אם כבר שמו עליי ספוט אז אני רוצה לומר בעזרתו משהו משמעותי

בשנת 1996 הגיעה משפחת תדהר לביקור בבית הדודים, משפחת סגל. הדוד שמוליק סגל היה שחקן תיאטרון "הבימה", כך שלא נדיר היה למצוא בביתו שחקנים מכובדים מהגברדייה הוותיקה בישראל. באותו יום הגיעה להתארח בביתו גם השחקנית גילה אלמגור, ואליאנה תדהר בת הארבע התיישבה לידה. "באיזשהו שלב", היא מספרת, "נעמדתי והתחלתי לזייף מולה את השיר של 'מלך האריות'. אני מסיימת לשיר והיא אומרת לי 'כל כך יפה את שרה, מה את עוד יודעת לעשות?'. בביטחון של ילדה קטנה אמרתי לה 'אני? אני יודעת לעשות הכול'".

כמעט 26 שנה חלפו מאז – תדהר הפכה לכוכבת הגדולה של עולם הילדים והנוער ולאחת השחקניות העסוקות במדינה, נישאת בכוח האמביציה העזה, שליוותה אותה כבר מגיל קטן. היא כיכבה בין היתר בסדרות "גאליס" (שם פרצה לחיינו), "או־בוי" ו"פוראבר" ובכל פסטיגל מאז 2011. בשנה האחרונה היא שיחקה גם בסדרה "בעלת החלומות" ועשתה תפקיד מצוין בסרט של אבי נשר "תמונת הניצחון". כעת היא מוסיפה לקורות החיים שלה טייטל נוסף – יוצרת־שותפה בסרט "הסיפור שלנו", קומדיה רומנטית מוזיקלית שהיא ובן־זוגה לי בירן הגו, הוציאו לפועל וגם מככבים בה יחד כזוג, חצי שנה לאחר שמיסדו את הקשר ביניהם והתחתנו.

בסרט עצמו משחקת תדהר זמרת חסרת ביטחון עם נפש של אמנית, שמאחסנת את השירים שהיא כותבת עמוק במגירה. בירן מגלם סוכן אמנים נכלולי שכל מה שחשוב לו הוא כסף. התוצאה היא סרט קליל וכיפי לכל המשפחה, שיגרום לכם ללא מעט צחוקים ואולי אפילו להרהר במסר שלו. יחד עם תדהר ובירן מככבים גם עדי חבשוש, קים אור אזולאי, עדן מאירי ואוראל צברי. על הבימוי הופקד ירון ארזי ואת התסריט כתבו רוני ידור ואסף שליטא. שבועיים וחצי לאחר יציאת הסרט, גאים בהפקה לדווח כבר על 50 אלף איש שצפו בסרט – מספרים נאים בהחלט.

"רוב הנוער שאני מכירה מקבלים באינסטגרם ובטיקטוק את המסר: אל תחשבי שאת יפה, אלא תחשבי שההיא יפה ותעשי כמוה. הבריונות השתכללה: פעם כשעשו עליך חרם לא היו מדברים איתך בבית הספר, היום זה מלווה אותך כל הזמן כי לא מכניסים אותך לקבוצת ווטסאפ ולא מתייחסים אליך ברשתות החברתיות"

"בתור נערה חובבת קומדיות רומנטיות, תמיד היה לי חלום ליצור סרט קולנוע כזה", מספרת תדהר על לידתו של הסרט. "לפני ארבע שנים אני ולי היינו בתאילנד ובמהלך החופשה הוא אמר לי 'אלי, אולי נעשה סרט?' ומאותו הרגע  התחלנו להפליג בדמיון ולהמציא את הדמויות, עד שהרגשנו שיש לנו משהו טוב ומעניין ביד. בטיסה חזרה לישראל אני מיד נרדמתי, אבל לי ישב וכתב את עיקר הסיפור. יומיים אחר כך כבר הצגנו אותו למשה אדרי והתחלנו לעבוד ולפתח אותו".

הפקת סרט זה פרויקט לא פשוט בכלל.
"צריך לזכור שעבדנו קשה והרבה כדי להגיע לאיזושהי עמדה שמאפשרת לנו להכיר אנשים ולהציע להם לקחת חלק בפרויקט, שזאת ברכה מבחינתנו. יש הרבה אנשים עם רעיונות מדהימים, אבל לא תמיד קל להם להגיע לאנשים הנכונים שיעזרו להם להוציא אותם לפועל. מעבר לזה – אני הייתי בעיקר שחקנית עד שהכרתי את לי. הוא הכניס לחיים שלי את הצד ההפקתי. אבא שלו, ערן, היה אחד ממפיקי פרסומות הגדולים בארץ וזה ממש בדם שלהם. אין מצב שאתה יושב איתם לשיחה ולא יוצא מזה משהו – איזו הפקה או פשוט איזו נקודה לחיים. אני באה מבית שהוא יותר צנוע ולא הכל אפשרי בו, אבל הם הכניסו לי את האמונה שהכל אפשרי.

"להיות שחקנית זה אומר שאת יכולה לשבת בבית במשך שנה ולא לעשות כלום, וגם כשיקראו לך לאודישן – זה לא יסתדר בסוף כי עבור הדמות שנבחנת אליה הבמאי דמיין צבע קול נמוך יותר. הפעם לראשונה גם ישבתי בצד השני של שולחן האודישנים, כבוחנת, והבנתי שבכלל לא משנה כמה חזרות אני עושה בבית. ברור שחשוב לבוא מקצועית ומוכנה, אבל בדרך כלל כבר בעשר השניות הראשונות את יכולה לדעת אם האדם שנבחן מולך יכול לעשות את התפקיד או לא".

קצת מבאס, לא?
"ממש. מצד אחד מדכא מאוד, מצד שני זה גם משחרר כי את מבינה שזה לא תלוי בך. אודישן זאת סיטואציה לא טבעית – את אמורה לתת תוצאה טובה בזמן קצר על דמות שאת עוד לא באמת מכירה, כך שהתנאים לרעתך, אבל אם את מחליטה להשתחרר וליהנות זה יכול לעזור. הרגשתי שמאז הצלחתי לבוא יותר נינוחה לרוב האודישנים שלי, חוץ מאחד שהייתי כזה 'אהה, אני רוצה את זה, אני רוצה!'. אבל בגדול זאת הייתה חוויה מלמדת מאוד עבור הצד השחקני שלי".

נאמנה לעצמה

תדהר שתחגוג באוגוסט הקרוב את יום הולדתה ה־30, נמצאת על הבמה כבר יותר מעשור. הפריצה הגדולה שלה כאמור הייתה בסדרת הלהיט "גאליס" שהציבה אותה באור הזרקורים אצל הקהל הצעיר, אך בשנים האחרונות היא החלה לשחק גם דמויות בסרטים ובסדרות לקהל בוגר יותר. הפידבק העצום שקיבלה אז וגם היום מהקהל, מעסיק אותה לא מעט: "בחרתי במקצוע שבו כל דבר שאני עושה אמור לקבל פידבק מאנשים – לטובה או לרעה. מצד אחד חשוב לי לשמוע את הפידבק של הקהל, ומצד שני אני לא רוצה להתרכז רק במה שחושבים עליי, אלא לפעול מבפנים לבחוץ ולא להפך. הקהל מרגיש כשאת לא אותנטית ומנסה לרצות".

ולא רק את הפידבק של הקהל חשוב לה אלא גם הקהל עצמו ובכל דבר שהיא עושה קשה לפספס את העומק, המחשבה וגם הרצון לתרום. רק בשבוע שעבר היא ובירן העבירו ערב "זיכרון בסלון" מביתם למיליון העוקבים שלהם יחד.

בסרט החדש שזורים מסרים ברוח "להיות נאמן לעצמך" ו"ללכת בעקבות החלום". לא חששתם שאלה מסרים שחוקים?
"נכון שאלה מסרים שכביכול כבר שמענו, אבל איפה זה פוגש אותנו באמת? רוב הנוער שאני מכירה מקבלים באינסטגרם ובטיקטוק בדיוק את המסרים ההפוכים. אל תחשבי שאת יפה, אלא תחשבי שההיא יפה ותעשי כמוה. הם צריכים להתמודד עם העובדה שהכול מדיד, אפילו הם – דרך לייקים ועוקבים. גם הבריונות השתכללה: פעם כשהיו עושים עליך חרם אז לא היו מדברים איתך בבית הספר, אבל היום זה מלווה אותך כל הזמן כי לא מכניסים אותך לקבוצת ווטסאפ ולא מתייחסים אליך ברשתות החברתיות. אני בטוחה שקשה מאוד להיות בן נוער היום. אז זה אולי נשמע קלישאתי, אבל אני מרגישה שבסופו של דבר אין מספיק ביטוי למסר הזה של להיות נאמן לעצמך במסגרת התוכן שאנחנו צורכים.

"אומנם לא נכנסתי לעסק הזה בשביל לחנך, בסך הכול הייתי ילדה שרצתה להיות שחקנית ורצה הגורל והייתי בסדרה שהצליחה מאוד, אבל אם כבר שמו עליי ספוט – אני רוצה לומר בעזרתו משהו משמעותי. אני מרגישה שעשיתי את הסרט גם בשביל עצמי, כדי להזכיר לעצמי שאנחנו צריכים לרצות לעשות בחיים מה שמשמח אותנו, זה מה שנותן לנו את הדלק בסופו של דבר. מרגש אותי לחשוב שבעוד כמה שנים אני אוכל לראות את הסרט הזה עם הילדים שלי ולהעביר להם את המסר הזה".

"אני מרגישה שעשיתי את הסרט גם בשביל עצמי, כדי להזכיר לעצמי שאנחנו צריכים לרצות לעשות בחיים מה שמשמח אותנו, זה מה שנותן לנו את הדלק בסופו של דבר. מרגש אותי לחשוב שבעוד כמה שנים אני אוכל לראות את הסרט הזה עם הילדים שלי ולהעביר להם את המסר הזה"

הרצון להיות מחובר לעצמך מאפיין מאוד חלק מהדור שלנו. מעניין מה ההורים שלך חושבים על זה.
"להורים שלי אין מושג על מה אני מדברת בהקשר הזה. אמא שלי גדלה בברית־המועצות הקומוניסטית ועמדה בתור עם פתק אדום כדי לקבל אוכל. לא הייתה לה אופציה להיות 'מחוברת לעצמה', כך שזאת בהחלט פריבילגיה של הדור שלנו. היום היא דווקא מבינה אותי בעניין הזה, דווקא אבא שלי הוא זה שלא תמיד מבין את זה. אני זוכרת שאחרי הפסטיגל האחרון הרגשתי שאני חייבת חופש ופשוט לשבת בגינה ולבהות בעצים, אבל אבא שלי שאל אותי מה הדבר הבא. אמרתי לו שאני אוהבת אותו, אבל עד להודעה חדשה – שלא ישאל אותי מה אני עושה והוא קיבל את זה. לא שהיה לי יותר מדי חופש עם היציאה של הסרט, אבל אין תלונות".

אם כך לא לשאול מה הפרויקט הבא?
"אותי לא", היא צוחקת, "אבל לי הוציא אלבום שבוע לפני יציאת הסרט שלנו, ואתמול כבר שמעתי אותו מדבר עם חבר שלו על שירים חדשים. אמרתי לו שינוח קצת".

אז נתמקד בסרט – איך הייתה העבודה כיוצרת?
"רוב העבודה הייתה לפני ואחרי. למשל, המלבישה הייתה שולחת לי את האופציות של דמויות אחרות, שזה כמובן משהו שלא קורה כשאני שחקנית מן המניין. אחרי הצילומים הייתי כמובן נוכחת בעריכות, אבל בזמן צילומי הסרט עצמו הרגשנו לרוב כמו שחקנים. ועם זאת, כמובן שגם כשלא הצטלמנו, דאגנו להיות מאחורי המוניטור והיינו כל הזמן בשני כובעים. בתור יוצר שותף יש לך גם אינטרס שהדברים יעבדו ויתקתקו כדי שלא נכנס לשעות נוספות".

יצא לך להעיר לשחקנים, להציע רעיונות?
"כן, לא התביישנו גם לי וגם אני להציע לשחקנים – תנסה לומר את השורה הזאת בדרך אחרת כדי שיהיו לנו עוד אופציות. זה לא היה לנו מוזר כי כולם הבינו שזה פרויקט שלנו וגם כי השחקנים הם חברים שהכרנו לפני כן, כך שהכול היה באווירה מאוד טובה. זה לא היה כזה 'עדי, לא אהבתי את מה שעשית'. מה שאני הצעתי הרבה פעמים בכלל לא נכנס".

איך זה לקבל פידבק מהקהל, הפעם גם בתור יוצרת?
"האמת שאתמול לי ואני הלכנו בלי שאף אחד ידע, והתיישבנו בסרט כדי לשמוע תגובות. נכנסו בחושך כשהסרט כבר התחיל ושמענו את האנשים בקהל צוחקים, איך הם מתרגשים מרגע רומנטי. בכלל אנשים ממש מגיבים לסרט הזה. זאת הייתה חוויה ממש נעימה".

"לא שמרו עלינו מספיק"

גם ממרחק של שנים, תדהר עדיין זוכרת את האודישן הראשון שלה: "זה היה בסדרה לילדים בשם 'זומזום'. הייתי אז בת 12, הגעתי עם אמא שלי לאולפני הרצליה, ורגע לפני שהתחיל האודישן התחלתי לבכות מהתרגשות ופשוט לא הצלחתי להפסיק, ממש ברמה של התנשפויות. כמובן לא התקבלתי, אבל מאז פיתחתי איזשהו מנגנון של 'שגר ושכח' ביחס לאודישנים".

את יכולות המשחק והמוזיקה שלה היא שכללה במהלך שנות בית הספר והתיכון, בלהקות הנוער "השכנים של צ'יץ'" ובלהקת צופי תל־אביב: "זה היה מבחינתי בית ספר למשחק. קיבלתי שם כל כך הרבה שעות טיסה ומשמעת של לדעת את הטקסט ולא לאחר לחזרה. דאגתי להיות מקצוענית, סובייטית. עם הידע הזה הגעתי בגיל מאוחר יותר לסטים, אבל אז הופתעתי לגלות שאף אחד לא באמת עומד בסטנדרטים האלה. אני מצפה שאנשים ידעו את הטקסט, ויגיעו בזמן ויהיה להם אכפת, אבל זה לא תמיד ככה. שנים אחר כך אמרתי לרוני, המנהל של צופי תל־אביב – 'שמע, הגזמתם איתנו, אף אחד לא עומד בסטנדרטים האלה'".

עד שהפכה לשחקנית מן המניין, היא התפרנסה מצפייה בשחקנים אחרים על הבמה: "עבדתי כסדרנית בתיאטרון בית ליסין. לפני כן ניסיתי יום אחד של מלצרות, ואחרי התלמדות של יום אחד שילמו לי 150 שקל ופיטרו אותי. קניתי בזה חולצה בזארה ובזה נגמר הסיפור. בתיאטרון לעומת זאת הרגשתי בבית. אני זוכרת במיוחד את המחזמר 'אביב מתעורר' שבו שיחקה אז נינט טייב. ידעתי את כולו בעל־פה, עד רמה של לתזמן מתי הדמעה של אחד השחקנים אמורה לרדת. חייתי בסרט שיום אחד נינט תרגיש לא טוב ואני אשיל מעליי את הווסט הכתום ואעשה את התפקיד במקומה".

"זה אולי נשמע קלישאתי, אבל אני מרגישה שבסופו של דבר אין מספיק ביטוי למסר הזה של להיות נאמן לעצמך במסגרת התוכן שאנחנו צורכים"

באותה שנה הגיעו גם האודישנים לסדרה חדשה בערוץ הילדים, "החולמים", (שהפכה אחרי עונה אחת ל"גאליס", בה כיכבו שלושת גיבורי הסדרה הראשונה). זה היה ה"כן" הראשון שקיבלה בקריירה ובהחלט לא האחרון. "אני זוכרת שעשיתי לה איזה שבעה אודישנים ובאיזשהו שלב חשבתי שהפעם אין מצב שזה לא יקרה בסוף. אני עוד זוכרת את המאצ'ינג עם תובל שפיר. זה תחושה כמו של גלגול קודם. כשאמרו לי שהתקבלתי ויצאתי למרפסת ופשוט צרחתי מאושר.

"ההיסטריה סביב הסדרה התחילה בעונה השנייה. אני זוכרת שבפרמיירה ממש הרגשתי שמתחיל להיות סביבנו טירוף, שהלך והתעצם עם העונות. היו תקופות שזה היה מפחיד וחשבתי פעמיים לפני שיצאתי מהבית. הילדים היו מגיעים אלינו בכל כך הרבה מאסות, בזמן שגם אנחנו בעצמנו היינו צעירים מאוד ועוד לא ידענו לעכל את העניין. כל ההתנהלות סביב גאליס מצד הקודקודים הייתה בעייתית. בפרמיירות הם לא שמרו עלינו מספיק, האדירו את ההיסטריה סביבנו, הייתי מקבלת מכות מילדים. מנסים להשחיל אותך לוואן ואת מקבלת מכות ושריטות, מושכים אותך בשיער. את מרגישה שמחפיצים אותך. זה היה לא נעים ולא מגניב. כן חשוב לי להגיד שאני לא מרגישה מצולקת כי זאת הייתה סדרה מדהימה ויצאנו מזה מחוזקים בסופו של דבר. אחרי שצילמתי 30 סצנות ביום, אני מרגישה שכל פרויקט קטן עליי".

ידעת לשים גבול?
"כן, חד־משמעית, אבל זה לקח זמן. כשאת בגיל 17, בתחילת דרכך, קשה לך להציב גבולות ולומר 'אני ככה לא מצטלמת'. זה היה פרויקט ראשון של רובנו, אז עשינו מה שאמרו לנו וזה היה מאתגר לפעמים. עם הגיל והעונות שעברו, כבר פיתחנו עמוד שדרה והבענו את זה שיש לנו קשיים מסוימים. עשו לנו על זה סרטים, התנהגו כאילו 'עלה לנו'".

"אמא שלי גדלה בברית־המועצות הקומוניסטית ועמדה בתור עם פתק אדום כדי לקבל אוכל. לא הייתה לה אופציה להיות 'מחוברת לעצמה', כך שזאת בהחלט פריבילגיה של הדור שלנו"

הפרמיירה של הסרט הנוכחי הייתה עמוסה לא פחות, אבל נראה שמאז למדה תדהר לשלוט בסיטואציה: "היו סביבנו מלא ילדים, נוער ואנשים, היו גם מלא כתבים וכולם היו עלינו. בימי גאליס זה היה מלחיץ אותי, אבל באיזשהו שלב את מבינה שככה זה ומנסה למצוא איך כן יכול להיות לך נוח בתוך הסיטואציה, כך שהיום אני כבר רגילה. להגיד שזה היה לי כיף? לא. אבל נהניתי מהתגובות של החברים שלי לסרט".

רוקדת כל הדרך לחופה

לאור השיחה שלנו, אי אפשר שלא לשאול – מה היחס שלך לרשתות חברתיות?
"יחסי אהבה-שנאה. לא פעם אני מוצאת את עצמי יושבת שעתיים מול האינסטגרם והטיקטוק. אני לא מעלה תוכן כי אין לי סבלנות, אבל אני בהחלט צורכת את זה. כל הטיקטוק שלי זה פיטבולים, תינוקות וקרמים. באינסטגרם שלי – גילוי נאות – רוב הנעקבים שלי על מיוט. אני עוקבת מנימוס, אבל מי שאני עוקבת אחריהם אלה האנשים שבאמת מעניינים אותי. כל הדבר הזה של פלאפון מבוסס על פלישה. הרי אני לא החלטתי שעכשיו אני רוצה לקבל הודעה מסוימת או לדעת מה עושה הבחורה הזאת שאני מכירה, לכן אני משתיקה את הרוב ומסתכלת על מי שמעניין אותי מה הם עושים. כמו כולם אני מכורה וכמו כולם אני מנסה שלא, ומשתדלת לתפוס את עצמי בזמן. אני לא מעלה יותר מדי. אם אני בחו"ל אז יש לי הרבה תוכן להעלות. מדי פעם אני מצלמת גם את הכלב שלנו רינגו ומעלה תמונות מהעבודות שלי, אבל אם אני סתם יושבת פה בבית, אני לא אתחיל לצלם את עצמי ולהעלות. מצד שני, יש לאפליקציה הזאת גם צדדים חיוביים. למשל, בתקופת סגרי הקורונה לי ואני עשינו בכל יום לייב שקראנו לו 'לייב לשיפור המצב־רוח'. הצלחנו לשמח ככה ילדים וגם את עצמנו. זאת דרך ממש נפלאה לדבר ישירות עם הקהל שלך ולשמוע מה מעניין אותם".

אגב דברים נפלאים, התחתנתם לפני כחצי שנה, מזל טוב! יש רגע שאת זוכרת מהחתונה שלכם במיוחד?
"אני חושבת שזה בעיקר רגע הכניסה לחופה. לי נדלק על התאריך א' באלול, אז החופה שלנו הייתה על הוואן בול ב־19:15, לפני שתשקע השמש. אז מכל הכאוטיות של היום הזה, הלכתי עם ההורים שלנו לנקודה שבה אנחנו יוצאים לכניסה, ואז התחיל להתנגן שיר החופה שלנו 'Beyond' של ליאון ברידג'ס. בהתחלה ממש המעטתי בערך של שיר חופה, אבל באותו רגע זה הכניס אותי להוויה שרציתי להיות בה, פשוט רקדתי ושמחתי והצלחתי להיות נוכחת. הרגשתי שמחה עצומה על זה שמצאתי את האיש שלי ואני מתחתנת איתו, כשההורים שלי לצידי. בכלל, חתונה זה אירוע שמהמם אותך והיה לי חשוב מאוד להיות נוכחת, מה שלשמחתי הצלחתי לעשות. זה היה יום מטורף שהתחיל בזה ש'דלתא' עשו לי את הדבר הכי מתוק בעולם והעלו שלט באיילון עם ברכת 'מזל טוב ללי ואליאנה'. אחר כך הייתה לנו חופה של כמעט שעה. בדרך כלל טקס חופה הוא 20־30 דקות, אבל היה לנו הרבה מה להגיד ואני הרי זאת שמתחתנת. אמרתי לרב 'לך על זה, תצלול לעומק'".