רחוב הנשמות הטהורות: הפרויקט שמשמש כצוהר ללב של דיירי הרחוב

אם תצאו לרחובות תל־אביב ותיתקלו באישה צעירה בכובע מצחייה שמסתובבת עם דרי הרחוב, אבל לא ממש נראית שייכת – כנראה פגשתם במור שעל. עד שהגיעה לתל־אביב מחיפה, היא בכלל קראה להם הומלסים. "לא הבנתי איך זה יכול להיות שמצד אחד יש כל כך הרבה מהם, ומצד שני האנשים פה פשוט מתעלמים מהם. זה לא נתפס".

בהדרגה שמה לב שעל (36), צלמת בהכשרתה, שהעיניים שלה נמשכות אליהם באופן כמעט אוטומטי. "כשהגעתי לתל־אביב לפני חמש שנים לא ממש ניגשתי אליהם כי חששתי. אחר כך, כשעבדתי במסעדות, הייתי שואלת אותם אם הם רוצים לאכול או לשתות משהו, ומוציאה להם".

נקודת המפנה בחיבור החזק בין שעל לדרי הרחוב הגיעה בתחילת תקופת הקורונה. היא העבירה את הסגר הראשון בדירה עם חלון לרחוב אלנבי, וחוסר המעש הוביל אותה להסתכל דרכו במשקפת. ואז היא התחילה לצלם דרי רחוב ולהעלות לסטורי שלה, וראתה שלאט־לאט מתווספים לה עוקבים. "לפני כן העליתי תמונות אמנותיות שלי. הייתי מאוד עסוקה בעצמי, בנראות שלי", היא מודה, "זה בא ממקום מלא אגו, ופתאום התחלתי לראות גם אותם".

מה גרם לך לשבור את המחסום ולהתקרב אליהם?
"יום אחד עברה בחלון רונה, דיירת הרחוב הראשונה שיצרה איתי איזשהו קשר. ביום הראשון שלי בתל־אביב היא קיללה אותי ונבהלתי ממנה. תיעדתי אותה בווידאו כשאני שואלת אותה אם היא מודעת לקורונה. היא התעצבנה ממה ששאלתי אותה, כי היא כעסנית כזאת, והעליתי את כל הסיטואציה לסטורי.

"ואז מכרה שלי ראתה את זה ויצאה עליי: 'את צריכה להתבייש בעצמך! תעיפי את זה מיד! אני מאוד אוהבת את האישה הזאת, ואת לא מכבדת אותה'. נורא נבהלתי. הלכתי למטפל שלי ואמרתי לו שאני לא מבינה למה היא יוצאת עליי, אני מנסה לעשות משהו טוב, להראות שיש פה דרי רחוב שבזמן שכולנו בסגר הם בחוץ. ואז הוא אמר לי להסתכל על זה מנקודה אחרת: 'היא לא באה לתקוף אותך, היא באה להראות לך שאת נוקטת בגישה הלא נכונה'".

"הלב שלי במקום הנכון. מי שחושב שאני מחפשת פרסום – אז שיהיה לו בהצלחה. לגבי המחיר שהם יכולים לשלם על החשיפה, אני באמת לא יודעת ויכול להיות שהם ישלמו על זה, אבל מה עדיף? שימשיכו להירקב ברחוב?"

אז שעל החליטה לשנות גישה. היא לקחה מצלמה, שמה כובע מצחייה, שיהפוך לסימן ההיכר שלה (ועוד נרחיב עליו בהמשך), ויצאה לרחוב. "בפעם הראשונה שממש ישבתי וראיינתי אותם, סיפרתי להם שאני רוצה לתעד את זה, כי אני מתעדת את הכול כל הזמן, והם ממש זרמו. חזרתי הביתה, הסתכלתי על התמונות, ואמרתי: 'בוא'נה, הם ממש מעניינים!' והעליתי את זה לרשתות. לא יודעת איך להסביר את זה אבל זה פשוט נהיה ויראלי ברגע, לטוב ולרע".

מה הכוונה לרע? תגובות רעות?
"כל מיני תגובות פוגעניות. הרבה ביקורת. על זה שדרי הרחוב לא יודעים מה המחיר של החשיפה ושזה יכול לפגוע בהם בהמשך. על זה שאני משתמשת בהם בשביל פרסום".

ואיך את עונה להם?
"הלב שלי במקום הנכון, ואני יודעת מה המניעים שלי, מי שחושב שאני מחפשת פרסום, אז שיהיה לו בהצלחה. לגבי המחיר שהם יכולים לשלם על החשיפה, אני באמת לא יודעת ויכול להיות שהם ישלמו, ויכול להיות שאני אשלם על זה מחיר, אבל מה עדיף? שימשיכו להירקב ברחוב או שאני אעשה משהו שיזיז אותם קצת?

"זה היה מסוג הרגעים שאת אומרת לעצמך: יש לי כאן זהב. יש פה קהל שצמא לראות את האנשים שהם מפחדים מהם, יש את דרי הרחוב שצמאים שיראו אותם, ואני באמצע. אני מסוקרנת מהם, ויש לי את הכלי הזה שנקרא אמנות שדרכו אני מצליחה להפגיש את שני הצדדים. החלטתי שזה הזמן שלי להיות חזקה מול התגובות הרעות, ולקוות שמתישהו זה ישתנה. המטפל שלי אומר: 'אל תילחמי בחושך, תגבירי את האור!' ושנתיים שאני מנסה להגביר את האור כל הזמן".

האנשים השקופים

במפתיע, שעל מאמינה שהמשיכה שלה לדרי הרחוב מגיעה מתוך איזו תחושה של הזדהות. "אני חושבת שתמיד הייתי ילדה שחיה בתחושה שלא רואים אותה. אבל זה רק שלי. כשאני מדברת על זה עם ההורים שלי, הם לא מבינים מה אני רוצה. אני כאילו הייתי הילדה המועדפת בבית, הם תמיד היו סביבי. אבל חייתי בתחושה שאני אוויר, עד היום בגיל 11, שבו קיבלתי מצלמה שנתנה לי שני דברים: גם מסתור כשאני עומדת מאחוריה, וגם תפקיד בעולם.

"נקודת ההשקה עם דרי הרחוב היא שגם אותם אף אחד לא רואה, ופתאום אני רואה אותם והם רואים אותי. כשהם מקשיבים לי, אני לא מרגישה שהם שופטים אותי, שזה משהו שתמיד הרגשתי. תמיד הייתי העוף המוזר, הלא ברורה, זאת שלא במסלול.גם הם לא במסלול. אבל לא רק שהם לא במסלול, הם גאים בזה. כאילו יש איזה מין קונספציה שהם מתביישים במצב שלהם, או צריכים להתבייש בו, אבל הם אומרים: לא רק שאני לא מתבייש במצב שלי, אני הולך על רוטשילד עם הפצעים שלי בחוץ, עם הטינופת, עם הלכלוך, ואני אבוא אליך ואגיד לך: תביא כסף".

אני לא חושבת שגאווה זו המילה. לפעמים זו תגובת נגד למה שמרגישים באמת. הם בכלל בוחנים את העולם בעיניים האלה?
"כל כך כן. הם מאוד מודעים לעולם הנורמלי. משם הם באו. אף אחד לא נולד להיות דר רחוב. אתה מגיע למצב שהחיים נתנו לך מכה ועוד מכה ועוד מכה – עד שוויתרת לגמרי. והוויתור הזה גורם לך גם לוותר על הבושה. ועם זה מגיעה גם הורדת מגננות ומחסומים ואגו, ועל זה אני מעריצה אותם. באמת. את מדברת עם מישהו שמה שהוא חושב, הוא אומר – קצת כמו לדבר עם ילד, אבל ילד בוגר. זה קרוב לא־לוהות. אני יודעת שזה נשמע מוזר".

"אני נקשרת במיוחד למי שאני מגלה בו את הצדדים הכואבים שלי. למשל, יש את וסילי, שהפך להיות חבר מאוד קרוב שלי, כי פשוט ראיתי בו את הגרסה הקודמת שלי. יש בו הרס עצמי מאוד גדול, שפשוט גורם לו כל פעם מחדש ליפול, וכשכואב לו, הוא פוגע באנשים שהוא אוהב – שני הדברים האלה הם עקב אכילס שלי. זה מה שאני עושה להורים שלי ולאחיות שלי ולחברים שלי. כשכואב לי, אני לא יודעת לדבר את הכאב, ואני פוגעת קשות באנשים הקרובים אליי, ווסילי עושה את אותו דבר. אז כשאני מסתכלת עליו – אני רואה בו כמו בן שלי. אני לא יודעת להסביר את זה. זה כאילו משהו רוחני".

"אתה לא נולד להיות דר רחוב. אתה מגיע לאיזשהו מצב שהחיים נתנו לך מכה ועוד מכה ועוד מכה – עד שוויתרת לגמרי. והוויתור הזה גורם לך גם לוותר על הבושה. ועם זה מגיעה גם הורדת מגננות ומחסומים ואגו, ועל זה אני מעריצה אותם"

יש שיגידו על שעל שהיא אופטימית חסרת תקנה, אבל היא מאמינה שאפשר להוציא את כל דרי הרחוב מהרחוב, ללא יוצא מן הכלל. כל מה שצריך זה מישהו שבאמת אכפת לו. "הם חוזרים להיות ילדים", היא מסבירה, "הם צריכים 'אבא' או 'אמא' שילוו אותם בחזרה לחיים צעד־צעד, לאורך תקופת שיקום ארוכה. לא שנה־שנתיים, זה לדעתי עשור, שניים, אפילו שלושה. אבל בעשורים האלה הם צריכים בית – מקום שהם יודעים לפנות אליו.

"בכל שכונה פה בתל־אביב, יש חבורה של שכנים שדואגים לדר המקומי. אני מקבלת הרבה הודעות כמו 'היי, ראית את בוריס? אנחנו דואגים לו'. אם היית דיירת רחוב, והשכנים היו מכירים אותך בשם, ודואגים לך בקטע של 'אכלת היום?', 'בא לך לשבת איתנו?' זה היה גורם לך להיזכר שיש עוד עולם, ולרצות להיות חלק ממנו, וזה השלב הראשוני ביציאה מהרחוב. ברגע שיש להם את הבנאדם שמלווה אותם – הם יוצאים מהרחוב.

"אנשים מתלוננים שהמדינה לא עושה מספיק, שהרווחה לא עושה מספיק, ואין ספק שמשהו שם לא עובד, אבל זו גם אחריות שלנו, של כל בן אדם. אלה אחים שלנו, שנשברה להם הנפש. הם לא אנשים רעים.

"תחשבי על זה, בן אדם שפשע, נכנס לכלא – מקבל שלוש ארוחות ביום, טיפול רפואי, סופרים אותו, עוזרים לו להשתקם. בן אדם שנקרעה לו הנפש, מגיע לרחוב, ולא רואים אותו! זה הורג אותי. ואגב, כשהם יוצאים מהרחוב, כל מה שמעניין אותם, זה לעזור לאחרים. בגלל זה אני פותחת עמותה – כי אני רוצה לייצר את המעגל הזה".

תסתכלו עליהם, תראו אותנו

פרויקט דרי הרחוב שלה מבקש לשים במרכז אוכלוסייה שאף אחד לא מסתכל עליה. היא רוצה לתת להם מקום, תחושה של ערך, כבוד ואהבה. שעל עושה את זה בעצמה בשיחות, ביצירת קשר אישי, בקניית אוכל, שתייה ותרופות. כדי לממן את הפעילות הזאת היא מתעדת את חלקם ומעלה לרשתות ולאתר הפרויקט morshaal.com, והחלום שלה הוא להרחיב את הפעילות ואת היקף העזרה. בקרוב היא תצא בקמפיין גיוס המונים, שהיעד שלו הוא חצי מיליון שקלים.

"הם מאוד רצו את התיעוד. הם הקהילה הראשונה שבעצם אומרת לי, אנחנו רוצים שתצלמי אותנו, ולא 'למה את מצלמת עכשיו?' השאלות שאני שואלת אותם הן שאלות שגם מציקות לי: איך אתה מתמודד עם הבושה? אתה מאמין בא־לוהים? למה אתה במצב הזה? איך זה לא להתקלח? והם פשוט עונים לי בכנות מוחלטת. אני מרגישה ביטחון מלא לשאול אותם שאלות שבחיים לא שאלתי אף אחד – אפילו לא את עצמי – ופתאום הבנתי דברים גם עליי, דרכם".

מעניין שאת כל כך מזדהה איתם. נראה לי שלרובנו יש תחושה שהגעה לרחוב היא מקרה קיצון שאין שום סיכון שנגיע אליו.
"תראי את האוקראינים. ברגע אחד, כולם נהיו הומלסים. זה יכול לקרות לכל בן אדם. אני תמיד אומרת שאם לא הייתה לי המשפחה שלי, הייתי ברחוב מזמן. אני לא אתפלא אם בגלגול הקודם גרתי ברחוב, וזה התיקון שלי. אין דר רחוב שלא רוצה לקום בבית שלו, שיהיה לו טוב.

"בגלל זה רבים מהם מכורים לסמים. מה זה סם? זה החבר הכי טוב כשאתה לא יודע להתמודד עם המציאות. ומי יודע להתמודד עם המציאות? מי שיש לו משפחה, שגדל בבית טוב. אבל ממה שאני רואה, אין אחד שלא רוצה לצאת. מי רוצה לקום בבוקר על ספסל?"

"אנשים רוצים מאוד את התיעוד בסטורי ובאינסטגרם, וזה גם כיף לי להעלות אותו, אבל להיות שעתיים־שלוש ברחוב ולחזור הביתה זה מפרק ברמה מטורפת. חשבתי שעם הזמן אתרגל, אבל זה רק נהיה קשה יותר"

מה החזון של העמותה שאת מקימה?
"החזון הגדול הוא להפסיק את התופעה של דרי הרחוב. אני בונה את העמותה הזאת כדי להתרחב לכל הארץ ואחר כך ללמד את כל העולם. אני רוצה שעוד מתנדבים יצאו לרחוב, ללמד אותם איך לגשת לדרי רחוב, איך להכיר, לקרב את שני העולמות המקבילים.

"אני רוצה להקים הוסטל שיקומי, שיהיה להם בית. להתחיל עם איזה פיילוט קטן, שיתאים לעשרה דיירים. שלכל אחד מהם יהיו החלל והמקום שלו. בלי תנאי. שגם אם הוא ממשיך לעשות סמים, הוא יודע שיש לו איפה לישון, להתקלח, לקבל טיפול רפואי ולדבר עם מישהו. ההוסטלים שיש היום הם ברמה נוראית, בלי מים זורמים, עם חולדות.

"כל החיים חיפשתי משהו לנפש. עבדתי בכל כך הרבה עבודות, והרגשתי שאני לא מוצאת את עצמי. כבר הייתי אובדנית. ופתאום הגיע הפרויקט, ואני מרגישה שיש סוף־סוף משהו שמאכיל אותי בנפש. ואני לא מסוגלת לוותר על זה".

ובשום שלב את לא מפחדת?
"בהתחלה היו כאלה שפחדתי מהם, וזה נשמע קיטש – אבל ברגע שהיה מבט, משהו נרגע וניגשתי. כשהתחיל איזשהו שיח, הפחד פשוט ירד, ולמדתי להבין שפחד פשוט משתק והוא לא אמיתי. כשאנשים שואלים אותי אם אין מה לפחד אני ממש קרועה, מי אני שאגיד למישהי לא לפחד, או לקחת אחריות ולהגיד לה שתתקרב לדרי רחוב חופשי, לא יודעת במי היא תיתקל. אבל אני תמיד אומרת לעשות את זה בהדרגה, להגיד שלום מרחוק, להציג את עצמך, לשאול אם הוא רוצה משהו לשתות.

"לא נחשפתי לאלימות שהופנתה כלפיי ולא לתקיפות, והם היו מאוד מנומסים, ולא רצו את הכסף שלי, ולא אוכל ושתייה – הם פשוט רצו להרגיש חלק מהעולם שלי.

"לפני כמה זמן הלכתי ברחוב עם זוהר, דייר רחוב משוקם, ומישהי ראתה אותנו ופרצה בבכי, היא סיפרה שלפני הפרויקט היא פחדה מהם פחד מוות, ברמה שהייתה חוצה את הכביש כשראתה דר רחוב. והיום היא ניגשת ויושבת איתם. התרגשתי ברמות, זאת הסיבה שאני עושה את מה שאני עושה! וקשה לי. אני בלי משכורת, אני נאבקת על כל שקל שיש לי בחשבון. אני עובדת כל היום, כי אני לבד בכל הפרויקט הזה. אבל הרגעים האלה מזכירים לי להמשיך לרוץ, שהכסף יגיע מתישהו ויהיה בסדר".

למה כובע

הקרבה לדרי הרחוב כמובן מזמנת גם מצבים קשים. "למשל ג'וני, דר רחוב שהיה מכוסה כולו בדם כי עכשיו פוצצו אותו במכות, והוא לא רצה להתפנות לבית חולים, כי הוא מחכה למוות, כמו הרבה מהם. התחננתי בפניו שיבוא איתי לבית חולים. זה היה הרגע היחידי לדעתי שפרצתי בבכי.

"יש גם כל הנושא של הזנות, שקשה מאוד לראות. 99 אחוזים מדרות הרחוב משתמשות בזנות כדי לממן את הסמים. לקח לי הרבה זמן לגשת לשם. לכן גם לא תיעדתי בהתחלה נשים בכלל. עד שהתחלתי להכיר אותן יותר, והן נכנסו לי עמוק ללב".

בימים אלו שעל בהפסקה מהרחוב, וממשיכה בעיקר בפעילות אדמיניסטרטיבית למען העמותה. "אנשים רוצים מאוד את התיעוד בסטורי ובאינסטגרם, וזה גם כיף לי להעלות אותו, אבל להיות שעתיים־שלוש ברחוב ולחזור הביתה זה מפרק ברמה מטורפת. חשבתי שעם הזמן אתרגל, אבל זה רק נהיה קשה יותר. פעם אוהד חמו, הכתב לענייני ערבים של חדשות 12, אמר שאף אחד לא מבין מה זה לצאת לעזה ולחזור לחיים הנורמטיביים, לאישה ולילדים, זה לעבור מעולם לעולם.

"את מזועזעת, ואף אחד לא יודע מה את רוצה. קשה לי עם החברים שלי היום. כמעט אין לי חברים, פייר אני אומרת לך, כי אני נפגשת איתם – ועל מה אני אדבר איתם? על ריאליטי? ראיתי היום מכות וזנות וסמים, ואני לא יכולה לדבר על משהו אחר. וזה גם לא באמת מעניין אף אחד. חברים שלי אוהבים את מה שאני עושה, אבל הם לא רוצים לשמוע מה אני עוברת כל יום".

"אם את היית דיירת רחוב, והשכנים היו מכירים אותך בשם, ודואגים לך בקטע של 'אכלת היום?', 'בא לך לשבת איתנו?' זה היה גורם לך להיזכר שיש עוד עולם, ולרצות להיות חלק ממנו, וזה השלב הראשוני ביציאה מהרחוב"

מפתיע לגלות כי דרי הרחוב מגיעים מספקטרום רחב של החברה הישראלית – ממשפחות קשות־יום ועד משפחות עשירות. למרבה ההפתעה, המשפחות דווקא לא רואות בעין יפה את הפעילות של שעל. "אני השעיר לעזאזל. המשפחות נכנסות בי על 200, ואני לא יכולה לשפוט אותן, אין להן במי להיכנס. מבקשים שאוריד את התיעוד מהרשתות, בתוקפנות, באיומים בתביעה. בינתיים רק איומים, אבל גם בגלל זה אני פותחת עמותה, אני לא יכולה לשאת את זה יותר. הפחד משתק. אני בן אדם אחד. אם משפחה באמת תתבע אותי, מה אני אעשה?

"אני שומרת על עצמי כמובן, שואלת את דרי הרחוב לפני שאני מצלמת ומראיינת אותם, אפילו מחתימה על טופס. הם רוצים את התיעוד כי בסופו של דבר, זה לטובתם. אנשים מכירים אותם, עוזרים להם, מזהים אותם. אבל למשפחות קשה לראות את זה".

"כמעט אין לי חברים, פייר אני אומרת לך, כי אני נפגשת איתם ועל מה אני אדבר איתם? על ריאליטי? ראיתי היום מכות וזנות וסמים, ואני לא יכולה לדבר על משהו אחר"

אפרופו משפחות, מה המשפחה שלך חושבת על כל העיסוק שלך?
"המשפחה שלי עברה תופת. בהתחלה צללתי לעומק הרחוב, חייתי רק אותו, לגמרי הייתי יכולה לעבור לרחוב, אבל לא עשיתי את זה. הוצאתי את עצמי מהחיים הרגילים, ופשוט אמרתי: אני חיה רק אותם, רוצה להיות רק בעולם שלהם, והפכתי להיות בן אדם כעסן – לא רוצה לשמוע אתכם, לא רוצה לדבר איתכם, לא רוצה רווחה, לא רוצה מדינה. כולכם רעים, ואנחנו טובים.

"אמנים עושים את זה הרבה, נכנסים לאיזשהו תהליך מחקר, והופכים להיות המחקר בעצמם. גם ההכרה הגדולה שקיבלתי מהרשתות ומהקהל תרמה לזה. כל החיים כאילו אמרו לי: מה את עושה? מי את? האמנות שלך לא תצליח, הצילומים שלך לא יצליחו, את לא תצליחי. ופתאום אני נורא מצליחה. זה גרם לי מאוד לכעוס וזה יצא בעיקר על המשפחה שלי. ניתקתי אותם לגמרי מהחיים שלי, והם ראו את הכול מבחוץ.

"כשהתחלתי לחזור להיות איתם בקשר, היה קשה מאוד, ועברנו תהליך לא פשוט של שנתיים. היום אני במקום הרבה יותר מאוזן, והמשפחה שלי מאוד עוזרת לי ומלווה ותומכת בי. ההורים שלי מדהימים. הם באים איתי לרחוב. יש דרת רחוב אחת שדלוקה על אבא שלי, זה קורע. ברור שהם היו רוצים לראות ילדה נורמטיבית שהיא כבר אמא ומגיעה בשישי עם הילדים, ולא רצה כל היום סביב דרי רחוב. אבל הם מבינים שאני שונה, ושזה מה שאני רוצה לעשות. והם מקווים שיום יגיע ואהיה אמא".

כרגע שעל היא סוג של אמא לדרי רחוב, ומרגישה שיש לה תפקיד ואחריות כלפיהם. "אישית הצלחתי להוציא שלושה אנשים מהרחוב. יש עוד חמישה שהציבור עשה את הרוב ואני ליוויתי מרחוק".

בחזרה לכובעים. לכל דייר שיוצא מהרחוב שעל נותנת מתנה – כובע מצחייה של GOORIN BROS, שעליו הדפס של חיה. "לכובעים יש משמעות כפולה. קודם כול, אני מנסה לנרמל את התופעה הזו של דרי רחוב, ואלה הכובעים הכי מיינסטרים. כל תל־אביבי מסתובב איתם. וישנו הרובד העמוק יותר, שברחוב אתה הופך להיות סוג של חיה, אתה נהיה נפש הישרדותית. ולכל דייר רחוב שיוצא מהרחוב, אני קונה כובע עם החיה שלו: נגיד וסילי היה אריה, לזוהר קניתי נמר. כי הם ניצחו את החיה שבהם".