האם דעותיו הלאומיות של דוד שחר גרמו לדחיית יצירתו הספרותית?

ידוע הפתגם "קנאת סופרים תרבה חוכמה", ועל כך אפשר להוסיף שקנאת סופרים תרבה אכזבה. כיצד הודר ממרכז הבמה הספרותית אחד הקולות החשובים בספרות העברית של המחצית השנייה של המאה העשרים? כיצד מסננת הטעם והאיכות של המבקרים, העורכים וחוקרי הספרות, השכיחה את הסופר דוד שחר?

דוד שחר נולד בירושלים בשנת 1926. בנעוריו התגורר עם סבתו בשכונת מאה שערים. בהיותו נער הצטרף לאצ"ל, ובאחת מפעולות הארגון ספג פגיעה חמורה בראשו כשהתעמת עם שוטר בריטי, ונזקק לאשפוז ממושך ולשני ניתוחים בראשו. שחר למד בבית הספר המכונה היום תיכון ליד"ה (ליד האוניברסיטה), המשיך באוניברסיטה העברית בלימודי פסיכולוגיה והיסטוריה, שימש מורה לתנ"ך ולהיסטוריה בבתי ספר תיכוניים, תרגם ספרים רבים וערך אנתולוגיות ספרותיות, ובין השאר כיהן כיו"ר אגודת הסופרים. הוא פרסם בחייו שבעה עשר ספרים, כאשר הספר ה־18, "אל הר הזיתים", נדפס לאחר מותו. היה נשוי להיסטוריונית וכלת פרס ישראל פרופ' שולמית שחר, ונולדו להם בת ובן, דינה ומאיר.

כתיבתו של שחר יונקת מהמקרא והתלמוד, ממחזותיו של שייקספיר ומתוך פרקים בהיסטוריה של ארץ ישראל והמערב בימי הביניים. בראשית יצירתו היטיב לתאר גלריה של טיפוסים ירושלמיים. בכתיבתו ניכר מאבק סוער של המספר בין עיצוב המציאות החיצונית לעיצוב המציאות הפנימית.

בפריז, שאליה הגיע בשנת 1964, למד שחר צרפתית ונחשף לכתיבתו של מרסל פרוסט בצרפתית ולסדרת ספריו "בעקבות הזמן האבוד". קיימת קרבה רבה בסגנון כתיבתם של השניים, ובכך ששניהם כתבו רב־רומן בז'אנר זרם התודעה. מאמצע שנות השישים ועד סוף חייו, חי שחר בין ירושלים לפריז.

מתגלגל בין ההוצאות

המקרה של שחר אינו סיפור אופייני של התקבלות ודחייה. מצד אחד, אי אפשר לטעון שנשכח לגמרי. אך הדרך שבה התקבל בארץ, בקמצנות ובהרמת גבה, אינה ראויה ביחס לתרומתו הכבירה, ואינה משמשת אפילו כצל לכבוד וליקר שלהם זכה בצרפת, כאשר ספריו תורגמו על ידי מדלן נז'.

שחר החל לפרסם את ספריו בשנות החמישים. הוצאות הספרים הגדולות באותה תקופה – הקיבוץ המאוחד, ספריית פועלים ועם עובד – לא החרימו אותו באותם ימים ראשונים, אך קשה לומר שפרסו לכבודו שטיח אדום. ספרו הראשון "על החלומות", אסופת סיפורים קצרים, ראה אור ב־1955 בהוצאת עם עובד. שנים ספורות לאחר מכן סירבה ההוצאה להדפיס את ספרו "ירח הדבש והזהב", בטענה שהספר מותח ביקורת לא הוגנת כלפי הקיבוץ. תגובתו של שחר, שטען כי אינו מבקר את הקיבוץ אלא את עצמו, שלא עמד בדרישותיו, נפלה על אוזניים אטומות.

לאחר שנואש מהם פנה להוצאה קטנה בשם "הדר", ובה הדפיס את ספרו זה ב־1959. אחד הספרים החשובים של שחר, "סוכן הוד מלכותו" (1979), יצא אף הוא לאור בהוצאת הדר בשל התוכן האידיאולוגי הטמון בו. התיאור של פיצוץ מלון המלך דוד בידי האצ"ל לא תאם את השקפותיהם הפוליטיות של עורכי הוצאות הספרים הגדולות.

למרות הקשיים בתחילת הדרך, היה שחר לסופר מוכר בזכות ספרו "קיץ בדרך הנביאים", שראה אור בשנת 1969 בספרית פועלים. הוא זכה לפרסים, מלגות והכרה, ספריו זכו לביקוש ואיש לא ניסה לבלום את מפעל חייו. אך עדיין, דרכו לא הייתה סוגה בשושנים. ספריו הרבים של שחר יצאו לאור בהוצאות שונות ובהן עם עובד, דביר, שוקן, מסדה, ספרית פועלים, מעריב ועוד. הוא הקפיד לתת זכויות יוצרים להוצאות למהדורה אחת בלבד, כך שהיה צורך לקבל את הסכמתו להדפסת מהדורה נוספת. תנאי זה העניק לו חופש לפרסם מהדורות שונות של אותו כותר בהוצאות שונות. כך, למשל, הוא פרסם בהוצאת שוקן את "שפמו של האפיפיור" ב־1971, ושוב לאחר כעשור בהוצאת עם עובד.

נדודיו של שחר בין ההוצאות השונות נבעו מחילוקי דעות באשר לתוכן ספריו, או כשהתעורר ויכוח על הכדאיות הכלכלית של הדפסת מהדורה חדשה. הדוגמה המרכזית לדלת המסתובבת הייתה בעם עובד: לאחר צאת ספרו הראשון ב־1955 סירבה כאמור ההוצאה לפרסם את ספרו השני. ב־1982 נפתחו לפניו דלתות עם עובד בשנית, לאחר ששנה קודם לכן זכה בפרס מדיסיס היוקרתי בצרפת, בעקבות ספרו "יום הרוזנת". עם עובד הוציאה מחדש את שלושת הכרכים הראשונים ברב־הרומן שכתב במשך 25 שנה, סדרת "היכל הכלים השבורים".

שלושת הספרים הראשונים בסדרה, "קיץ בדרך הנביאים", "המסע לאור כשדים, ו"יום הרוזנת", נדפסו במסגרת זו לאחר שראו אור קודם לכן בספריית פועלים. עם עובד הייתה הגדולה בהוצאות הספרים, וחוסנה הכלכלי אפשר לשחר לפרסם את יצירתו האפית במהדורות גדולות. בעקבות שלושת הספרים הראשונים פורסמו בהמשך שלושה כרכים נוספים בסדרה: "ננגל", "יום הרפאים" ו"חלום ליל תמוז".

הרומן עִם עַם עובד נפסק ב־1991, כאשר שחר ביקש לפרסם את ספרו הבא בסדרה, "לילות לוטציה". בריאיון שערך עמו המבקר אמנון נבות באותה שנה, אמר שחר שנאלץ לעזוב את עם עובד לאחר שזו סירבה להעניק לו מקדמה על חשבון "לילות לוטציה", ומאחר שנזקק בדחיפות לכסף – פנה להוצאת מעריב ומסר לה את הזכויות למהדורה הראשונה של הספר. לאחר הרפתקאות אלה החליט שהתרוצץ מספיק במסדרונותיהם של אחרים. הוא הקים הוצאה לאור משלו בשם "השעות", ובה הדפיס את הספר שחותם את היכל הכלים השבורים, "על הנר ועל הרוח".

בערוב ימיו ובהתערבותה של שולמית אלוני, שהייתה שרת התרבות והספורט, ניתנה לשחר ההזדמנות להוציא בהוצאת השעות את סדרת "היכל הכלים השבורים" בכריכה קשה ובתיבה מהודרת, הכוללת שבעה ספרים.

לבד בחנות הספרים

בשנת 1991 ערכה הוצאת מעריב אירוע השקה לכבוד צאתו של הספר "לילות לוטציה". ההוצאה פרסמה מבעוד מועד כי הסופר דוד שחר יחתום על ספרו החדש מהשעה ארבע ועד השעה שש, בחנות הספרים "כתר" שבתל־אביב. הגעתי אחוז התרגשות לרחוב דיזנגוף, אך מצאתי עצמי משוטט הלוך ושוב בין כיכר דיזנגוף לחנות שבפינת פרישמן. בכל פעם שעצרתי מול חלון הראווה של חנות הספרים, נגלה לנגד עיניי מחזה קשה לצפייה. חלל החנות היה ריק מאדם, ובתווך, לצד ערימת ספרים מיותמת על שולחן, עמד הסופר לבדו. שחר אפילו לא שוחח עם המוכר, שהתכווץ בפינתו מאחורי הקופה הרושמת. זה היה מחזה מבעית. הייתי משוכנע כי יהיה עלי לעמוד בתור ארוך ומשתרך מחוץ לחנות. נדהמתי לגלות כי דוד שחר נאלץ לעמוד בגפו, חבוש בכובע קסקט שחור, בשעה שאיש לא ניגש אליו בבקשה שיחתום על ספרו.

לאחר שהפנמתי את האמת המרה כי ההמונים לא יגיעו להשקה, חציתי את רחוב דיזנגוף והתיישבתי על ספסל מול הכניסה לחנות. אמרתי בלבי שאמתין מעט, אולי אצפה בקורא אחד לפחות שירכוש את הספר ויבקש את הקדשת הסופר. התביישתי להיות הראשון. בשלב מסוים יצא שחר מהחנות, שלה מכיסו קופסת סיגריות, הצית סיגריה ועישן, מהורהר. כשסיים לעשן הביט בשעון שעל ידו, חייך לעצמו ונכנס פנימה. קמתי ונכנסתי לחנות אחריו. הוא היישיר אלי מבט, שאל לשמי ובמה אני עוסק. מלמלתי בהתרגשות כמה מחמאות, וככל הנראה הפגנתי בקיאות בלתי צפויה בפרטים מעלילות ספריו. אני מניח ששחר תהה בינו לבין עצמו כיצד קורא צעיר כל כך מכיר את ספריו, אך חיוכו העדין לא חשף את מחשבותיו. לאחר כמה רגעים של מבוכה ומלמולים, חתם ברוב נימוס על הספר שרכשתי והגיש לי אותו חתום.

יצאתי מהחנות, פניתי ימינה בדרכי לכיכר דיזינגוף, מצאתי לי ספסל ושקעתי בקריאת הספר. בשעה שש קמתי וחזרתי על עקבותיי לחנות. חשבתי שאזכה לראות אותו שוב, וקיוויתי בסתר לבי שאזכה לצפות בחבורת קוראים שאיחרה לנשף. אך שחר כבר לא היה שם. ערימת הספרים הנטושה נותרה באותו גובה שבה ראיתיה שעה קודם לכן, ממחישה את סיפורו העצוב של דוד שחר בארץ. "לילות לוטציה" שרכשתי אז נמצא תחת ידי עד עצם היום הזה, ואותו מפגש עגום היה אחד המניעים להחלטתי להקדיש את עבודת הדוקטורט שלי בספרות לדוד שחר ול"היכל הכלים השבורים".

בזכות המתרגמת

כאמור, באמצע שנות השישים נסע שחר עם רעייתו, שולמית שחר, לצרפת. שולמית השלימה בסורבון את עבודת הדוקטורט שלה בחקר ימי הביניים, ודוד עסק בהוראת עברית באוניברסיטה. מדלן נז', ספרנית בספרייה העברית בסורבון, פגשה את שחר במסגרת ריאיון שערכה איתו כדי לפרסם כתבה עיתונאית על סופר ישראלי בפריז. היה זה תחילתו של קשר מפותל וממושך. כששב לארץ תרגמה נז' כמה מסיפוריו הקצרים לצרפתית, ופרסמה אותם בספרון. רק לאחר פרסומם בצרפת שלחה לשחר את פרי עמלה.

מדלן תרגמה את כל ספריו של שחר לצרפתית, והוצאת גלימר היוקרתית הוציאה את תרגומיה לאור. מבקרת הספרות של ה"לה מונד", ז'קלין פואטיה, כתבה על ספריו של שחר כמה מאמרי ביקורת משבחים, וכינתה אותו "פרוסט האוריינטלי". השוואה זו למרסל פרוסט הגדול זכתה לתשומת לב רבה בקרב שוחרי הספרות בצרפת. שחר הוזמן לריאיונות חשובים בתקשורת הצרפתית, ופרס לפני הקהל תיאוריה מרתקת בנוגע למיקומם הנכון והלא נכון של חפצים ובני אדם בעולם, מיקום שיוצר את הערך וההערכה שלנו כלפי אותם חפצים ואנשים.

שחר לא חסך מהמראיינים הצרפתים גם את עמדתו הפוליטית הימנית, ולא התחמק משאלות קשות שעסקו בסכסוך הישראלי־פלסטיני. השקפותיו לא מצאו חן בעיני כולם, אך לא הציבו בפני ספריו שום מכשול בצרפת. לשיא ההכרה הגיע שחר בשנת 1981, כשקיבל יחד עם נז' את פרס מדיסיס היוקרתי עבור הספר המתורגם הטוב ביותר, "יום הרוזנת". בהמשך זכה בפרסים וכיבודים נוספים בצרפת.

אינני יודע מה הייתה מהות היחסים שנרקמו במשך השנים בין הסופר והמתרגמת שלו, אולם בריאיון מצולם שערכתי עם שולמית שחר בזמן כתיבת עבודת הדוקטורט, אמרה שולמית כי היא יודעת שלא הייתה האישה היחידה בחייו. בעוד ששחר סירב לקבל כל הצעה לערוך את ספריו בעברית, הוא קיבל את מרותה של נז' והסכים שתערוך את הספרים שתרגמה. עריכתה הניבה יצירה מדויקת יותר מהמקור, מנעה חזרות ומהמורות המכבידות על הנוסח העברי, ותרמה ללא ספק להתקבלות הנלהבת של שחר בצרפת.

ההבדל העקרוני בין ספרות גבוהה לבידור הוא בכך שהספרות הגבוהה עוסקת בביקורת חברתית, בתיקון חברתי, ובהתמקדות בכשל האנושי ובסבל שהתמורות ההיסטוריות והפוליטיות גרמו לגיבורים ולדמויות הספרותיות. לעומת זאת, הספרות הפופולרית שכבשה את מרכז הבמה הספרותית בשנות השמונים גרמה למהפך ערכי של מטרות הספרות העברית. חוקרי הספרות שהפכו למבקרים אימצו את הערכים החדשים.

אחת הטענות התמוהות שנשמעו נגד כתיבתו של שחר באה ממבקר חשוב שאינו נוהה אחרי תרבות הפנאי. במהלך כתיבת הסדרה "היכל הכלים השבורים" טען אורציון ברתנא ששחר חייב לתאר את עתיד החיים בארץ ישראל, לאור יכולתו המופלאה לתאר את העבר. ברתנא הסביר שהסיבה להיעדר העתיד בסדרה היא העובדה ששחר אינו אדם מאמין. כלומר, ברתנא ואחרים שטענו טענות מסוג זה ציפו משחר לנבואה, להיות הצופה לבית ישראל. באותו ריאיון לאמנון נבות התייחס שחר לדרישה זו ואמר כי הוא כותב את מה שהוא יודע. "איני כותב את שאיני כותב", ענה לשואל.

בסדרה עוסק שחר בעבר במסגרת פרק זמן של שבועיים, בקיץ של 1936, עד שלושה ימים אחרי פרוץ המאורעות, כשהגיבור שלו בן עשר. הזמן השני ששחר עוסק בו הוא זמן הכתיבה של הסדרה, שמתחיל שלושים שנים לאחר המאורעות. שחר מתאר את ההווה מתוך הסתכלות אל העבר, במטרה למצוא רמזים בהווה להמשכיות של העבר. הכתיבה היא סינכרונית, בז'אנר זרם התודעה – לא סיפור של התחלה, אמצע וסוף, אלא מקטעים של עבר והווה שמוצאים את מקומם זה לצד זה במין תשבץ ענק. כתיבת ההווה מתוך מבט לאחור, ומשיכת חוטי מחשבה עלילתיים אל זמן הכתיבה, מנעה את תיאור ההווה כמות שהוא ובלמה כל אפשרות לכתוב על העתיד.

שחר נמנע גם מהתייחסות למיסטי ולפלאי. הוא נצמד אל הממשות הארצית האנושית, והנשגב לא קיים בסדרה. במקום נבואות ומתווים לעתיד, שחר מתאר שלוש עמדות מהעבר לפתרון הסכסוך בין יהודים לערבים: דו־קיום; טרנספר עצמי של הערבים והגירתם לערב הסעודית; והמציאות הקיימת, סכסוך אלים ומתמשך שאין לו פתרון.

חוליה חסרה

כתיבתו של שחר שוזרת שלושה רבדים לשוניים: עברית מודרנית, עברית מקראית ועברית קבלית. השפה התנ"כית דומיננטית ומובילה את הקורא אל ירושלים של שנות השלושים, ובהמשך לזו של שנות השישים, השבעים והשמונים. השפה התנ"כית מובילה את העלילות גם אל ימי המקדש, כאשר שחר מבקר באותם מקומות בזמנים שונים.

את המושגים הקבליים מאמץ שחר מבית מדרשו של האר"י במאה ה־16: צמצום, שבירה ותיקון עולם. שחר מעבד את מושגי האר"י העוסקים בעליונים, לצורך עיצוב רומן מודרני היסטורי על ירושלים ודמויותיה. הוא משתמש במשגים הקבליים כדי לעסוק בתחתונים. במקום לעסוק באור האלוהי, שחר עוסק בחייהם של בני אדם. שימוש זה בקבלה מאפשר לשחר ליצור מדמויותיו, ברגעי משבר, דמויות חדשות על בסיס הדמויות שחוות את השבר. הדמות החדשה מצוידת בכלים שמאפשרים לה ללקט את השברים ולצאת לדרך אחרת.

עלילת העל של "היכל הכלים השבורים", רב־הרומן שכתב שחר במשך שלושים שנה, עוסקת בניצחונו של גבריאל לוריא על חברו הטוב, הערבי דאוד אבן־מחמוד, מופת לניצחונה של האידיאולוגיה הציונית על האידיאולוגיה הפלסטינית והאנגלית.

כתיבתו של שחר על חיים עירוניים לא התקבלה כיאות, למרות המפעל העצום המתאר את החיים העירוניים בירושלים. קובעי האיכות הספרותית בחרו להתעלם מכתיבתו, אך המעטים שחקרו אכן מצאו בה מקור בלתי נדלה לתיאור החיים בירושלים של שנות השלושים על כל גווני האוכלוסייה, בנאמנות למציאות ולא לאג'נדה פוליטית. הסדרה מהווה תיעוד ספרותי חסר תקדים בהיקפו של העיר ירושלים.

חוקרים חשובים שהתייחסו לשחר עשו זאת מנקודת מבט עוינת. לדוגמה, גרשון שקד קבר את המאמץ הכביר של שחר לתאר את ירושלים כהווייתה, כאשר הגדיר את כתיבתו של שחר ככתיבה מזרחית העוסקת בסיפורי אהבה טריוויאליים. הקוראים בלקסיקון השימושי של שקד אינם מקבלים אפילו רמז קטן לנאמנותו של שחר לאמת ולמציאות החיים הממשית בירושלים. שחר גורס שידו של מי שחפץ בחיים יהודיים בארץ ישראל חייבת לאחוז בנשק, אחרת נגורש מכאן פעם נוספת.

הספרות העברית עשירה הרבה יותר כאשר היא נותנת ביטוי לכל הדעות ולכל הגוונים האידיאולוגיים. חסרונה של עמדת הימין בספרות העברית מעקר את הוויכוח האידיאולוגי והפוליטי בארץ ומשטיח אותו. ההתעלמות משחר ומהאידיאולוגיה שהיטיב לייצג הייתה לרועץ עבור השמאל האינטלקטואלי בספרות ובתקשורת של זמנו.

"דוד שחר הוא סופר של סופרים", אומרים מבקריו. מוסכמה זו, של אלה שאינם שוחרי שחר, היא תמצית העלבון הצורב למי שהקדיש את חייו להעניק לקורא זווית חיונית להבנת חיינו במקום הזה.

ד"ר אריאל רבין כתב עבודת דוקטורט על סדרת "היכל הכלים השבורים" לדוד שחר