כבר ברגעים הראשונים של הסרט "לב שבור שפה פצועה" מבינים הצופים שלא מדובר בעוד אחד מסרטי גוש קטיף. בסצנה הראשונה של כל אחד מארבעת גיבורי הסרט, הם יושבים – כל אחד בנוף אחר – מול מסך, שמחזיר אותם 17 שנים אחורה, לרגעים שחוו בימי העקירה. באופן די מתבקש, השאלה הראשונה שהם מתייחסים אליה, היא: מה השתנה. גם הדברים שנאמרו בערב הקרנת הבכורה של הסרט, שהתקיים לפני כחודש, העידו על ייחודיותו. "העברת אותנו טיפול", אמרה שם אסנת לברן, אחת מגיבורי הסרט, לבמאי ומפיק הסרט מורדי קרשנר. "חיטטת לנו בנשמה וניקית והוצאת, ובכינו…"
כבר כמעט שני עשורים קרשנר מלווה את אנשי גוש קטיף. עוד לפני עקירת היישובים הוא הפיק וביים שם יחד עם חברו נעם דמסקי את הסרט התיעודי "האוסף של ידידיה" ששודר בערוץ 2 והוקרן בפסטיבלים רבים ברחבי העולם. מיד לאחר העקירה, הוא יזם את פרויקט "גוש קטיף סיפור אנושי", פרויקט תיעוד שהוא עדיין מבצע עם המרכז להנצחת מורשת גוש קטיף, שבו רואיינו עד היום למעלה מאלף איש – תושבי גוש קטיף, אנשי ממשל, צבא ומשטרה, עיתונאים, משפטנים ואנשי טיפול בקהילה, שנקשרו בסיפורו של הגוש. מתוך הפרויקט הזה ערך קרשנר כבר עשרות סרטים קצרים. ואחרי כל זה, גם הבמאי שביים הכי הרבה סרטים על גוש קטיף מעיד שהסרט החדש שלו, שהופק עבור מרכז קטיף, שונה לגמרי, קודם כול בגלל הסיבות שהביאו ליצירתו.
"בתיעוד שלי את אנשי גוש קטיף בשנים האחרונות אני שומע קולות שונים וחדשים. קולות של התבוננות. הצער והכעס המוצדקים על הגירוש לא נעלמו, אבל אנשים, במיוחד בדור הצעיר, מתחילים להסתכל ולהרהר מה היה התפקיד שלהם שם, וגם לומר משפטים כמו 'לא שאלו אותנו, גידלו אותנו בצורה מסוימת, והזריקו לנו אידיאלים'. עכשיו, כשהם עומדים על דעתם ואחרי שקרה מה שקרה, הם מתחילים לעכל את הדברים, ופתאום נשמעת אצלם גם ביקורת על כך שהחוויה של הגירוש לא עובדה מספיק, ועל אירועים ביטחוניים שהתרחשו בגוש והודחקו. יש גם כאלו שקשה להם עם זה שההורים שלהם מיהרו, מיד אחרי העקירה, לרוץ למשימה הבאה.
"בקרב אנשי גוש קטיף יש כאלו שגם היום קשה להם שאני מראיין מפנים, אבל יש לא מעט שרוצים לשמוע את הקול הזה. בעבר הרצון הזה לא היה קיים, גם בגלל הכעס וגם כי הם היו עסוקים בעניינים שלהם, אבל לאחרונה יש מי שרוצה להיפגש"
"אבל חוויתי דבר נוסף. כחלק מהפקת סרטים על ההיסטוריה של הגוש אני יושב בארכיונים, במיוחד של רשות השידור, ורואה שכבר משנות השבעים קיים פער בין השפה של אנשי גוש קטיף האידאולוגיים לבין הסיקור התקשורתי שהם זוכים לו. גם בפרספקטיבה מכל הראיונות שעשיתי, שהיו בהם גם אנשים רבים מחוץ לגוש קטיף, זיהיתי שפות שונות. אנשי הגוש דיברו בשפה אחרת לאורך שנים, והחברה הישראלית לא קלטה את השפה הזאת. היה נתק, וכשהגיע הגירוש והחל המאבק, החברה הישראלית לא הבינה את הסיפור כי היא לא התחברה לגוש עוד קודם. לכן, גם השרשרת האנושית והניצחון במשאל מתפקדי הליכוד לא הועילו. עוז לברן אומר בסרט שהרבה אנשים אמרו לו במשאל המתפקדים שהם יצביעו נגד, אבל באותה נשימה אמרו לו גם: 'אתם אידיאליסטים, אבל מה איתנו פה בשכונה ד' ובקריית־מלאכי, איפה אנחנו בתוך כל הסיפור שלכם, אנחנו לא קיימים בו. אתם באים אלינו רק כשקשה לכם'. גם אני לאורך השנים הרגשתי שיש פספוס אדיר וכאב על הנתק בין השפות ועל חוסר התקשורת".
התחושות הללו הביאו את קרשנר לחזור לארבעה מרואיינים מתוך המאות שתיעד, ולבדוק איך הם מדברים היום על העקירה. הוא בחר לעשות זאת בדרך שונה מכל הסרטים שהפיק עד היום. "תמיד היה אצלי רצון לשבת עם אנשים שראיינתי ולצפות יחד איתם בתיעוד שלהם, כדי לראות אם הם ערים למה שאני שומע כמתעד. תמיד סקרן אותי איך הם יגיבו לראות את עצמם מתועדים. בחרתי מרואיינים שהיו צעירים בגילי 18 עד 25 בזמן העקירה, במעברים של תחילת החיים. כולם דמויות שכבר תוך כדי התיעוד הראשוני שלהם אמרתי לעצמי, ולפעמים גם להם, שאנחנו עוד ניפגש. אני זוכר למשל איך חדוה לוי (ויזנר) אמרה לי אז בריאיון 'אני הילדה הראשונה מנצרים שטסה להודו'. הם הקסימו אותי אז, והתאהבתי בהם, גם אם חלקתי עליהם".
בניגוד לסרטים תיעודיים אחרים שביים, שבהם הוא ייצר סיטואציות, בסרט הזה קרשנר מיעט בסצנות יזומות. "במקום לשאול שאלות או ליצור סיטואציות פשוט העמדתי מולם מסך, והראיתי להם ראיונות שלהם או של בני משפחתם. היה מדהים לראות את התגובות".
את לוי (ויזנר), שגדלה בנצרים ומתגוררת היום בתקוע, צילם קרשנר על חוף הים ובמגדל המשקיף על אזור גוש קטיף. בסצנה אחרת הוא לקח אותה ואת אחותה חנה לביקור טעון אצל ההורים המתגוררים כיום ביישוב בני־נצרים שבאזור חלוצה. את אלעזר אמיתי שגדל בעצמונה ובמורג, לקח קרשנר ליער שהוא כיום הנוף שלו ביישוב כרמל בדרום הר חברון. הוא גם יצא עם אמיתי לסדנת התבוננות בצילום שהעביר לקיבוצניקים חילונים מאזור עוטף עזה ונגעה בסיפור גוש קטיף. את עוז ואסנת לברן שהיו ממקימי היישוב שירת־הים בגוש קטיף צילם קרשנר בחממות שלהם וגם בביתם היפה ביישוב סנסנה. בנוסף הוא הפגיש אותם לשיחה אידיאולוגית עם נעה רייש, מעקורי עצמונה המתגוררת כיום בשומריה. היא סגנית מנהלת בית הספר לבנות בעצמונה, ובני הזוג לברן, שהיו ממקימי בית ספר מעורב לדתיים וחילונים בסנסנה, דנים איתה על חינוך ילדים במסגרת אינטגרטיבית ופתוחה מול חינוך חרד"לי בתוך בועה הומוגנית.
כסרט העוסק בשפות שאינן מתחברות, "לב שבור שפה שבורה" מעלה סוגיות רחבות יותר מסוגיית גוש קטיף. בנות משפחת ויזנר משוחחות עם הוריהן על הפער בין דור ההורים המשימתי שהקים את היישובים בגוש קטיף לבין דור הילדים ששואל את עצמו גם מה מתאים לו לעשות, ולא רק מה צריך.
במידה רבה הסרט שלך הוא סרט על הציונות הדתית. על ציבור שמשוכנע שהוא שליח של עם ישראל בכל מיני חזיתות, ומדי פעם מגלה שרבים בחברה הישראלית בכלל לא רואים אותו כשליח שלהם.
"נכון. זה בא לידי ביטוי במיוחד אצל הבנות של משפחת ויזנר, שאומרות להורים שלהן תנו לנו את קצב החיים שלנו ונראה מה מתאים לנו לפני שמסתערים על המשימה הבאה. זה דור חדש שכבר לא מסתכל רק על משימות ועל מה שעושים דור ההורים. האבא, חנן ויזנר, מצד אחד מאוד מכיל את הבנות שלו ועם זאת מתנגד להשתנות. גם בערב הקרנת הבכורה הוא הקריא פסקה של הרב קוק ואמר 'אני אמשיך בכל עוז בדעות שלי ובאמונה שלי'. הוא איש צנוע ולא חומרי ואני מאוד מעריך את זה, אבל מצד שני אנחנו רואים שאין תקשורת עם החברה הישראלית. גם בסיטואציה בין בני הזוג לברן לנעה רייש שבה הם דנים על החיבור לחברה הישראלית, יש הבדלי דעות משמעותיים בשאלה מתי יוצאים מהחממה להשפיע".
"היו צריכים להתארגן עם שוטרים בלבד, גם אם זה היה נמשך עוד שנה, כי זה שרט את החיילים ואת החברה. אני מראיין רבים מהחיילים שהשתתפו בעקירה ונתקל בדברים לא נורמליים"
מאחורי קרשנר (56), חתן פרס שר החינוך לתרבות יהודית בתחום הקולנוע, יש כבר שלושים שנה של עשייה קולנועית תיעודית. הוא בוגר המחזור הראשון של בית הספר לקולנוע "מעלה", ולצד סרטים רבים שביים והפיק בעצמו הוא גם היה המפיק בפועל של פרויקט תיעוד ניצולי השואה של סטיבן ספילברג בישראל, היה מפיק ראשי של ערוץ 'תכלת' בכבלים ובלוויין, וניהל את ערוץ מאיר בטלוויזיה. הוא נשוי למירב ואב לחמישה, ומתגורר ביישוב מצפה נטופה בגליל התחתון.
קרשנר ואני חברים. זכיתי להיות שותף בחלק מהמיזמים הטלוויזיוניים שלו, ואני יכול להעיד שבתעשייה עם הרבה אגו, הוא תופעה נדירה של צניעות, רגישות, והרבה הקשבה. לסרטו החדש הוא הביא גם מיומנויות חדשות שרכש בשנים האחרונות. לצד המשך עבודתו הקולנועית, קרשנר עובד גם כמגשר במרכז קהילתי ובבית משפט לתביעות קטנות, וגם כמטפל בפסיכותרפיה המתמחה בדוקו־תרפיה. את שני המקצועות החדשים הוא רכש בהשפעת התיעוד של אנשי גוש קטיף. "פרויקט התיעוד השפיע לי מאוד על החיים. אני חי את הסיפור של גוש קטיף כבר 18 שנה, מהרהר בו ופעמים רבות יוצא מראיונות מתוסכל עם צער, כעס ודמעות. זה הוביל אותי ללימודי גישור, כי מה היה צריך בגוש קטיף יותר מאשר גישור? לימודי הפסיכותרפיה נולדו מכך שבמסגרת התיעוד התוודעתי לכוח התרפויטי של המצלמה. אנשים שצילמתי אמרו לי אחרי הריאיון 'באת לצלם אותנו אבל הרגשנו שעברנו טיפול'. צריכים לזכור שמדובר באנשי גוש קטיף – רובם המוחלט לא הזדקקו לטיפול נפשי לפני העקירה, ופתאום הם התחילו להיפגש עם עו"סים ופסיכולוגים, וזה היה להם קשה. כשהם באו אליי לתיעוד, אני זה שהייתי צריך אותם כגיבורים. כששמתי לב להשפעה של הריאיון עליהם, העצמתי את חוויית הצילום. גם אם התאורה הייתה כבר מכוונת, כשהם היו נכנסים הייתי טורח להדליק אור ועוד אור, כדי להעצים אצלם את התחושה שהם השחקנים ושאני רוצה לשמוע את הסיפור שלהם".
באחת הסצנות החזקות בסרט, נפגשות האחיות ויזנר, שנעקרו מנצרים, עם אביטל לפיאן ורני חזון־וייס, שתי נשים דתיות לאומיות שהיו שותפות כקצינות במעגל הראשון של הפינוי. יחד הן צופות בתמונות מהעקירה. "זו פעם ראשונה שאנחנו מדברות על הדברים", אומרת שם חזון־וייס בדמעות. "פעם חשבתי מתי ישאלו אותנו מה קורה איתנו. אף פעם לא הרשינו לעצמנו לבכות בציבור. לא הרגשנו שיש לנו מקום להביע רגשות בדבר כזה, כי בסוף זה שלכן". לוי (ויזנר) שומעת את שתי הנשים ומתוודה שהיום היא מתקשה לכעוס עליהן ולשפוט אותן. "אחד הטריגרים שלי לצאת ולראיין מפנים היה פוסט שרני חזון־וייס פרסמה לפני כשנתיים", מספר קרשנר. "היא סיפרה שם שהיא הייתה קצינה במעגלי הפינוי ושאלה באומץ רב מתי ישאלו גם אותה מה שלומה. התקשרתי אליה ואמרתי אני רוצה לשאול מה שלומך".
יש היום בשלות לכלול בסרט שהופק עבור מרכז קטיף גם שותפים לפינוי?
"בקרב אנשי גוש קטיף יש כאלו שגם היום יהיה להם קשה שאני מראיין מְפנים, אבל בשנים האחרונות יש לא מעט שרוצים לשמוע את הקול הזה. בעבר הרצון הזה לא היה קיים, גם בגלל הכעס וגם כי הם היו עסוקים בעניינים שלהם, אבל לאחרונה יש מי שרוצה לשמוע ולהיפגש, מנקודת מבט יותר מכילה ומבינה. הם עדיין לא סולחים, ועדיין חושבים שלא היה נכון לעשות שימוש בחיילים, אבל זה יותר כעס על ההנהגה, ולא על החיילים עצמם. הם גם מבינים היום שלהגיד לחיילים לסרב פקודה זה לא כזה מובן ופשוט.
"גם מבחינת מרכז מורשת גוש קטיף, לא היה רלוונטי בעבר לראיין מפנים. אני מצידי אמרתי להם שאני חושב שאם הם רוצים שהסיפור לא יהיה רק של הכתומים אלא של כל עם ישראל, אנחנו צריכים לתת מקום למפנים כי גם הם חלק ממנו. היו 42 אלף חיילים ושוטרים במעגלי הפינוי ולכולם יש משפחה ומעגלים נוספים. אם רוצים שהסיפור יישמע צריך לתת להם מקום, וכך הם גם יהיו שגרירים של הסיפור במעגלים רחבים יותר. לשמחתי אנשי מרכז גוש קטיף הקשיבו והבינו את זה, עם כל הקושי, וכשאני בא לראיין כאלו שהשתתפו בפינוי חלקם מופתעים שמרכז קטיף עומד מאחורי הפרויקט, ומעריכים את זה מאוד. עכשיו, אחרי אלף ראיונות, אפשר לומר שבמובנים רבים המורשת כבר קיימת".
קרשנר משוכנע שהמדינה טעתה כשעשתה שימוש בחיילי צה"ל לצורך עקירת התושבים. "היו צריכים להתארגן עם שוטרים בלבד, גם אם זה היה נמשך עוד שנה, כי זה שרט את החיילים ואת החברה. אני מראיין רבים מהחיילים שהשתתפו בעקירה ונתקל בדברים לא נורמליים. רבים מהם מעידים שהם פוסט טראומטיים מההתנתקות. הם לא מתחרטים שהם לא סירבו פקודה אבל הם לא גאים במה שעשו, וטוענים שלא היו צריכים להעמיד אותם בניסיון הזה. גיליתי שזה נושא מושתק, הם לא מדברים על מה שהיה, אפילו לא עם המשפחה שלהם. הכינו אותם לפינוי בצורה מטורפת בחודשים שלפני העקירה מבחינה ארגונית ונפשית, אבל יום אחרי שהעקירה הסתיימה, כולם חזרו ליחידות שלהם. הפסיכולוגים הצבאיים אמרו לי: 'נתנו להם את האפשרות לדבר, הזמנו אותם, אבל אף אחד לא בא'. הם לא באו כי פיזרו את כולם וגם כי הייתה השתקה מלמעלה, שלא מדברים על מה שהיה. היום אנשים כועסים שלא נתנו להם את האפשרות לדבר. מישהו שהיה בדרגה של מג"ד בעקירה, אמר לי שהלוואי שיהיה מעין מסע שיאפשר לו לפרוק, כי יש לו צורך כזה".
אחותו הצעירה של קרשנר ומשפחתה התגוררו ביישוב נצר־חזני והיו גם הם בין המפונים. "כשהראיתי לגיסי קטעי עדויות של המפנים, הוא אמר לי שהוא שמח לראות שזה נגע בהם ושזה לא עבר להם בקלות. אני חייב לומר שלא פגשתי חייל אחד שזלזל, וראיינתי כבר עשרות. אגב, אחד הדברים שאמרו לי כל החיילים שראיינתי היה שאם היה משהו שלא גרם להם לגלות אמפתיה, זה הצעקות שהשמיעו לעברם חלק מהתושבים. מה שריגש אותם היה לפגוש משפחה שיושבת ומדברת איתם ומנהלת איתם שיח. הצעקות עליהם דווקא גרמו להם לחספוס ולאדישות".
אסנת לברן אומרת בסיום הסרט שהיום, יותר מאשר בעבר, היא רוצה להקשיב לדעות אחרות ושונות משלה. אלעזר אמיתי מבקש גם הוא יותר הקשבה. "לא שיקשיבו דווקא לי, אלא שיקשיבו להכול, שיקשיבו לעצמם. שהתקשורת כולה תהיה קשובה יותר". גם קרשנר כבמאי שואף שמהסרט שלו תצא קריאה ליותר הקשבה. "אני רוצה שהסרט יגרום לכולנו לעבור מהצד שכל הזמן מספר את הסיפור שלו, לצד שגם מקשיב לאחרים. אפשר, בלי לוותר על הדעה שלנו, גם להקשיב לאחרים, וללמוד".
