על רגל אחת ובחצאית: שיינא וספי הביאה את ישראל למשחקי החורף הפאראלימפיים

שיינא וספי, גולשת אלפינית פאראלימפית, עשתה היסטוריה בתחילת חודש מרץ כשהפכה בגיל 20 לישראלית הראשונה שמייצגת את ישראל באולימפיאדת החורף לנכים, שהפעם התקיימה בבייג'ין, סין. "רק בטקס הסיום של המשחקים, אחרי שנתיים של אימונים והעפלה למשחקים, נפל לי האסימון והפנמתי את העובדה שזו פעם ראשונה שבה דגל ישראל מונף לצד המדינות האחרות במשחקי החורף הפאראלימפיים. זו הייתה הרגשה מיוחדת, זכות גדולה ומהלך שאני מאמינה שיפתח דלת לישראלים רבים אחרים בעתיד", משחזרת וספי, "החוויה האולימפית הייתה מאוד עוצמתית והיא כללה גם הרבה מתח ולחץ, לצד רגעים מיוחדים. אני לא חושבת שאצליח לתאר אותה במלואה למי שלא היה שם לצידי".

וספי נולדה ביסוד־המעלה למשפחה חב"דניקית ובגיל שלוש, אוטובוס שסטה ממסלולו בצומת קדרים פגע ברכב המשפחה שהתהפך כמה פעמים. שיינא ספגה את הפגיעה הקשה ביותר והרופאים שהצליחו להציל את חייה, נאלצו לקטוע את רגלה השמאלית. "יש לי תמונות בראש שבהן אני רואה את עצמי עם שתי רגליים, אבל אני לא באמת זוכרת מציאות כזו או את עצמי בכלל לפני התאונה", היא משתפת, "מעולם לא השתמשנו בבית במילה 'נכה' וגם אם מישהו היה אומר לי אותה לא הבנתי על מה הוא מדבר. הרבי מלובביץ' אמר פעם בשיחה לחיילי צה"ל שהוא לא מבין את המילה נכה, ושלנכי צה"ל צריך לקרוא מצוינים. זו הרוח החב"דניקית, שהופכת את הכול לחיובי באופן כללי וזה בדיוק מה שההורים שלי עשו – הם ראו בסיטואציה שלי יתרון לעשות דברים שרבים אחרים לא יכולים לעשות. הייתי ילדה מאוד שמחה וחברותית, והתאונה שעברתי מעולם לא מנעה ממני לעשות משהו שרציתי. רכבתי על אופניים, קפצתי על חבל והייתה לי ילדות נורמלית לחלוטין. לספורט התחברתי דרך שחייה, אופניים וטיפוס הרים שעשיתי עם אבא. אבל אז עוד לא ידעתי מה זה סקי ולא דמיינתי אפילו שאעשה משהו כזה".

איך הילדים סביבך הגיבו לעובדה שאין לך רגל?
"הם היו סקרנים מאוד, וחלקם אפילו התגאו בפני אחרים שיש להם חברה כזאת. מצד שני, נתקלתי גם בתגובות של גועל לרגל התותבת שלי, והיו כאלה שחששו או אפילו התחבאו כשעברתי בסביבה. אני לא יודעת איך, כי אף אחד לא לימד אותי את זה, אבל כבר אז הבנתי את הילדים האלה וזה מעולם לא פגע בי. הם חטפו הלם מהפגישה עם משהו שהם אף פעם לא ראו לפני כן".

"קשה לי להפנים שאני משמשת השראה למישהו ואני מנסה להתרגל לרעיון, אבל כן חשוב לי לכוון את העשייה שלי לכיוונים טובים, ואם זה נותן כוח לאנשים אז כנראה אני עושה משהו נכון"

אביה של שיינא שכל את אביו במלחמת יום הכיפורים ואת אחיו במלחמת לבנון, ושנתיים לאחר התאונה, חוותה משפחת וספי טרגדיה נוספת, לאחר שאחותה בת השנה של שיינא, מנוחה רחל, טבעה בסירת גומי שהתמלאה במי גשמים בחצר הבית. "גם היום אנחנו מרגישים שהיא איתנו, ואנחנו עדיין חמש בנות במשפחה. אני חושבת שהשכול שחווינו השפיע בעיקר על האמונה שלנו ועל החוזק שלה. למרות שלפעמים קשה להאמין איך השם נותן לך ניסיונות קשים כאלה, אבל בסופו של דבר זה חיזק את כולנו", קובעת שיינא, "היו כמה אירועים בדרך שאולי ביגרו אותי מהר יותר והפכו אותי ליותר קשוחה, אבל לצד זה הייתה העובדה שאני אדם שמח שאוהב לצחוק ולחייך כך שתהליך ההתבגרות שלי היה טבעי כמו של כולם".

אהבה מגלישה ראשונה

שיינא אומנם גדלה בגליל העליון וראתה שלג מחלון ביתה, אך עד גיל 13 לא היה בינה ובין סקי שום קשר, כשהיא אפילו לא ידעה במה מדובר. "קרוב משפחה שלי הוא אלפיניסט (יחידה מיוחדת המתמחה בלחימה בשלג ובתנאי מזג אוויר קיצוניים, ד"מ), שמתנדב בעמותת "ארז", שהוקמה על ידי נכי צה"ל בסוף שנות ה־90. עד אז עבדה העמותה עם מבוגרים בלבד, ובגיל 13 הוא לקח אותי לעשות סימולטור והפכתי לילדה הראשונה שלהם. מהרגע שהרגל שלי נגעה בשלג התאהבתי בזה. אני אוהבת טבע ועם השילוב של האתגר והאדרנלין, מצאתי משהו שמאוד מדבר אליי". השלב הבא בחיבור של וספי לשלג, היה ללמוד לגלוש עליו, משימה לא פשוטה לאף אחד ובטח לא כשיש לך רק רגל אחת. "המתנדבים הנהדרים של העמותה הם מקצוענים שעזרו לי ללמוד את הטכניקה הראשונית מהר מאוד", היא נזכרת, "תוך כמה ימים כבר התחלתי לקלוט במה מדובר, למרות שכמובן גם נפלתי לא מעט. הנוף, האדרנלין, המהירויות המטורפות שגולשים בהן והדופק הגבוה גרמו לי ממש להתמכר לגלישה, ומשבוע לשבוע הלכתי והשתפרתי. התאמנתי במשך שעות כל יום, תמיד נשארתי אחרונה עד שהיו צריכים לסגור את האתר והייתי חוזרת הביתה באפיסת כוחות".

אייל ירימי, מנהל בעמותת ארז, זיהה את הפוטנציאל של שיינא ועם ההתאחדות לספורט הנכים בישראל, סימן אותה כמועמדת לייצג את ישראל במשחקי בייג'ין. "סיימתי אז את כיתה י"ב, עוד לא ידעתי מה הלאה והחלטתי לנסות את זה", היא מספרת, "סקי בשביל הכיף וסקי תחרותי אלו שני עולמות שונים לחלוטין, ולשמחתי התחברתי מהר מאוד גם לסגנון התחרותי". לפני שקיבלה החלטה סופית אם ללכת לכיוון המקצועני, יצאה וספי ב־2019 למחנה אימון ראשון בקנדה, שבו חוותה פציעה ראשונה מאז החלה לגלוש. "שברתי את הגדם וזו הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי את הנכות שכולם מדברים עליה, כי הייתי תקועה חצי שנה בכיסא גלגלים ועם קביים עד שאחלים", היא נזכרת, "לפני כן גלשתי במהירויות גבוהות ולא היה אכפת לי מכלום, וזו הייתה הפעם הראשונה שנכנסו בי קצת פחד וחשש. מדובר בתחושות שאת חייב, ללמוד לנתק מעצמך כי אחרת לא תוכלי לגלוש כמו שצריך".

וספי התאוששה מהפציעה והחליטה ללכת על האתגר האולימפי, כאשר מלבד הקשיים הרגילים שספורטאי מתמודד איתו, היא נאלצה להתמודד עם דילמות נוספות שהופיעו, מעצם העובדה שהיא צעירה חרדית. "קודם כול הייתי צריכה שיאמינו בי ובאפשרות לשלב בין הספורט ובין האמונה ועמותת ארז היו הראשונים שעמדו לצידי. הם מכירים אותי מגיל 13 וביחד החדרנו לגורמים האחרים את הביטחון שזה כן יכול לעבוד והצלחנו לסלול את הדרך".

איך ההורים שלך הגיבו לרצון שלך לגלוש?
"בשלב הראשון הם חששו, כי אני מבית דתי ומתאמנת אצל מדריכים בנים, אבל הם אף פעם לא עצרו אותי, ובכל פעם שהייתה בעיה הלכתית הם דאגו למצוא פתרון והמשיכו לתמוך. יש כל הזמן התנגשויות בין מה שאני עושה לבין המגבלות הדתיות. באחת הפעמים התחריתי בפסח בארצות־הברית, שם חוגגים את החג יום אחד יותר, ולא ידעתי מה לעשות. הרב שהתייעצתי איתו אמר שאני יכולה להתחרות כי בארץ כבר יצא החג וזה מה שעשיתי".

יש עוד קשיים שנובעים מהאמונה שלך שאת צריכה להתמודד איתם?
"העובדה שאני לא מתאמנת או מתחרה בשבת דורשת התאמות מיוחדות בשבילי, גם מבחינת אימונים שצריכים להיות אינטנסיביים יותר בימי חול וגם בשל העובדה שחלק מהתחרויות מתקיימות בשבת, אני צריכה להיות הרבה יותר טובה מאחרות בתחרויות בימות החול. זה אתגר טוב שפשוט דורש ממני יותר".

איך מרגישים כאשר גולשים על רגל אחת במהירות של מאה קילומטרים לשעה?
"זה מצניח לך את הלב, והשילוב עם המהירות והרוח נותן לי הרגשה שעד היום לא מצאתי במקום אחר. אין ספק שבלי הסקי החיים שלי היו הרבה יותר משעממים".

"בתחילת הדרך חששתי לפתוח את אגרות הקודש, הייתי לפני מעבר לחוץ לארץ, למגורים משותפים עם גויים כשאני מתרחקת מהקהילה היהודית, ופחדתי שלא אקבל ברכה טובה. בפועל, כל מכתב אמר לי ללכת ולעשות את השליחות שלי, עם משפטים ברורים וחיוביים שזה מה שאני צריכה לעשות"

מהרגע הראשון שהחלה לגלוש עשתה זאת וספי עם חצאית, תלבושת שלא הותרה לשימוש בתחרויות עצמן, מה שהטיל צל על עתידה המקצועי, מאחר שהחליטה שלא תתחרה בלבוש אחר. "הרצון שלי להתחרות בחצאית מגיע קודם כול מההלכה, אבל גם מהרצון להראות שאפשר לשלב בין ספורט ובין אמונה, שלא צריך לבחור רק אחד מהם", היא מסבירה, "בשלב הראשון בעמותה אמרו לי לקחת שבוע של מחשבה על העניין הזה, כי הם האמינו ש־99 אחוז שנקבל תשובה שלילית מהוועד הבינלאומי. החלטתי לא לוותר, ולפרוש אם לא יאשרו לי, אבל האמנתי במאית האחוז שכן אקבל אישור. לשמחתי המאית הזו הפכה למאה וקיבלתי את האישור. ידעתי שהקדוש ברוך הוא יהיה איתי בדבר הזה, כי הגלישה זו השליחות שלי, וזו גאווה בשבילי להתחרות כיהודייה ישראלית עם חצאית".

בשל העובדה שבארץ אין תנאי אימון מתאימים לגלישה מקצועית, נאלצה וספי לבלות בשנתיים האחרונות במחנות אימונים הרחק מהמשפחה והקהילה שלה, תחילה בקנדה ובהמשך לזמן ממושך יותר בקולורדו, כחלק מקבוצת NSCD. "חודש לפני הקורונה גרתי והתאמנתי עם אמריקנים וקנדים, שלא יכולתי בשלב הראשון לתקשר איתם מילולית, אז תקשרנו באמצעות פנטומימה או אפליקציה שעזרה לי לתרגם", צוחקת וספי, "מפני שלא היה לי עם מי לדבר עברית, מהר מאוד למדתי אנגלית, והיום החברים הכי טובים שלי נמצאים בקבוצה והתקשורת בינינו נהדרת. זה לא היה פשוט עבורי לעבור לגור במדינה אחרת, אבל הקשרים שבניתי בקולורדו גורמים לי להרגיש היום שיש שם חלק קטן שהוא כבר הבית שלי ובעזרת השם אחזור לשם בהמשך".

ערכים לפני הכול

המקום של וספי במשחקים הפאראלימפיים הובטח בהתחלה בזכות כרטיס חופשי שניתן לישראל, אבל חודש לפני תחילת התחרות היא קבעה את הקריטריון האולימפי, והגיעה לבייג'ין בזכות ולא בחסד. בסין היא הייתה אמורה להתחרות בשתי תחרויות, אך בשל מזג האוויר החם הוועדה המארגנת החליטה להקדים את אחת מהן לשבת. "השינוי במועד התחרות אכזב אותי מאוד, בעיקר אחרי שהייתי כל כך מאושרת שבלוח הזמנים המקורי לא הייתה לי תחרות בשבת, והרגשתי שהקדוש ברוך הוא מסדר הכול בשבילי", היא נזכרת, "למזלי ולשמחתי המאמן שלי סקוט אולסן, שהוא לא יהודי, והנציגים מעמותת ארז ומהוועד הפאראלימפי, תמכו מיידית בהחלטה שלי לא להתחרות וכיבדו אותה, וזה לא מובן מאליו. אחרי התחרות שאלו אותי אנשים רבים איך אחרי הכול יכולתי לוותר על התחרות, אבל האמונה והשבת הם מה שהחזיקו אותי בארצות־הברית, אז לא יכולתי ברגע האמת להתכחש לכל זה".

אחרי הפרישה מהתחרות בשבת, נותרה לווספי התחרות ביום שישי של הסללום הענק, בדרגת נכות LW2 שבה היא מבצעת את הגלישה בעמידה. היא סיימה את התחרות במקום ה־15 מתוך 22 משתתפות. "נלחצתי מאוד כשהבנתי שנותרה לי רק תחרות אחת ושאם לא אסיים אותה, דבר שקורה לפעמים בסקי גם אם את הכי טובה, זה כאילו שלא הייתי שם בכלל. זה הכניס אותו למיקוד מאוד גדול לקראת התחרות, אבל אז באימון האחרון נפלתי וסבלתי מכאבים, מה שגרם לי ללחץ גדול יותר וחששתי שלא אוכל להתחרות, אבל האדרנלין ומשככי הכאבים עזרו לי ועליתי להתחרות".

את מרוצה מהתוצאה שלך?
"אני מאמינה שבגלל הלחץ התחרות עצמה היא כאילו אימון ביום הכי גרוע שלי, והלוואי שבסוף המסלול יכולתי מיד לעשות את זה שוב, אבל בשורה התחתונה אני מרוצה מהביצוע שלי. בהתאם ליכולת שלי אחרי שנתיים של אימונים, בתחרות מול בנות שחלקן גולשות מגיל צעיר – זו כנראה התוצאה הריאלית הטובה ביותר שיכולתי להשיג. אבל שמחתי שהמאמן שלי היה שם, הוא ניתח את ההופעה שלי ופרגן מאוד. ועדיין כל זה רחוק מלספק אותי ואני רוצה להמשיך להתאמן ולהיות יותר טובה".

איך הקהילה שלך הגיבה להישג?
"הם הכי מפרגנים בעולם, וכשהגעתי משדה התעופה אחרי שנחתּי מסין, חיכו לי ביישוב עשרות אנשים עם שלטים, שעליהם נכתב כמה הם גאים בי. זה הדהים אותי כי לא חזרתי עם מדליה אבל אני מעריכה את האהבה והפירגון".

יש אנשים שגם פחות מפרגנים למה שאת עושה?
"תמיד יהיו כאלה שיצרום להם שאני לא מתחרה בשבת או שיחשבו שהמאבק על החצאית מיותר, אלו דברים שאני גם מרגישה לפעמים בלי שאומרים לי משהו, אבל אני לא יכולה לשים את הפוקוס על מיעוט קטן שחושב ככה. בתחילת הדרך חששתי לפתוח את אגרות הקודש (ספרים המאגדים את מכתביו של הרבי מלובביץ', ד.מ), הייתי לפני מעבר לחוץ לארץ, למגורים משותפים עם גויים כשאני מתרחקת מהקהילה היהודית, ופחדתי שלא אקבל ברכה טובה. בפועל, הרבי אמר לי בכל מכתב ללכת ולעשות את השליחות שלי, עם משפטים ברורים וחיוביים שזה מה שאני צריכה לעשות. ורק אחרי התחרות הבנתי שכל הסיפור סביב השבת והחצאית הם חלק ממה שנשלחתי לעשות, אז מבחינתי כל מי שיגיד אחרת זה לא משנה".

"תוך כמה ימים כבר התחלתי לקלוט במה מדובר, למרות שכמובן גם נפלתי לא מעט. הנוף, האדרנלין, המהירויות המטורפות שגולשים בהן והדופק הגבוה, גרמו לי ממש להתמכר לגלישה"

עד כמה חשוב לך לשמש השראה?
"קשה לי להפנים שאני משמשת השראה למישהו ואני מנסה להתרגל לרעיון, אבל כן חשוב לי לכוון את העשייה שלי לכיוונים טובים, ואם זה נותן כוח לאנשים אז כנראה אני עושה משהו נכון וזו זכות גדולה. לפני כמה חודשים זכיתי להדריך בעמותת ארז, קבוצה של 50 צעירים, והיה מדהים לראות איך הסקי משפיע עליהם לטובה. כל אחד מהם הגיע עם הנכות והקשיים שלו, והגלישה חיזקה אותם ועזרה להם לביטחון העצמי. זה ממש כמו תרופה ובדיוק התהליך שאני עברתי. יש בזה משהו מאוד מספק".

מה השלב הבא מבחינתך?
"אני בדיוק עכשיו מנסה להבין בעצמי. האולימפיאדה השאירה לי טעם של עוד ואני רוצה להמשיך ולהתאמן, לקראת משחקי מילאנו, 2026. אני מאמינה שאם אעבוד קשה אצליח גם להתמודד שם על מדליה, והאמת שאם לא הייתי מאמינה שאני יכולה להגיע הכי רחוק שאפשר, הייתי פורשת כבר בשבוע הראשון. בחודשים הקרובים אני מניחה שאתאפס קצת על עצמי, ובהמשך השנה צפויה סדרה של תחרויות קטנות".

מבחינת מעטפת כלכלית מקצועית יש לך כל מה שאת צריכה?
"עמותת ארז, הוועד הפאראלימפי ובשנה האחרונה גם חברת סלקום, סייעו שלא יחסר לי דבר בדרך לאולימפיאדה ושאוכל להתרכז באימונים, וזה בכלל לא מובן מאליו. ועדיין, סקי זה עסק מאוד יקר, בטח כשאין לי אפשרות להתאמן בארץ, מה שמצריך הרבה יותר השקעה ומימון. בנוסף להתאמות נדרשות שאני צריכה סביב כל נושא השבת. אני אשמח לעוד ספונסרים ושיתופי פעולה עסקיים, שיעזרו לי להכנות לאולימפיאדה הבאה".

בסולם האושר מאחת לחמש, איפה את?
"האמת שקשה לי לתת לך מספר. עברתי עכשיו חוויה יוצאת דופן, יש לי קהילה תומכת, אני אוהבת לגלוש, ובזמן החופשי שלי אני מציירת ומצלמת, מאוד אוהבת אמנות ואולי אעסוק בזה בעתיד. בשורה התחתונה אני שמחה מאוד".