עם הספר
נייר ישן, סיפורים גדולים / אלחנן שפייזר
קררו את המאכלים, החנו את האוטובוסים, קפלו את הנטפליקס. כאשר התקבל הצו המוצשי לצאת לרחובות ישראל ולקושש פיסת חיים ב־25 שקלים בלבד, שאלה אחת עמדה לנגד עיניי: איזה ספר לקנות?
כן, זו עומדת להיות פיסת פרופגנדה ביבליופילית, מכתב אהבה קצר למילה הכתובה ולקלות המרהיבה שבה אפשר להשיג אותה. ולא מדובר פה בספרים שניתן להשיג בחנויות הרשת הירוקות והצהובות המנקדות כל קניון ורחוב עיר ראשי במדינת ישראל (אם כי, כבודם במקומם מונח), אלא באלו שספונים בפינות החשוכות של חנויות קטנות, שבעצמן ספונות בצדי הדרך.
אלו שמלאות בניחוחות של נייר ישן וסיפורים גדולים. אלו שמציעות את כל כתבי ז'בוטינסקי בהדפסה ראשונה ובמצב מצוין, ובמדף לידם עותקים מרופטים של דמדומים והרלן קובן. אלו שלא מדפיסות מחירים על מדבקות זרחניות אלא מציינות אותם בעיפרון חלוש על גב הכריכה או בעמוד הראשון.
ביוגרפיה של אנה פראנק? יקר מדי ומדכא מדי. ספרו הראשון של ג'ון גרישם? פלבאי מדי. ישו והיהדות? נוצרי מדי. נחמה ליבוביץ' על ספר שמות? דוסי מדי
בשינוי קטן ממשפטו המפורסם של פורסט גאמפ, כל מדף של החנויות האלה הוא כמו קופסת שוקולד: אתה אף פעם לא יודע מה אתה הולך לקבל. ספר שירה עב־כרס, מרופט מדפדוף אוהב, איזו ביוגרפיה ישנה של איש פלמ"ח שמעשי גבורתו כמעט שנעלמו מהתודעה הציבורית, אולי אפילו רומן שדה תעופה חדש וחביב שככל הנראה נקרא ברציפות במהלך שבת אחת ואז הועבר בכמה פרוטות לחנות המקומית – ממתין לאדם הבא שמעוניין בקצת אסקפיזם ספרותי.
למרבה המזל, חנות כזו בדיוק שוכנת במרחק הליכה נאה מדירתי, ושמתי את פעמיי אליה כשאני כבר עמוס במחשבות ובציפייה. את הדרישות של הפרויקט הזה היה ניתן למלא בשתי דקות בדיוק: לצעוד פנימה, לשלוף כמה ספרים ישנים מספיק ומדופדפים מספיק כך שלא יחצו את הקו השחור העליון של התקציב, לבחור את הטוב ביותר, לשלם למוכר בברכת שבת שלום ופסח כשר ושמח, ולהידחף בחזרה אל ביתי לתרגיל כתיבה נחמד.
אך ידעתי שאם כך אפספס את הנקודה פעמיים: ראשית, לא יכולתי לבחור כל ספר. הספר הזה היה צריך לקלוע לאיזו נקודה מושלמת שמאפשרת קצת התפייטות טקסטואלית בלי להיות, ובכן, פלצנית מדי. אבל העניין הגדול יותר שהיה מתפספס פה הוא הריטואל ההכרחי שכרוך בכל ביקור בחנות ספרים יד שנייה: שיטוט חסר מטרה.
לא הולכים לחנות ספרים יד שנייה סתם כדי לקנות איזה ספר. הולכים לחנות ספרים יד שנייה כדי להתחבר עם הספרים. להסתכל, לפתוח, לרפרף, לקרוא כמה שורות, להשיב למדף ולהתחיל מההתחלה. אם הייתי סתם נכנס, סתם קונה ספר וסתם יוצא לרחובות המושבה הגרמנית – מי יודע אילו אוצרות היו מוחמצים? לא ולא. זמן הביקור המינימלי בחנות ספרים יד שנייה הוא 15 דקות, וגם זה רק בדיעבד ובמהירות מוגזמת.
הגעתי. בתוספת ראויה לאווירה, מוזיקה קלאסית התנגנה בנעימות בחלל החנות. מאות ספרים קרצו לי ממדפים עמוסים ומיד התחלתי בשיטוט, שהפעם היה מלווה בצורך הפרקטי למצוא את הספר המתאים. ביוגרפיה של אנה פראנק? יקר מדי ומדכא מדי. ספרו הראשון של ג'ון גרישם? פלבאי מדי. ישו והיהדות? נוצרי מדי. נחמה ליבוביץ' על ספר שמות? דוסי מדי. עשרים דקות חלפו במהירות.
פתאום נתקלתי בספר קטנטן ומרופט באנגלית: "ארבע טרגדיות ואוקטביה" של הפילוסוף והמחזאי הרומאי סנקה. ודאי שזה מוגזם, חשבתי לעצמי, ובכל זאת התחלתי לדפדף, כמצוות המקום. ואז, רגע לפני שסגרתי והמשכתי הלאה במסע שלי, צדו את עיני כמה מילים קטנות שנכתבו באנגלית בקצה אחד העמודים: "יעקב ועשיו?"
סקרן, המשכתי לדפדף. מילים נוספות צצו בעט כחול: הקשרים תנ"כיים, קושיות ספרותיות, אפילו קושיה על התרגום, בתוספת המילה המקורית ביוונית עתיקה. עוד ועוד סימונים, כולם מעידים על כך שלפני שהספר הונח על מדפיה של החנות הזו, הוא היה מושא לעיסוק קדחתני של אדם מלומד שביקש לפצח את סודותיו. זה לא היה סתם חפץ דומם, הוא היה כמעט יצור חי, עם סיפור ונשמה משלו. לעזאזל השיקולים האחרים, לא יכולתי להרשות לעצמי להשאיר אותו שם.
המחיר התאים, המוכר שמח, ואני יצאתי מהחנות עם ספר ישן ועם סיפור חדש.
פת במלח
אנטרקוט אוכלים רק בפריפריה // יאיר קראוס
אופק ואור מ"אימפריית הבשר" בעכו יודעים כבר טוב מאוד איך אני אוהב את סטייק האנטרקוט שלי. שלא יהיה צלוי מדי, שהבשר יישאר אדום ושהאומצה תהיה משוישת למדי. טוב, אתם מבינים שאין לי הרבה דרישות מעבר לכך ממנה שעולה 25 שקלים. יש ביני לבין אופק ואור הסכם שבשתיקה, גם אם לא סיפרתי להם עליו. אני לא שואל מה מקור הבשר ומה פשר המחיר הנמוך שהם גובים והם בתמורה מוכנים להוסיף לי קצת צ'יפס למנה, אם נשאר להם במגש מעט מתפוחי האדמה המטוגנים מההזמנה של הבחור הקודם שהזמין שיפוד כבש ואקסטרה צ'יפס בצד.
מבחר הסלטים שמונחים על מצע נירוסטה מבריק לא יבייש מסעדת מישלן, גם אם בחתוליית פועלים עסקינן
מבחר הסלטים שמונחים על מצע נירוסטה מבריק לא יבייש מסעדת מישלן, גם אם בחתוליית פועלים עסקינן. הדירוג המוסכם ברחבי תבל לסמל איכות וטעם לא הגיע לפריפריה ובטח שלא לעכו, כך שלתושבי האזור אין למה להשוות ואין דרך לקבוע סטנדרט. הרי מה כבר יוקרתי יותר מנתח סטייק אנטרקוט שמוגש על צלחת פלסטיק חד־פעמית. בכל אופן, אני מצלחֵת על הפלסטיק המשובח סלט טרי קצוץ, בצל שרוי בתחמיץ סומק, עלעלי פטרוזיליה רעננה ומלפפונים חמוצים שלהם עוד נקדיש פרק נפרד בסיום המשימה – את שלי עוד לא אמרתי. את הכול אני מכסה במעטה חרמוני לבן ומושלג של טחינה ובפסגה אני תוקע שיפקה קטן ויפה. אייל שני היה עושה מזה שיר, חלי ממן עושה על זה קריירה. לא אכביר במילים, אגש לשולחן הקבוע שלי ואדגום את העניין משל אני לא מכיר את המנה הזאת ולא אכלתי כאן בשבוע שעבר.
אני מודה שלרוב אני איש פשוט. אלמלא הטילו עליי משימה למצוא ארוחת צהריים ראויה לשמה בסכום פעוט שכזה, תוך ודאות שלא אעמוד בה, לא הייתי מזמין את נתח הבשר הזה אלא בוחר במנת הבית האהובה עליי כאן – טחול ממולא בכל טוב ובמרכיבים שאיני יודע מהם, אך הייתי רוצה להאמין באיכותם כשהחריפות המעקצצת שלו מקהה כל ספק קל בהרכבו המשובח. אף לא אחד במערכת מוצש, הממוקמת בכרך הגדול ירושלים, לא דמיין לעצמו שבארץ ישראל העברית והכשרה של שלהי ניסן, באביב 2022, אמצא ארוחה שמכבדת את בעליה בסכום כזה. אבל לאנשי הפריפריה יש פריווילגיות שבעיר הבירה לא תמצאו.
אז מה היה לנו לסיכום? מגבלה קשיחה של 25 שקלים, מנת חלבון מקיימת ומנת שומנים בריאה של טחינה, ותתעלמו מכל שאר הג'אנק. ואי אפשר לסיים דיווח שכזה בלי ביקורת בונה אך חותכת: למה. מגישים. כאן. מלפפונים. חמוצים. בחומץ!!! מי אוהב מלפפונים בחומץ ולא במלח?
שי לחג
כגודל הציפייה לא גודל המתנה / אביגיל זית
העיקר הפתק. כך נהגו להגיד בימי ההולדת בשנות בית הספר היסודי. האמירה התחזקה אף יותר סביב אירועי הגמד והענק של חודש אדר, שיבוא עלינו לטובה בעוד 11 חודשים – לא להתייאש. כבר אז ידעתי להבחין שלא מדובר רק באמירה ערכית שהחינוך לצניעות ולהבעת אהבה שאינה חומרית ניסה להטמיע בנו. ברור היה שבמסווה של אידיאלים גדולים בעצם מנסים להגיד: יש מישהו שלא ישקיע במשלוח המנות ועם המזל הנאחס שלך כנראה הוא יקבל את השם שלך בהגרלה, אל תתאכזבי.
אחרי דין ודברים ושיחת הרגעה עם המנהלת הקונה החליטה לרכוש בסכום מלא (!) את המתנה כי רק זה מה שחסר לה, "שהוא יחזיר ויראה את הסכום"
למרות הקדחת הצרכנית שתוקפת את הקניונים ערב החג, שמתי נפשי בכפי ונכנסתי לחנות מוצרי טיפוח – מקום אידיאלי למתנות חג. הייתה שם משהי בת־מזל עם הטבת יום הולדת, היא שאלה במסווה תמים את המוכרת האם כאשר הזוכה המאושר בשי יבוא להחליף אותו כנהוג הוא יקבל זיכוי על סך הסכום המקורי, הנקוב לפני ההנחה, או את הסכום ששולם. אשת היומולדת די התעצבנה כשהמוכרת הסבירה שהזיכוי יהיה כסך השקלים שהיא העבירה לחנות, היא טענה בצדק או שלא, שהם בעצם מבטלים את הזכות שלה לקבל את ההנחה. אחרי דין ודברים ושיחת הרגעה עם המנהלת היא החליטה לרכוש בסכום מלא (!) את המתנה, כי רק זה מה שחסר לה, "שהוא יחזיר ויראה את הסכום".
נראה שהמסרים המרוממים שעליהם גדלתי לא חלחלו כמו שצריך ובטח לא הגיעו לכלל החברה הישראלית. מדי חג מארחים, בנות זוג והורים מתאכזבים ממתנה שלא עונה על הציפיות כי הפתק שעליו מסתכלים הוא זה שיצא לקופאית אחרי שגיהצתם את האשראי ולא ההוא שכתבתם עליו הקדשת חג שמח מהירה.
ובכל זאת, עם בוא האביב ולנוכח עליית יוקר המחיה יש צורך לבחון איך אפשר לעמוד ברף בלי להיכנס למינוס או סתם לוותר על 30 אחוז הנחה. הפתרון הראשון שלי, שבהחלט לא מתאים לכל אחד, הוא עבודות יד, רקמה, סריגה או ציור. ב־25 השקלים שקיבלתי מצאתי בד וחוטים שיספקו מוצר די טוב עם נגיעה אישית וקרובה. מניסיון, זו מתנת חג מרגשת, אבל אם זמן שווה כסף תצטרכו יועץ פיננסי או שתפגשו את ההוצאה לפועל בסוף החודש. חוץ מזה שאחרי ההוצאה ההתחלתית על חומרי הגלם צריך למסגר או לעבור אצל התופרת לגימורים ונגמר לי התקציב.
אפשרות נוספת שעלתה בדעתי היא לפנות למחוזות הסיניים. כל דבר שחשבתם לקנות לחג תוכלו למצוא בעלי אקספרס בסכום הקצוב, 25 שקלים. מיקסר לחמות? זו הכתובת, צמיד זהב 14 קרט לאשתך? יש, פרארי קטנה למארחים? בוודאי. וברצינות, ברשת יש אפשרויות לא רעות, צריך סבלנות ותכנון מראש, ושלושת השבועות שקיבלתי לפני החג לביצוע המשימה לא הספיקו. כאילו – מסין המשלוח יגיע תוך שלושה ימים אבל לכו תמצאו את הצבי של דואר ישראל.
אז נזכרתי שמדי שנה המתנות שזוכות בתשומת הלב המיוחדת נושאות את הפרצופים המתוקים של האחיינים, הילדים והנכדים. פתרון מעולה: תמונה של כולנו, או רובנו, כי בלי עין הרע תמיד אחד או שניים בדיוק נרדמו כשאמרנו צ'יז. בחנות הצילום גיליתי שלפתח תמונות זה לא עסק כזה זול, אבל אם אלך על התמונה הקטנה, עם המסגרת הזולה, בלי גרפיקה ועל נייר מט – יש סיכוי לעמוד בתקציב. כאן נכנסה בעיה אחרת כי אחותי בדיוק החליטה לעשות אלבום שלם להורים והשאירה אותי להמשיך לשבור את הראש.
כשהחג כבר כמעט נכנס ולא מצאתי פתרון ראוי למתנה בתרי זוזי שהוקצבו לי, עשיתי הגרלה בין פרחים מהצומת, עציץ תבלין מהמשתלה, עץ ריח לאוטו ופותחן יין לשולחן הסדר; כי בינתיים המסע הזה לימד אותי שאפשר להירגע עם הגרנדיוזיות ובאמת־באמת הסכום המושקע לא כזה קריטי, בסוף מה שהכי חשוב, זה הפתק.
בידיים של אגד
לפחות הנפקתי רב קו // עטרה גרמן
בשבוע שעבר התחדשתי בכרטיס הרב קו. אני יודעת, זה שלא נשאתי אחד כזה עד היום מעיד שאני מנותקת וחיה בסרט, וכן אני גם יודעת שאצל רבים זהו מוצר צריכה בסיסי, ובצדק. מה לעשות, בשנים האחרונות לא נדרשתי לכך, הטויוטות שהחלפתי שימשו אותי נאמנה והסיעו אותי בדרך הנוחה והעצלנית שאין מחיר לה. אבל כל זה התהפך לפני חצי שנה. עם שינוי הסטטוס הזוגי התחלף גם הסטטוס הגלגלי ובמסגרת מעבר דירה ומקום עבודה מרוחק, הרכב עבר לשימוש שלו והאוטובוסים עברו לשימוש שלי.
מאז אני משכנעת את עצמי שהנסיעה בישראל רוויית הפקקים, במיוחד במקומות המועדים, נרשמת אצל רוב הנהגים כחוויה מתסכלת ולעיתים אף בלתי נסבלת. לא פעם שמעתי את הטענה שהתחבורה הציבורית הפכה במידה מסוימת למהירה יותר מנסיעה ברכב הפרטי ושהיא דרך קלה ונוחה יותר להתניידות. אפשר לנמנם, לקרוא, לעבוד, לסמס ולגלוש בטלפון ללא חשש. הדרך לתחבורה ציבורית מעולה עוד רחוקה אבל המצב משתפר הודות להקצאת נתיבים המיועדים לאוטובוסים ומוניות בלבד, בכבישים עירוניים ובינעירוניים. הבטחות לקו רכבת תוך 28 דקות מבירת ישראל לשפלת החוף והפיכת כבישים לרחובות אופניים ומדרחובים שפתוחים לתנועת הולכי רגל בלבד.
טלפון לחבר גילה שאם אין לי רב קו וכיוון שכרטיסיות (תירגעו, ידעתי. אני לא כזאת מנותקת) ושקלים מזמן עברו מן העולם – לא נותרה ברירה אלא להוריד אפליקציה לטובת סריקת הקוד והכנסת פרטי אשראי
בפעם הראשונה שיצאתי מהבית ללא ליווי של רכבי הנאמן, מצאתי את התחנה הקרובה לביתי וגיליתי שזיהוי של המקום שממנו יוצא האוטובוס זה בהחלט מכובד, אבל אם לא אמצא גם את הדרך לשלם על הנסיעה אני לא אתקדם לשום מקום. טלפון לחבר גילה שאם אין לי רב קו וכיוון שכרטיסיות (תירגעו, ידעתי. אני לא כזאת מנותקת) ומזומן עברו מזמן מן העולם – לא נותרה ברירה אלא להוריד אפליקציה לטובת סריקת הקוד והכנסת פרטי אשראי. אז פספסתי כמה אוטובוסים ואחרי מסכת ייסורים דיגיטלית הצלחתי בקלי קלות לשלם עבור הנסיעה.
כך התניידתי חודשים ארוכים, עד שהמשימה שהטילו עליי כאן – לנסות לנסוע בסכום של 25 שקלים בתחבורה ציבורית – גרמה לי להנפיק רב קו.
מעשה שהיה: כדי לבדוק כמה רחוק אצליח להגיע, ניצלתי נסיעה נדרשת לכנס של מפלגת כחול לבן, שחגגה שלוש שנים להקמתה והגעתי לראשונה לתחנת הרכבת על שם יצחק נבון בירושלים – באופן סימבולי גם כן – שלוש שנים אחרי שנפתח קו השירות הישיר בין ירושלים לתל־אביב. הנסיעה הקצרה בקו פנימי בירושלים עלתה שישה שקלים. אחרי ירידה של 80 מטר מתחת לאדמה וארבעה שלבים של מדרגות נעות הגעתי סוף־סוף לתחנת המוצא.
להפתעתי במכונת התשלום לא ניתן לסרוק קוד דרך כרטיס האשראי. לצורך הגעה לגני התערוכה, שם התקיים האירוע, נדרשתי לקנות את כרטיס הרב קו האנונימי בעלות של חמישה שקלים (חמישית מהתקציב שלי!).
נסיעה לכיוון אחד בקו הרכבת עולה 22 שקלים, בעוד כרטיס יומי שמאפשר נסיעה הלוך וחזור עומד על 32 שקלים. בהתחשב בכך שנותרתי עם 14 שקלים אף אחת מהאפשרויות לא הייתה רלוונטית. נותרתי בתחנה, שוקלת את צעדיי. מאחר שהיה מדובר בנסיעת עבודה שלא יכולתי לוותר עליה, נאלצתי לבקש מקולגה שנסע גם הוא לאירוע שילווה לי 18 שקלים נוספים לטובת השלמת הסכום.
בתקציב מוגבל לא תצליחו להגיע רחוק בתחבורה ציבורית, אבל זה לא שמחירי הדלק יאפשרו לכם לנסוע ברכב יותר משני רחובות ב־25 שקלים.
