הכיבוש הנאצי של הולנד נמשך חמש שנים. במהלכו נהרגו יותר מ־210,000 תושבים, בהם 104,000 יהודים ומיעוטים אחרים. עוד 70,000 נוספים מתו מתוצאות עקיפות, ותקופת הרעב שהחלה בחורף 1944 גבתה עוד 18,000 קורבנות. לא מעט ספרי היסטוריה וספרי זיכרונות בעלי ערך רב הותירה התקופה, אך דומה כי דווקא במובן הספרותי־בדיוני אין יצירות גדולות ומכוננות. ייתכן כי "יומנה של נערה צעירה" מאת אנה פרנק פשוט בלע את כל תשומת הלב, והרומנים הרציניים שכן נכתבו נותרו בעורף, כמעט נשכחים.
הייצוג שלהם בעברית מועט ביותר; זכורים בעיקר "ההתנקשות" מאת הנרי מוליש (1988, כתר), "החדר בעליית הגג" מאת יונה רייס (מסדה, 1979), ובשנה שעברה ראה אור "נערה במעיל כחול" מאת מוניקה הסה (פן ספרים), ואולי עוד כמה טפטופים שנשכחו והתייבשו. אף אחד מהם לא הפך לרומן מכונן מבחינה תודעתית, וכאלו הבליחו רבים ומשובחים עוד מלפני המלחמה ובטח אחריה, החל מ"בית מטבחיים 5" של קורט וונגוט, דרך "העולם של אתמול" מאת שטפן צווייג ואפילו "עד קצה הלילה" של פרדיננד סלין. גם המאה ה־21 סיפקה לא מעט יצירות. דומה כי למרות הזמן שעובר, המלחמה הזו עוד לא נשטפה לגמרי מזרם הדם האירופי. לא משנה כמה טראומות חדשות יתווספו.
על פניו, הרומן "חדר החושך של דמוקלס" מאת וילם פרדריק הרמנס, אחד הסופרים המוערכים בהולנד, אמור היה להיות כזה. על גב העטיפה מוכתר הספר כרומן המכונן מנקודת המבט ההולנדית, מגובה בציטוט של מילן קונדרה על חוויית קריאה יוצאת דופן ועל רומן "מציאותי להחריד ועם זאת על סף הלא ייאמן". למען ההוגנות צריך לומר שייתכן כי מדובר גם בשאלה של תזמון. הוא פורסם ב־1958, וייתכן מאוד כי מי שקרא בו אז אכן חש כך, שכן בזמן פרסומו הוא אכן היה חריג ויוצא דופן. אם כי בדיעבד אפשר לומר שלאו דווקא לטובה.
במובן מה, היה הרבה יותר מתאים אם הרומן הזה היה רואה אור במאה ה־21. הוא מזכיר יותר פנטזיה קומית של קוונטין טרנטינו, מאשר טקסטים מפלחים וחד־פעמיים כמו של פרימו לוי, למשל. כבר הוכח כי רכבת הקאנון כן נוסעת לפעמים אחורה בזמן, למשל כדי לאסוף את "לבד בברלין" של הנס פאלאדה, אבל העובדה שהיא לא חשבה עד כה לעצור ולאסוף את ספרו של הרמנס מדברת בעד עצמה.
לא מותיר חותם
הספר מתחיל באווירה של פילם נואר; בימים הראשונים של הכיבוש מגיע לחנות טבק בחור מסתורי בשם דורבק, שדומה דמיון מדהים לבעל החנות, אוסואוט. בלי להזדקק ליותר מדי כוחות שכנוע הוא מגייס אותו למחתרת, ואז נעלם כאילו בלעה אותו האדמה. אוסואוט – שעד כה היה מעין תמהוני עם סיפור משפחתי מזעזע, שבחר משום מה להתחתן עם בת דודו הכעורה והמבוגרת ממנו בשבע שנים – מתחיל לפעול כמו על טייס אוטומטי. לבצע כל דבר שמוטל עליו בלי להטיל ספק, לגמרי "רק ביצעתי פקודות". אם זה להגיע למקום מסוים, לאסוף מכתב, צילום, להעביר מסר, ואם צריך גם לירות באנשים בלי למצמץ.
המשימות אינן מתכנסות לתמונת תצרף מהותית. אחת מהן, למשל, היא לחסל זוג הורים, אבל לשמור על ילדם מכל משמר. כלומר, לא נראה שיש מוח תבוני מחתרתי הטווה אסטרטגיה מאחורי כל המטלות. הדמויות שמלוות את אוסואוט בדרכו לא מותירות חותם. חלקן קצרות מועד, רובן קרקסיות וכעורות: "גבות עיניו התחברו זו לזו, כל אחת מהן בצורת ראש חץ מדויקת. נדמה שכל אחת מעיניו התגוררה בגפה בבית קטן עם גג מחודד".
כלל לא ברור מהם עקרונותיו של אוסואוט, מה בכלל מבעיר את פעילותו. דומה כי אם דורבק לא היה מופיע בחנות, היה ממשיך לחיות את חייו מבלי לדעת שהוא תחת כיבוש נאצי. בעמ' 84 הוא נדרש לפתע ל"בדיקת מציאות" ותוהה על עצם היותו הולנדי, כלומר אדם שיש לו מולדת והיא הולנד, וזה אחרי שהפך להיות לוחם טוטאלי עבורה, על גבול של פושע מלחמה. "מולדת, מה זה? חשב. החשמלית הכחולה? החשמלית הצהובה? הן נוסעות עכשיו בדיוק כמו פעם רק עם פחות תאורה בערב. חנות טבק שבחלון הראווה שלה אריזות ריקות ותו לא?". כאילו הולנד היא אידיאה שהוא שומע עליה לראשונה. ופתאום, בעמ' 91, הוא שולף מעין סמי השקפת עולם בזעיר אנפין, "אני נגד הגרמנים רק מפני שהם האויבים שלנו, מתוך סירוב להיכנע לאויב. המלחמה שלי נועדה להגן רק על עצמי. מעבר לזה כל המלחמות הזויות, לא שווה לשקול בכלל שום אידיאולוגיה. חירות! הם צועקים, כאילו חירות היא משהו שהיה קיים פעם".
רגע זה ממחיש היטב את הדיסוננס המגוחך המכונן את מעשיו – להגן על עצמו בלבד, אף שכל פעולותיו מראות את ההפך המוחלט. ככל שהוא רודף אחר זנבו הבלתי ממשי של דורבק, והולך ושוקע בתוך המחתרת, הוא בעצם מגיש את עצמו על מגש עבור הנאצים. ואלו, למרות שלומיאליות ארגונית, לא ממש מתקשים למצוא אותו.
פרודיית ריגול
בתחילת הרומן ישנן סצנות מהירות, קצרות, קצביות, אבל מכיוון שאין כל בסיס נימוקי להווייתו של אוסואוט, מהר מאוד עולה התחושה כי מדובר בפרודיית נונסנס על ספרי ריגול. אירוני הוא שג'ון לה־קארה הודה כי שאב ממנו השראה רבה עבור ספרו "המרגל שחזר מן הכפור". מעין פרדוקס – קודם פורסמה הפרודיה, ורק לאחריה "המקור".
הסופר הולך יותר מדי צעדים קדימה בעלילה מרובת הפרטים. משאיר את הקורא מאחוריו, טובע בסימבוליזם חסר עכבות שבולע הכול. לכל חפץ מקרי במרחב, לכל מחווה, לכל הדהוד – יש דו־משמעות. שום דבר הוא לא הדבר עצמו. אף אדם הוא לא האדם עצמו. לכל אחד יש כמה שמות, עד שלעיתים קשה לעקוב ולזהות את דמויות המשנה.
והדבר הולך ומקבל משנה תוקף, עד שגם הדמות הראשית מוטלת בספק. אוסאוט נזעק לכאורה: "כל הקשרים שלי נהרסו. את אמי החולה ואת אשתי עצרו הגרמנים. הדוד שלי נעצר… בסביבה שלי כבר לא נשאר אף אחד… גם לי לא נשאר הרבה זמן. יש סיכוי זעום שאצא מזה בחיים". לכאורה זעקתו הנואשת של אדם שהעולם אכן סוגר עליו, אבל עד לרגע זה כלל לא חשב על אימו, ואת אשתו (שהיא כאמור בת דודו) לא סבל אף פעם. בסביבה שלו לא נשאר אף אחד, אבל בסביבתו המהותית, הפנימית, מעולם לא היה אף אחד מלכתחילה.
לכן בשלב מסוים עולה התהייה אם הוא בכלל אמיתי. האם אוסואוט הוא בעצם דורבק או ההפך, והאם כל העלילה הרעועה היא לא יותר מהוויה תודעתית של אדם הסובל מפיצול אישיות? היחידה שיכולה לאשש את קיומו החד־משמעי היא אימו, כלומר היחידה שטענה כי ראתה את שניהם עומדים אחד ליד השני. ברם, לפני שנלקחה על ידי הנאצים הייתה מאושפזת בבית חולים למאותגרי נפש. לכן אינה מהווה באמת סמכות אמינה, וממילא היא נעלמת מהרומן מהר מאוד.
גורל מעורר אדישות
אף שלאורך הדרך פזורים רמזים המאששים את קיומו של דורבק כדמות ממשית, עם שיער בלונדיני, בניגוד לאוסואוט שצבע את שערו בשחור, ישנם תמיד גם כאלו הסותרים זאת. עד שבעמוד 203, בעוד "מבחן מציאות", אוסואוט פוצח במונולוג שנועד לפוגג את הערפל האבסורדי. כלומר, מנסה לנמק למה בכלל הפך בן־רגע ממוכר טבק אפרורי לסוכן חשאי.
"כשראיתי אותו בפעם הראשונה חשבתי: הייתי צריך להיות כמו האיש הזה… אני מתכוון בערך כמו מוצר בבית חרושת: מפעם לפעם אחד המוצרים לא יוצא מוצלח, מייצרים במקומו מוצר טוב ואת הנפל זורקים… אבל אותי לא זרקו, המשכתי להתקיים… אף פעם לא ידעתי שאני העותק הלא מוצלח, עד שפגשתי את דורבק… אז הבנתי שבהשוואה לאיש הזה אין לי סיבה להתקיים, שאני יכול להצדיק את קיומי רק בכך שאעשה מה שהוא אומר".
לכאורה מוגש לנו כאן הפתרון לחידה, אבל אם חוזרים לאחור וקוראים את סצנת המפגש ביניהם, אין שם שום נימוק רגשי או תחושה כי אוסואוט חווה משהו בעל משמעות אדירה. דומה כי הספר, שהחל כמעין פנטזיה פארודית קצבית, החליט פתאום להפוך חברבורותיו ולנסות לגדל אופי ועומק, אבל לא ממש הצליח.
התוצאה בסופו של דבר, בפרספקטיבה של זמן, היא תמוהה במקרה הטוב; הספר לא מספיק מותח כדי להיות מותחן טוב. לא מספיק ציני, אקזיסטנציאליסטי ומיזנתרופי כמו הרומנים הצרפתיים. לא מספיק מופרע ומצחיק כמו סרט של טרנטינו, ובעיקר מעביר את הקוראים חוויה קהה מאוד ואטומה מבחינה רגשית; למרות כל הניסיונות המאוחרים וכל הזגזוגים, אוסואוט נותר פלקטי. גורלו מעורר אדישות. אם יחיה, אם יעונה, אם יוצא להורג.
יכול להיות שאין רומן הולנדי אחד, גדול ומכונן על מלחמת העולם השנייה, אבל יש עדיין רבים מאוד שלא תורגמו לעברית. אולי את אחד מהם תמצא בעתיד אותה רכבת קאנון במסעה לאחור. ואם לא, תמיד אפשר לרענן את התרגום ליומנה של אנה פרנק.
