סופי היא ילדה בת 12 שאחיה הבכור אליהוא יצא יום אחד מהבית ולא חזר. "הנה בא העלעול" פורשׂ את הסודות הרבים שיש ביישוב המדברי שהם מתגוררים בו, במשפחה ובין שני האחים. הסודות מכסים את פרשת היעלמותו בשכבות רבות, ונדמה שהתרתן תעורר שבר טקטוני במרקם החיים של כולם.
עַלעוֹל הוא מעין מערבולת חול, שנראה כמו צינור דק וארוך ומסמן לרוב תחילת פורענות. גם פה העלעול מסמל את תחילת פרימת הסודות של כל מי שנמצא בסביבתה של סופי. החל בהוריה, האם שמטפחת קקטוסים במדבר והאב שמטפח קשרים עם הבוסית שלו, עבור לשכנים שכל אחד מהם אוחז בסיפור משל עצמו ומנהל חשבונות כלשהם עם אליהוא, וכלה בדודה מחיפה שרבה עם האם ולא דיברה איתה שנים. הדודה שאליה תמיד תכננו סופי ואליהוא לברוח.
אלא שבסוף כל הפרימה הזו אומנם הסיפור נגמר אבל התעלומה לא נפתרת. מתברר שאליהוא, האח הכריזמטי ומלא המסתורין, הוא בכלל לא הסיפור. אבל אם לא הוא, מי הגיבור ואיזה מסע הוא עובר? אולי סופי, שלמרות גילה הצעיר מחזיקה בכושר התבוננות יוצא דופן?
אבל גם סופי לא מגלה שום דבר חדש: לא על עצמה, לא על אליהוא, לא על אף אחד מהסובבים אותה. המסע שלה לדודתה בחיפה, לבד, הוא בהחלט מסע פיזי לא פשוט, אבל אין בו תמורה מכיוון שאין בסופי תמורה שאפשר לזהות. הכול נשאר אותו הדבר, גם השאלה לאן נעלם אליהוא עומדת בעינה ולא ברור אם החליט לברוח או פשוט נעלם.
ואם לא די בכך שהתעלומה לא נפתרת, הרי שאף דמות לא יוצאת מהמקום שבו שיכנה את עצמה אחרי שנפצעה מהעולם. ההורים מבולבלים מהסיטואציה ונשארים בעיסוקיהם, גלריית הדמויות היישוביות לא מתגייסת לעזור, והכול מתנהל בעצלתיים. גם סופי, חרדה לגורלו של אחיה, לא מנדבת לאף אחד מידע שיכול לעזור למצוא את אליהוא. במקום זה היא מספרת לקוראים את כל הסודות ששמרו שני האחים בינם לבין עצמם.
סופי גדלה בסביבה לא נורמטיבית שמתייחסת לשמירת סודות ולשתיקות כדרך חיים. ביחד עם אחיה היא הצליחה לאוורר חלק מהסודות ולשמור אותם בתוך קופסה (אמיתית, לא מטפורית). אחרי שאחיה נעלם, עליה האחריות לאוורר את כל הסודות. אם לא בשבילו, בשביל להתפתח ולהתקדם בסיפור שלה. אבל סופי אינה מתעמתת עם איש. היא בורחת לכמה ימים, ואז שבה לאותו הבית. למעט היעלמותו של אחיה לא חלה בה שום התפתחות שהובילה לשינוי.
העובדה הזו מתסכלת במיוחד כי שאר האלמנטים בסיפור נכתבו ביד אמן ממש: עיצוב האווירה של יישוב מדברי נידח וחיפה הסוציאליסטית בסוף שנות השמונים, בניית הדמויות שבכל אמירה מצליחות לנפק DNA שלם של הפסיכולוגיה ושל האישיות שלהן, התיאורים הילדותיים והעמוקים מצד סופי, והתעלומה שקשה שלא לרצות לגלות את סופה.
נקווה שבספריה הבאים של שטנצלר, לצד עיצוב הדמויות והשפה המרהיבה, גם העלילה תהיה כזו שיש בה התפתחות ומסע ולא רק תיאורים יפהפיים. העלעול הגיע, אבל הפורענות נחסכה מאיתנו. ויחד איתה, נחסך גם התיקון.
