום נושאים נפיצים כמו גיוס לצה״ל, יחסי הורים-ילדים והתמודדויות נפשיות. שירים כמו ״לבכות לך״ או ״סוף העולם״ הקדימו את זמנם ונראה שכאילו כתבו את המציאות. אביב גפן כבר לא ילד. הוא בן 48, נשוי לדוגמנית שני פרידן ואב לשני בנים, דילן ואליוט. בשנים האחרונות הוא שופט קשוח בתוכניות ריאליטי מוזיקה בפריים טיים, הופיע עם שלמה ארצי, הקליט דואט עם אברהם פריד ואלה לי, ובאופן כללי אפשר לחשוב שאת הממזריות האופיינית לו הוא המיר בנימה מפויסת יותר ונגישה יותר אך עדיין לא מתפשרת בשום צורה.
אני זוכר אותנו בזמנו שומעים שורה כמו ״הדתיים דופקים פה את כולם״ ובמקום לכבות את השיר בזעם ולעבור לשמוע אמן אחר שיעשה לנו נעים, השארנו ואמרנו רגע, למה בעצם הוא אומר את זה? כאילו ראינו בשירים שלך איזושהי הזמנה לדיאלוג.
"התנצלתי על המילים האלה לא בהופעה אחת ולא בשתיים, וצר לי היום על זה שהן נכתבו מתוך בורות. הייתי באמת בור. הייתי ילד".
ועדיין, זו תנועה מאד חזקה בנפש שאדם צריך לעשות כדי לעמוד מול כל עם ישראל, בשידור חי בפריים־טיים, כשבחוץ משתוללת מגפה, ולבחור מכל שאר הדברים החשובים להתנצל על אמירות מהעבר. קח אותי לרגע הזה, רגע לפני שלראשונה בחייך אתה מקדיש את ״עורי עור״ לבני־ברק.
"הבנתי שצבעתי ציבור שלם בצבעים מאוד חזקים ומאוד כהים, מתוך בורות. התבגרתי ועברתי עם עצמי המון דברים נפשיים. לקראת הבר־מצווה של דילן הבן שלי, שרוב חבריו לא עלו לתורה, הוא התייעץ איתי מה לעשות. אמרתי לו, בטח שאתה עולה לתורה, אתה יהודי וזה חשוב לי כאבא שלך. אביתר בנאי היה המורה שלו, והם היו בחדר עם כל הספרים ולמדו, באמת הרגשתי קודם כול שייכות וגם סוג של אור. משם, זה לא שהתחזקתי, פשוט הבנתי שכל העניין של הדת הוא כמו דלת שצריכים לפתוח ולעבור דרכה. הקיטוב היום בישראל הוא קיטוב עצוב מאוד שממש כואב לי וחשבתי שאני יכול או לשרת את העם בפן הפוליטי, להקים מפלגה או לחבור למפלגה אמיתית וחברתית שכבר קיימת, או לתרום בשירה שלי ובאמנות שלי. כרגע באמת בחרתי לעשות את זה דרך האמנות והשירים. אני פועל בזה מאוד חזק ואני מקבל חיבוקים גם מהקהל החרדי והדתי, ששמח על החיבור הזה ועל ההידברות. אני בקשר יומיומי עם אברהם פריד, כי זה בוער בי. על זה גם הדואט שהקלטנו יחד".
אני מוכרח לשתף אותך בחוויה האישית שלי מול הדואט שלך עם אברהם פריד. מצד אחד זה כמובן היה חידוש גדול וחיבור לא ייאמן ומרגש וכל זה, אבל מצד שני, אביב גפן ש״גידל אותי״ ולימד אותי לזהות קלישאות קיטשיות ולסלוד מהן, היה קוטל שורה כמו ״אני אחיך אל תשכח״ למשל.
"עם אברהם פריד החיבור הוא אמיתי. במהלך העבודה על הסדרה שלי ״שנות הירח״ הייתי בסיורי לוקיישנים בכל הארץ ומצאתי את עצמי מסתמס איתו אל תוך הלילה. הוא מאוד שמח על המהלך שלי ולמדנו להכיר אחד את השני לעומק, והיום אנחנו באמת חברים טובים. זה לא דואט אחד שיצא כדי לגלגל מהלך שנועד להביא לי עוד לייקים, וזה לא שאני מוזמן עכשיו להופיע בפני קהל חרדי. ממש לא. יצא שדיברתי בבית חב״ד ברמת־אביב ואני עושה דברים נוספים גם לא בפני מצלמות, אבל אין לי כאן איזה מסע הופעות שאני מוכר לקהל החרדי, להפך. לצערי הרב אני עדיין לא מושמע בתחנות הרדיו החרדיות וזו אולי הזדמנות טובה לשאול – איפה החלק שלהם בשותפות? למה עורכי המוזיקה ברדיו החרדי עדיין מסרבים להשמיע את אביב גפן? אם יש פה ריקוד של אהבה והתקרבות אז הייתי מצפה לזה גם מצידם. החיבור עם אברהם פריד היה רק נקודת ההתחלה. כיום אני מוביל פרויקט עם שרת החינוך יפעת שאשא־ביטון שבו אנחנו מפגישים בתי ספר דתיים וחילוניים, ילדים שלא הכירו ולא התעניינו אחד בשני ויחד הם עושים מעשה טוב לצד שלישי – אורזים אוכל לנזקקים, מנקים חופים ועוד. וזה מקסים בעיניי. זה ממשיך עכשיו גם לצפון וגם לדרום ואני מתכוון להמשיך עם זה הלאה בכל הכוח. הדואט עם אברהם היה רק סמן".
טיפול על המסך
בימים אלה ממש משודרת בהוט ״שנות הירח״ (חמישי 20:15) הסדרה החדשה שכתב גפן, ומספרת על ההתחלה שלו בתור אמן צעיר ופרובוקטיבי. חשבתי שיש משהו סימבולי בזה שאנחנו נפגשים לדבר עליה דווקא בערב חג הפסח, חג האביב. הרי אחד המוטיבים הכי משמעותיים בפסח הוא חזרה אל סיפור העבר, למה שקרה פעם, שזו בעצם גם נקודת המבט שלו בסדרה שיצר. אביב של היום מספר את אביב של פעם.
"אפשר להגיד שזה הטיפול הפסיכולוגי הכי מעמיק שעשיתי אי פעם, ובהרבה אומץ. אתה מרגיש קצת כמו שאתה מת ואז חוזר לעולם. בסדרה לא החסרתי את הדברים החלשים שבי, את הגמגום שלי ואת הקשיים שלי, ואני מאוד גאה בתוצאה וכבר מתכונן לכתיבת עונה שנייה. הסדרה מגיעה להמון אנשים ומי שצופה בה מבין סוף־סוף את המשמעות של השירים. בחדרי העריכה הורדתי הרבה סצנות שנראו לי שופוני ריק, תקליטי זהב ופרסים וכל זה. אמרתי שזה לא משנה באמת לסיפור. אני רק רוצה שהקהל יבין מאיפה באתי. אני יכול לומר שהעבודה מול תמונה, טקסטים, דיאלוגים ומוזיקה – זו חוויה כוללת מאוד חזקה שלא דומה לשום שיר או מופע שעשיתי".
חוויה חזקה משחררת או טראומטית?
"לגמרי טראומטית. בצילומים הפכתי להיות אדם עצוב. גם כי נברתי בקלטות וידאו שצילמה אמא שלי בשנות נעוריי וגם בכתיבה של הדיאלוגים, הייתי צריך לצלול למה בדיוק קרה בחדר ההוא, עם אבא שלי, עם אילנה, עם הקהל, עם עצמי, וזה ממש לא קל. עוד ידובר רבות על הניינטיז, ולי היה חשוב להיות הראשון שנוגע בזה מהעיניים שלי. איך שאני ראיתי את הדברים האלה. את הרחובות של תל־אביב, את רוקסן, את הקהל, את האווירה הפוליטית שהייתה אז. החלום שנחיה בשלום עם הפלסטינים, דבר שהיה בהישג יד. קרה כאן משהו כמו בסיקסטיז שהגיע לישראל בניינטיז, תקופה של אופליין, של נאיביות".
יחסית לזה שקודם לא עסקת בתסריטאות, זה עוד אתגר משמעותי.
"לגמרי אתגר. היה לי מאוד חשוב שהסדרה תיראה חריג. שתיראה אחרת בין כל שאר הסדרות המוצגות לנו. מעולם לא למדתי קולנוע, או תסריטאות. אומנם יש לי אחות, שירה גפן, שבורכה בהמון כישרון כתיבה, ואתגר קרת הוא בעלה והם היותר איכותיים ביחס אליי, שאני יותר 'פיצה לחבר׳ה', אבל אני דווקא אוהב את זה שלא למדתי בבית ספר לקולנוע בצורה פורמלית. גדלתי על כך שבמקום שבו החוקים נגמרים, שם מתחילה האמנות. כשאני רואה היום את התוצאה של הסדרה זה נראה חריג ואני מת על זה. זה לא יושב על שום חוקיות של צילום או טקסטים או קריינות. מולי שגב מארץ נהדרת אמר לי: ההוא ישנא, ההוא יאהב, אבל כולם יראו כל פרק עד הסוף".
אני מוצא עוד נקודה שמקשרת בין "שנות הירח" לפסח. "והגדת לבנך" זו בעצם מצווה על קשר בין־דורי בין אבות לבנים. גם בסדרה וגם ביצירה שלך בכלל, אתה עוסק הרבה ביחסים המורכבים שלך עם אביך, המשורר יהונתן גפן. בתמהיל שבין כעס גדול לאהבה גדולה.
"אבא שלי הוא באמת אחד האנשים שאני הכי אוהב בעולם. היו לי איתו הרבה בלגן ומורכבויות כי הוא אדם הלום קרב, משה דיין דחף אותו להיות קצין בצנחנים והוא לא היה בנוי לזה, ומי שאכל אותה הכי הרבה זה אני. שירה אחותי קיבלה אבא בריא בהתחלה, אבל אני קיבלתי רק שברים של אבא. אני חושב שהסדרה היא שיר אהבה אחד ארוך לאבא שלי, והיא מספרת על החיבוק שהילד מחפש כל חייו בעצם. דרך המוזיקה, דרך הקהל, דרך ההצלחה, אבל בעומק זה הרצון שלו לעוגן. הסדרה נכתבה עם המון כבוד לאבא שלי, שיבין עד כמה העוגן הזה שלו היה חשוב לי. אז התחנה הראשונה הייתה השיר 'עכשיו מעונן' והתחנה השנייה היא לגמרי 'שנות הירח'".
יש סצנה קורעת לב שבה השחקן נירו לוי, שמגלם את אביך, נכנס לחדר של אביב (שאותו משחק נח אנגלהרד), מתיישב לו על המיטה ומבקש ממנו, כמעט מתחנן, שלא ישיר יותר את ״עכשיו מעונן״ בהופעות. מה שעוצמתי בסצנה הזו הוא שפתאום אתה מבין שגם ליהונתן גפן המשורר הליברל והפציפיסט יש איזו תביעה מהבן שלו לצנזורה, כשזה נוגע אליו.
"אבא שלי כן סגר חשבון עם סבא שלי מעל גבי העיתון ולכן גם אביב שואל אותו: מה יותר חשוב, אבא? אמנות ואמת או התחשבנויות? כי אם נתחיל להתחשבן עכשיו, לא יהיה לי שיר. לא תהיה לי צעקה. והמשפט שמהדהד בתסריט של הפרק הזה הוא 'מה זה להיות מובך שלוש דקות מול עשרים שנה', שזה אולי משפט כואב מאוד אבל יש בו אמת. הרבה שנים חייתי בסבל גדול מאוד וכשהגיע 'תורו' לסבול, אמרתי לו בשיא הישירות, אבא, עכשיו תורך".
בסצנה הוא באמת קם ויוצא מהחדר בשתיקה. הוא מקבל את מה שאמרת.
"כי הוא יודע. אבא שלי עד היום אומר לי: אביב, לא הייתי אבא טוב. היה מגיע לך יותר ממני ואתה קיבלת רק רגעים של אבא. והרגעים האלה, ההבהוב הזה, עשה לי המון רע. היום אני מבין שבין השאר, העבודה על הסדרה פתחה בי המון אהבה. לקבל, לקבל, לקבל. חרדים, דתיים, לא משנה. פשוט לקבל".
איך כל זה משפיע על הקשר שלך עם הילדים שלך?
"אני אבא קרוב למושלם. רק כי אין כזה דבר אבא מושלם. אני כן פועל מתוך הפצעים שלי בנפש, אני לא איזה סופר־פאוור, להפך. אבל אני פשוט נותן להם את כל מה שלא היה לי. הצעצוע הזה לא היה לך? תן להם את זה. החיבוק הזה לא היה לך? תן להם אותו. לא הלכו איתך בשבילים, בשדות? לך איתם. אני עושה את זה כל יום. גם היום, אני יושב איתך בריאיון בערב, אחרי שהייתי עם הילדים עד עכשיו. הם איתי כל הזמן. וזה בפירוש מגיע מתוך טראומה שלי. טראומה שאני עושה לה תרגום לאהבה. לצערי, הילדים שלי הם מקום ראשון. הם מעל הכול".
לצערך.
"באמנות אין גבולות. אמן אמיתי יאמר לך שאמנות היא מעל לכול, גם מעל הילדים. גם אני, לפני שהיו לי ילדים הייתי כזה אמן טוטאלי. אבל היום הילדים הם לפני המוזיקה. אני לא אפגע בהם בחיים, אני לא אעליב אותם בחיים, גם אם זה יפגע לי באמנות. חוץ מהילדים, אני עושה הכול בחופש רחב מאוד".
מה שקרה בניינטיז
גם בדיבור שלו סביב הסדרה, מעבר לסיפור האישי, גפן נותן חשיבות גדולה לתקופת הניינטיז וניכר שזה ממש אירוע מבחינתו. "חיינו על התפר. בין עולם באופליין לעולם באונליין. על התפר שלפני הסמארטפונים ואחריהם. היינו האבירים האחרונים, שיחקנו באיזה ארגז חול מטומטם, נאיבי וריק, וישראל הייתה כמו פימו. היום הפימו הזה התקשה ונהיה מלוכלך מיום ליום. בזמנו אם היית רוצה לפגוש חברים היית בא להופעת רוק, זה היה היופי מבחינתי. ואני שמח מאוד שהייתי חלק גם מהעולם ההוא, הישן והנאיבי. הסדרה היא גם סדרת געגועים לתקופה, אפילו שהיו בה גם המון בעיות. בפרק 8 למשל אני מדבר על זה שלא ראינו אז את כל הפריפריה. לא ראינו איך א־לוהים נוכח שם וכמה האמונה שם גדלה ומתחזקת. היינו עסוקים בעצמנו, בוואנים שלנו, באספרסו, בלאכול שקשוקה חריפה בשינקין, חשבנו שזה רק אנחנו בתל־אביב, ולא ראינו ולא שמענו את הקולות מסביב".
גם מתוך הבועה התל־אביבית הזו היו הרבה שחזרו בתשובה באותה תקופה.
"המון. היה בתקופה ההיא איזה דקדנס. איזה 'די' כזה שהורגש ואנשים רצו לחקור ולהתחקות אחרי המקורות שלהם. אני זוכר שהיינו הולכים לכַּדִּיתָה, מדליקים מדורות, יושבים עם חב״דניקים, התחיל איזה דיבור. היו אז גם הרבה רוחניקים ובסביבות 97'־98' התחילו לטפטף קצת שירים עם רפרנסים מהמקורות. שוטי הנבואה, מוש בן־ארי. וכמובן, היו גם המון סמים אז. הרבה אנשים שסיפרו שאחרי טריפ טוב הם בחרו בא־לוהים".
אם כבר מדברים על חוזרים בתשובה וניינטיז, חובה להזכיר את אביתר בנאי. הופעתם יחד, אתם בקשר טוב, גם יצירתי וגם אישי.
"את אביתר הכרתי אישית רק אחרי שהוא חזר בתשובה. אני מאוד אוהב את המעבר שלו כי זה מעבר שכרוך במאבק. לבחור בא־לוהים זה לא קל, ואביתר בחר ממקום של כוח ולא של חולשה. האמונה שלו מאוד מרשימה אותי כי הוא נלחם כל הזמן בעצמו. גם בשירים שלו, הוא שואל שאלות וסובל מזה ואני פשוט מאמין לו ומאמין לאמונה שלו. לכן בכל חג אני הולך אליו ומצטרף איתו לתפילות בבית הכנסת. יש הרבה כבוד בינינו והשיחות שלנו הן אמונה, אמונה, אמונה, והמשא ומתן הרגשי שלנו מאוד גבוה. אני כל הזמן אומר לו, ביום שאני ארגיש כמוך את א־לוהים, אני חוזר בתשובה והרבה יותר חזק ממך. אבל זה פשוט עוד לא נגע בי".
יש לכם דואט שמשום מה לא זכה לתשומת לב מיוחדת שנקרא ״אתה״, לחן של אביתר, מילים של רבי לוי יצחק מברדיצ'ב.
"אוי. אל תזכיר לי את זה. זה כתם גדול אצלי. לפני שבועיים דיברתי על זה עם מישהי, ואמרתי לה שהייתי פשוט אידיוט שלא רציתי שזה יֵצא כסינגל. חבל, זה שיר מדהים".
ובמעבר חד מאביתר בנאי ורבי לוי יצחק לאלה לי והוורוד המבריק.
"'ורוד מבריק' שעשיתי עם אלה לי מדבר בעצם על כל הדברים הנוצצים מבחוץ, שבתוכם אין כלום, רק ריק אחד גדול. אני מרגיש שכשאני עושה ריאליטי אני חובר קצת לרעים כי אני אמן די ממזר. אני כן מחשיב את עצמי מאוד עמוק, והפריים טיים הוא נורא שטוח ונורא שקרי ורוב האנשים שבאים ומתחרים הולכים אחר כך שבורי לב ונקברים לכמה שנים טובות בבית, ולרוב לא יוצא מאף אחד מהם כלום. הטלוויזיה לא יכולה להמציא כישרון וזה קצת לשחק עם הסתם".
אז מה עכשיו, אחרי האינטנסיביות של העבודה על הסדרה?
"ממש השבוע יצא הפסקול של 'שנות הירח' שבו השקעתי המון. הקלטנו ב'אבּי רוד' ויש תזמורת וסקיצות מהפור־טראק הישן לשירים מוכרים שלי כמו 'אמש' ו'אני שונא' ועוד דברים מיוחדים. ואתמול היה יום מדהים בחזרה למופע שלי 'נשף רוק', שחוגג עשור, מצד ימין שלי עמד וניגן שלום חנוך שהוא כמו אב רוחני בשבילי, כמו רב, ומצד שמאל ישב וניגן אריאל זילבר עם ספר קודש על הפסנתר. שלום חנוך ואריאל זילבר שרים יחד זה אומר הכול. זו המטרה שלי".
אברהם פריד היה תפוס אז הבאת את אריאל זילבר.
"(צוחק) אריאל זילבר הוא גאון מוזיקלי, וכשרצו לתת לו פרס אקו״ם היו הרבה תגובות על זה שלא מגיע לו ואני הייתי זה שנלחם ואמר, רבותיי, הוא מוזיקאי ענק ומותר לו לומר את דברו כמו שלי מותר לומר את דברי. אני קטונתי מול האדם הזה כמוזיקאי".
לא כל יום אתה מוצא את עצמך בשעת ערב מאוחרת מראיין את אביב גפן. התחלתי את השיחה מתוח ונרגש, אבל הפשרתי מהר. אביב קשוב, נגיש, מעשן סיגריה בנינוחות ומדי פעם מבליח ההומור החד שלו מתוך הרשמיות שריאיון מייצר ממילא. רגע לפני סיום, אאוט אוף דה בלו, הוא משתף אותי בזה שסבא רבא־רבא שלו היה הרב שם־טוב גפן, פילוסוף ומקובל שנפטר לפני כמעט מאה שנה. כשאמרתי לו שאני לא ממש יודע מי זה ושאבדוק בגוגל, הוא קורץ, באינטרנט רימון, כן?
לסיום, אני רוצה לספר לך על חבר טוב שלי, בנצי־שם־בדוי, שבכל הזדמנות שהיינו מגיעים לכותל הוא היה כותב על דף "לחזרה בתשובה של אביב בן הרב יהונתן" ודוחף בין האבנים.
"גדול! תמסור לו שהפתק שלו נקרא ונענה חלקית. סתם. לפני ואחרי הכול אני רוצה שהחיבור בינינו יהיה מבוסס על אהבה וכבוד והכי חשוב, על אמת נקייה לגמרי. אני מבטיח לך ולבנצי־שם־בדוי ולקוראים של מקור ראשון, שאם באמת אאמין, וארגיש את זה בתוכי ולא מתוך בלוף – אני בא. תהיה לי וילה מדהימה בבני־ברק. עם בריכה".
