במהלך הקריאה ברומן רווי האלימות ומקרי השוד והרצח, המעידים על הצד האפל של המשטרים הרודניים בדרום אמריקה, נזכרתי במפגש שהיה לי לפני כעשרים שנה בתל־אביב עם עולה חדש מוונצואלה. כשסיפרתי לו שאני מעוניין לבקר ביום מן הימים בארצו האקזוטית, הוא נעץ בי מבט חומל וניסה להניא אותי מהרעיון: "השתגעת או מה? כבר כשתצא במונית משדה התעופה ישדדו אותך, ורק בנס תצא משם בחיים. אני לעולם לא אחזור לוונצואלה". גם אדלאידה פלקון, גיבורת הרומן, משמיעה הצהרה דומה כאשר היא מצליחה לצאת בעור שיניה מארצה ונוחתת במדריד: "מדינה מקוללת, לעולם לא תראי אותי יותר". לא נסעתי.
אותו עולה מוונצואלה סיפר לי בשעתו על מדינה מסוכנת וכאוטית, שהייתה אז תחת שלטונו של הוגו צ'אבס, המכונה ברומן "הקומנדנטה", כינוי שהעתיק מפידל קסטרו הקובני. מאז מצבה של ונצואלה רק הלך והידרדר, תחת שלטונו ההרסני והמושחת של ניקולס מדורו, נהג אוטובוס לשעבר וסוג של עבד כי ימלוך, שכמו מגשים את נבואתו הספרותית של יז'י קושינסקי ב"להיות שם", על גנן שעולה לגדולה.
הרומן של סיינז בורגו מסביר מדוע מיליוני פליטים נמלטו בשנים האחרונות מוונצואלה למדינות שכנות ואחרות. רבים נסו ברגל, חוצים מדינות כשהם עמוסים בפעוטות ובמטלטליהם המעטים. פליטים אחדים שפגשתי במשעולי דרום אמריקה השוו באוזניי את בני עמם המתייסרים לעם ישראל. לדעתם, הרעה באה על ונצואלה, מדינה עשירה בנפט ששליטיה רוקנו את קופתה ושמצויה על סף פשיטת רגל מוחלטת, כיוון שצ'אבס קילל את ישראל. על כך, לטענתם, הוא שילם בחייו, חלה ומת.
תעשיית האשליות
התמונה המצמררת שמתארת בורגו מזכירה רומן דיסטופי, אלא ש"הבת של הספרדייה" כלל אינו רומן עתידני אלא רומן ריאליסטי לכאורה, הנוטה לעיתים לסגנון המאפיין רומנים דרום־אמריקניים המצטיינים במאגיה. ואם יש כאן מאגיה היא ללא ספק מאגיה שחורה, כאילו הספר מתאר מדינה הסובלת מכישוף רע, מדינה שבה חיי האדם איבדו מערכם אף יותר משטרות הכסף.
האסון נוחת על ונצואלה בגלל המשטר. בשלהי שנות התשעים החליף שם השמאל ה"מהפכני" את הימין בהבטחה להביא ישועה, אולם הוא רק דרדר את ונצואלה עוד יותר אל התהום ואל החידלון. בורגו מתארת היטב את תעשיית האשליות הזו: "הבטיחו שאיש לא יגנוב יותר, שהכול למען התושבים, שכל אחד יקבל את בית חלומותיו, ששום דבר רע לא יקרה יותר". כמובן, שום הבטחה לא התקיימה. ונצואלה שמתארת סיינז בורגו סובלת מעוני וממחסור במצרכים חיוניים ובתרופות, כתוצאה מאינפלציה חולנית ומשוק שחור מושחת במיוחד. היא מספרת על ביזות המוניות, והפקעות אלימות של רכוש פרטי מצד תומכי השלטון. הליכה ברחובות היא סכנת נפשות, מקרי רצח מתרחשים בכל פינה, והכאוס שורר בכול.
כל זה אינו מפריע לתומכי ה"מהפכה" להשמיע סיסמאות תמיכה נבובות וחסרות כיסוי ב"קומנדנטה הנצחי". בורגו טוענת שמדובר במעין כאוס מתוכנן מראש, שבאמצעותו, וכיאה לעולם שלישי, המשטר מנסה לשלוט בנתיניו ולבדל בין תומכיו למתנגדיו. המשטר נותן למעשה אור ירוק לתומכיו להתארגן בכנופיות חמושות, לחולל אלימות כנגד כל השאר וליהנות מפירות אלימותם. כתוצאה מכך, כנופיות מקימות קואופרטיבים המאפשרים להם לבזוז או למכור מוצרי יסוד מסובסדים במחירים מופקעים, ולחגוג על חשבון האחרים. ואם מישהו פוצה פה ומעז לטעון נגדם שהם מסלפים את תורת הקומנדנטה, הם מצמידים לו אקדח לרקה ובשלב הבא גופתו עלולה להיזרק לכלבים.
גיבורת הרומן היא אדלאידה, מגיהה לשעבר בעיתון, המתאבלת על אימה שמתה זמן קצר קודם לכן. בנוסף, אדלאידה איבדה גם את האיש שלו הייתה אמורה להינשא, עיתונאי־חוקר וחושף שחיתויות שנרצח על ידי השלטונות. ואם לא די בכך, כנופייה אלימה של נשים, בראשות ה"מרשלית", פולשת לדירתה בשם הקומדנטה, זורקת אותה לרחוב והופכת אותה לדמות איובית שמאבדת את כל מה שהיה לה. "אנחנו הסמכות כאן, ה־סמ־כות", אומרת המרשלית המושחתת, שמשתלטת על דירתה יחד עם חברות כנופייתה כדי לנהל משם את עסקי השוק השחור שלהן.
הניסיון של אדלאידה להתנגד לפלישתן מסתיים בכך שהמרשלית תוקפת אותה והיא נפצעת בראשה. אחת משכנותיה מצליחה לחלץ אותה מן הכנופיה ומנסה לתפור את ראשה המדמם. השכנה מזהירה אותה שלא תתלונן במשטרה כי הדבר חסר סיכוי. "הם שולטים", היא אומרת לה. ניסיונות ההתנגדות של האופוזיציה מסתיימים לא פעם בערימת גופות, כפי שקורה במדינות רודניות שאימצו את מה שהן מכנות "הסוציאליזם של המאה ה־21", אולם נוהגות באזרחיהן כמו בתקופות החשוכות ביותר.
אדלאידה מנסה למצוא מקלט בדירתה של שכנה אחרת, אורורה פרלטה, אישה אפרורית ודהויה המכונה "הבת של הספרדייה", ש"גם בגיל צעיר היא נראתה כבר כמו זקנה". חוליה, אימה של אורורה, היגרה לוונצואלה מספרד יחד עם בתה שהייתה אז פעוטה, השתקעה בקראקס ופתחה מסעדה, וגם אורורה הולכת בעקבותיה ועובדת כמבשלת וטבחית. אולם כשאדלאידה נכנסת לביתה, היא מוצאת אותה מתה. זהו לכאורה מוות טבעי, אולם בוונצואלה, כפי שהיא מתוארת ברומן, שום מוות אינו טבעי בהכרח, ונראה כמו עוד קנוניה של המשטר נגד רמצי ההתנגדות כלפיו.
ברגע השפל הזה, כשהיא מוקפת במתים ומרגישה כמו מתה בעצמה ("כמו אמי, גם אני הייתי מתה. היא מתחת לאדמה. אני מעליה"), מקבלת אדליאדה החלטה המאפשרת לה להיוולד מחדש. זוהי החלטה קשה מאוד לעיכול ואף מצמררת, אולם ממילא הרומן מתאר מציאות חיים אכזרית ואדליאדה מוכנה לעשות הכול על מנת לשרוד כנגד כל הסיכויים ("חובתי הייתה לשרוד").
זהות שאולה
אדלאידה, שנפלה קורבן לפלישה של נשים מהפכניות־כביכול לדירתה, מאמצת את השיטה ופולשת בעצמה לדירתה של אורורה המתה ואף גונבת את זהותה. אלא שכדי להשלים את תוכניתה, עליה להעלים את גופתה. אדלאידה משליכה אותה מהחלון אל הרחוב, שנראה כמו שדה קרב בין תומכי השלטון למתנגדיו – יריות, גז מדמיע וצמיגים בוערים – ולאחר מכן מעלה את הגופה באש. לאורורה לא נשאר אפוא סימן וזכר, ואדלאידה מאמצת את המראה החיצוני האפרורי של האישה המבוגרת ממנה בתשע שנים, משתמשת בדרכון שלה, בקצבה שהיא מקבלת ובחשבון הבנק, ולומדת את קורות חייה באמצעות המסמכים שהיא מוצאת בדירתה. היא אף נענית להזמנת בת דודתה של אורורה, שחיה במדריד, ומחליטה לבקש אשרה לספרד בניסיון להימלט מוונצואלה, "מדינה שלא יכולתי להזיל עליה אפילו דמעה". בדרך למדריד עוד ימתינו לה רגעי חרדה לא מעטים.
המהפכה של צ'אבס ומדורו מתוארת ברומן, המוהל הווה בעבר, כתופת של ממש. הספר הזכיר לי רומנים של סופרים מתנגדי משטר בקובה, שתיארו בעבר מציאות דומה לזו שמתארת בורגו, אם כי בסגנון מעט שונה. עם זאת, התיאורים הנטורליסטיים והמקבריים של החיים בוונצואלה עשויים להזכיר בחיוניותם את תיאוריו של פדרו חואן גוטיירס, הסופר הקובני, שפרסם רומן בשם "הטרילוגיה המלוכלכת של הוואנה".
זהו רומן ראשון, ולאחר שנים רבות, ככל הידוע לי, העוסק בוונצואלה שמתורגם לעברית. והוא פותח צוהר חשוב למדינה מוכת הפשע והשחיתות. עם זאת, הסופרלטיבים שמתפרסמים על גב הספר, שתורגם ליותר מ־20 שפות, המשווים את סיינז בורגו לחורחה לואיס בורחס ומגדירים אותה כ"כוכבת הספרותית הבאה", הם מופרזים. סיינז בורגו היא אכן סופרת מוכשרת היודעת לכתוב, ואוצר הדימויים שלה מפתיע ואף חריג. אולם מצד שני היא נוטה להגזמות, הן בדימויים והן בתיאורי החרדה המועצמת של הגיבורה. הגזמות אלה פוגמות באמינות ועלולות להקשות על הקורא להזדהות איתה, ובהחלט היה מקום לדלל בהן בעריכה.
