כמעט ונשכחו: העמותה שלא מוותרת על חללי צה"ל האלמונים

אורי שגיא ודורית פרי מובילים אותי בין חלקות הקברים בהר הרצל. שמש שקרנית יוצאת ונכנסת לפרקים, ורוח אביבית צולפת על פנינו. תוך כדי הליכה מהירה אנחנו מגיעים למקום שבו נפגשו לראשונה – קבר האחים של חללי ג'נין.

הם שואלים אותי אם אני מבחינה במצבה שונה מהאחרות ומהר מאוד העיניים הולכות לאבן מרובת מלל שעליה מופיע השם "יוסף לחנה". "כשהגענו לכאן", נזכר שגיא, "המצבה הזו הייתה ריקה. נורא כואב לראות דבר כזה. כשאת נתקלת במצבה כזו את מבינה שבעצם אף בן משפחה לא היה כאן. גם באתר יזכור כנראה לא תמצאי עליו שום דבר".

היום מנהלים שגיא ופרי את ארגון "לתת פנים לנופלים", בשיתוף פעולה עם היחידה להנצחת החייל. ממשרד הביטחון הם קיבלו רשימה של אלף חיילים עלומים, חלקם ברמה של מצבה ריקה או שחסרים בה פרטים משמעותיים. עם הזמן הם אספו קבוצה של 83 מתנדבים מכל הארץ. מתוך אלף השמות שקיבלו, 270 מקרים כבר פוענחו.

הסיפור של שגיא עם ג'נין מתחיל בשנת 2002, כאשר שמואל וייס, חברו הטוב ולוחם בגדוד 51 נפל שם בקרב במבצע חומת מגן. "החבר'ה התכנסו כדי לחשוב איך להנציח אותו, והחלטנו לחקור את ההיסטוריה של העיר ג'נין. מתברר שיש לה סיפור יהודי מפואר, ושפעם קראו לה בכלל עין־גנים. החלטנו לכתוב על הגיאוגרפיה הצבאית של האזור. מי שהגה את הרעיון היה עמיחי מרחביה, ושנתיים אחרי שהוצאנו את הספר הוא התגייס לאותו גדוד ונפל בקרב בבינת ג'בל. הכול היה טעון מאוד באותן שנים.

פרי: "אני לא יכולה להסביר לך איזו כמיהה זאת, לחבק בן אדם שהכיר את יוסף לחנה. אחרי שאני חוקרת עליו חודשים ארוכים. כמובן עשינו טקס גילוי מצבה, השלמנו את הפרטים החסרים, והיום המצבה שלו היא המצבה הכי מלאה"

"מכל מקום, בספר מתואר גם הקרב שהיה בשנת 48' בג'נין, שבו נפלו ביום אחד 46 חיילים, כולם מגדוד 21. הם נשארו בשטח כמו רבים מההרוגים באותה תקופה, ורק אחרי שנתיים הגיע הרב גורן, ובתיאום עם הירדנים מצאו את הגופות, זיהו אותן והביאו אותן לקבר אחים. בספר מונצחים כל משתתפי הקרב ההוא, כולל תמונות, אבל אחד מהם נותר ללא תמונה. יוסף לחנה. לא רציתי שזה יישאר ככה, ניסיתי לבקש מידע ממשרד הביטחון, אבל לא מצאתי שום דבר ונאלצנו לפרסם את הספר ללא תמונתו".

בשנת 2010, נפגשו שגיא ופרי לראשונה. "ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל תמיד הייתי עולה לבית העלמין הצבאי בהר הרצל", נזכרת פרי, "אצלנו לא היה ממש שכול בבית, אבל ברבות השנים אספתי לי כ־38 חיילים שהכרתי. חניכים שהיו בסניף שלי, מדריך של הבן שלי, בן של שכנים. עם השנים הצטברה לי רשימה משמעותית של נופלים, רובם נקברו בהר הרצל. עשיתי לי מנהג לעלות לשם ביום הזיכרון ולעבור בין הקברים. הייתי אומרת שלום למשפחות, נותנת להם חיבוק וממשיכה.

"אבל הרגע הכי קשה הוא לבחור ליד מי אני עומדת בצפירה. כי זה רגע מזוקק כזה, שבו המחשבות הולכות לחייל אחד שהכרת. רגע של התכנסות שבו את נזכרת בחיוך שלו ובבדיחות שלו ומתי פעם ראשונה הכרנו. היה לי נורא קשה להחליט, הרגשתי שברגע שאני מחליטה ללכת למישהו אחד אני בהכרח מחליטה לא להיות עם כל האחרים. לא עמדתי בכאב הבטן הזה, אז התחלתי לשוטט והרגליים לקחו אותי לאזור א', היכן שקבורים חללי תש"ח. לרוב, אף אחד לא עומד שם בצפירה, כי כבר אין הרבה קרובים שנותרו בחיים. מצאתי את עצמי עומדת בקבר האחים של חללי ג'נין ופתאום אני קולטת מצבה ריקה שכתוב עליה יוסף לחנה".

מה עובר עלייך באותם רגעים?
"התחלתי לחשוב על השם הזה. הוא לא אמר לי כלום. לא שמעתי אותו לפני כן".

שגיא: "תחשבי על זה רגע. מצבה ריקה זה אומר שמעולם לא הגיע בן משפחה לבקר אותו. לאיש הזה אף פעם לא הדליקו נר. איש לא בא והניח לו זר פרחים".

"באותו רגע נורא כעסתי", ממשיכה פרי, "שבעים שנה עברו, ומדינת ישראל לא מצאה דרך להשלים את הסיפור הזה? איך זה יכול לקרות?".

פרי חזרה לביתה, אבל העניין לא הפסיק להעסיק אותה. "ניסיתי לחפש עליו מידע באתר יזכור, אבל הופיע שם רק הסיפור של הקרב עצמו. היה כתוב שהוא נולד בשנת 1924 וזהו. הטלפון הבא היה ליחידה להנצחת החייל, שגם הם לא ידעו הרבה, אבל נודע לי שמדי שנה מתקיים טקס אזכרה לחללי ג'נין ביום נפילתם בכ"ה באייר והחלטתי שאבוא לשם, אולי אמצא מישהו שהכיר אותו".

ליד קברו המיותם של לחנה היא פגשה את שגיא, שהגיע אף הוא לטקס. "זיהיתי אותו כמי שכתב את הספר, וניגשתי אליו ואמרתי לו 'כתבת ספר מדהים, אבל איך הרשית לעצמך להוציא אותו בלי להשלים את הסיפור של יוסף לחנה?' וזהו, מאז אנחנו יחד".

שלושת המוסקטרים

"בהתחלה לא ידענו איך ניגשים לזה בכלל. זה אפילו לא חקר היסטורי, אלא חקר גנאלוגי. הרעיון הוא להבין את סיפור חייו של אדם והשושלת המשפחתית שלו", אומרת פרי.

שגיא: "התחלנו לחפש את כל המשפחות בארץ עם שם המשפחה לחנה. עשינו אולי 400 טלפונים. הבנתי שחלק מהן הגיעו מטורקיה וחלק מיוון. התחלנו לפתוח תיקים בארכיון הציוני והרוב הוביל לכלום".

שגיא: "רובי רבלין הגיע לטקס של לחנה, ותוך כדי הטקס הוא מדבר על פרדי, חבר שלו שגדל איתו ברחביה ונהרג בתש"ח ואף אחד לא הכיר אותו ולא ידע. ריבלין מדבר עליו בכל טקס זיכרון, אז אמרנו לו 'בוא נסגור את הפינה הזאת. בוא נמצא את פרדי'"

פרי: "את כל זה אנחנו עושים במקביל לעבודה שלנו. עד שמצאנו אותו ברשימת עולים שהגיעו מיוון בנובמבר 45'. הם השתכנו בקיבוץ מסילות, אז התחלנו להרים טלפונים לחברי הקיבוץ. כמובן לא כולם בחיים, ולכי תחפשי את הצאצאים שלהם. עד שיום אחד שמנו יד על מכתב מהארכיון הציוני. כתב אותו אחיו של יוסף לחנה בשנת 1952. הוא פרסם שהוא מחפש את אח שלו ורוצה לדעת מה עלה בגורלו, וממש מסר פרטים – שהוא נולד ביוון בשנת 1921, ולא כמו שהיה כתוב על המצבה, גר בקריית־מוצקין, ואת שמם של אביו ואמו.

"הצלחנו להבין שהמשפחה שלו בעצם נמצאת בצרפת, ודיברנו עם האחיינים שלו שלא ידעו כלום, הם נולדו אחרי שנהרג. אבל ביקשו שנעביר להם כל מידע עליו. ואז אנחנו מגיעים לבנו של יצחק קבלי, שהתגייס יחד עם לחנה בפברואר 48'. כשיצרנו איתו קשר הוא אמר לנו 'איפה הייתם עד עכשיו?', יש לי צמרמורת כשאני נזכרת בזה. מתברר שעד יומו האחרון אבא שלו סחב איתו את השריטה הזאת. הייתה פקודת נסיגה, כל מי שיכול היה לעמוד על הרגליים ולצאת יצא, ומי שהיה פצוע או פצוע קשה נותר שם. יצחק אמר לו 'בוא אני אציל אותך', ויוסף לחנה ענה 'אני אסתדר. לך תציל את החיים שלך'. מאז הם לא ראו אחד את השני".

הסיפור לא מסתיים שם. "הציק לנו שלא הצלחנו למצוא מישהו שאמר 'אני הכרתי אותו'", מסביר שגיא, "עד שהגענו לכרטיס נפגע שהוא מילא, שבו מופיע השם של החבר שאליו הוא מבקש למסור את חפציו במידה שיקרה לו משהו. השם שהופיע היה בוריס, ושם המשפחה לא היה ברור. דורית עלתה לשידור במדור לחיפוש קרובים והודיעה שהיא מחפשת את הבוריס הזה. בלילה מתקשרת אלינו הבת שלו, ואומרת 'זה אבא שלי, הוא חי בברזיל'. עכשיו, מדובר באדם בן 90, והוא מספר לנו שהם היו שלושה מוסקטרים שנפגשו בערבים, רקדו עם בנות, ניגנו עם אקורדיון ומפוחית. ופתאום הוא מתחיל ליילל בבכי ואומר 'אני אמרתי שלא ילך'. ואז חיפשנו את המוסקטר השלישי, מתברר שקוראים לו אלי כהן מחיפה. ואז הוא מספר לנו שחודשיים לפני שיצא לקרב הוא נפצע ואושפז בבית חולים כרמל. חודש הוא היה שם, וכשהשתחרר היה לו בעצם פטור. אבל הוא החליט בכל זאת ללכת לקרב שבו גם נפל. הוא שלף לנו תמונה שלו מבית החולים. זאת הייתה הפעם הראשונה שמישהו אמר עליו 'כן, אני הכרתי אותו, הנה התמונה שלו'".

פרי: "אני לא יכולה להסביר לך איזו כמיהה זאת, לחבק בן אדם שהכיר את יוסף לחנה. אחרי שאני יודעת עליו כל כך הרבה, אחרי שאני חוקרת עליו חודשים ארוכים. כמובן עשינו טקס גילוי מצבה, השלמנו את הפרטים החסרים, והיום המצבה שלו היא המצבה הכי מלאה".

שגיא: " הזמנו לטקס את כל מי שהיה קשור לתהליך החיפוש שלנו והגיעה גם הבת של בוריס. היא סיפרה לנו שאבא שלה נפטר לפני חודש. פתאום חשבתי על כך שהוא זה שהעביר לנו את המידע הכי חיוני לגביו. באותו רגע הבנו שני דברים – שכנראה יש המון חיילים כאלה, ושאין לנו זמן כי חברים שלהם נפטרים".

הגיבור של הנשיא

כאמור, השניים מעולם לא התנסו קודם בחקר גנאלוגי. שגיא (39), הוא בכלל יועץ לגופים ארגוניים עם רקע בפעילות פוליטית, מתגורר בנווה־דניאל ואב לארבעה ילדים. פרי (58) היא עובדת סוציאלית ומתכננת ערים במקצועה, ירושלמית, אם לארבעה וסבתא לארבעה.

הפעילות של "לתת פנים לנופלים", הולכת ומתרחבת ככל שנוקפות השנים. הם מסייעים ליחידת אית"ן בצה"ל באיתור בני משפחה של חללים שמקום קבורתם לא נודע ומגייסים אותם לצורך לקיחת דגימות דנ"א. כך למשל אותרו בני משפחתם של שניים מ"יורדי הסירה" – גרשון קופלר ורודי צ'רנר. הם מאתרים את מקום קבורתם של מי שהתנדבו בצבא הבריטי ונכברו בניכר, מקדמים אירועי הנצחה, מפיקים אלבומי זיכרון, מסייעים באיתור קברי חללים בבתי עלמין אזרחיים ועוד.

מאז 2013 הם פועלים במרץ. "אחת הדרכים האפקטיביות היא להציב על הקברים פתק כך שאם יעבור שם חבר או בן משפחה הוא יוכל ליצור קשר", מגלה פרי, "אנחנו עושים את זה כבר חמש שנים, וכל שנה אנחנו מקבלים איזה שבע ידיעות זהב מתוך 400 פתקים שאנחנו מניחים. למשל היה אדם בן 90 בשם יצחק שרמן שהגיע לקבר של טוביה מרמלשטיין, שנהרג בקרב בלטרון. מתברר שזו הפעם הראשונה שהוא הגיע לקבר. אחר כך יצרנו קשר עם המשפחה, עולים מרוסיה שלא ידעו שהוא נהרג בכלל, והיית צריכה לראות אותם. פתאום הם הבינו שיש להם חלל במשפחה, שהם חלק מהסיפור הישראלי".

פרי: "הצלחנו להבין שהמשפחה שלו בעצם נמצאת בצרפת, ודיברנו עם האחיינים שלו שלא ידעו כלום, אבל ביקשו שנעביר להם כל מידע עליו. ואז אנחנו מגיעים לבנו של יצחק קבלי, שהתגייס יחד עם לחנה בפברואר 48'. כשיצרנו איתו קשר הוא אמר לנו 'איפה הייתם עד עכשיו?'"

וישנם המקרים שממש מתגלגלים לפתחם, כמו למשל המקרה של הנשיא לשעבר רובי ריבלין. "הוא הגיע לטקס של לחנה", מספר שגיא, "ותוך כדי הטקס הוא מדבר על פרדי, חבר שלו שגדל איתו ברחביה ונהרג בתש"ח ואף אחד לא הכיר אותו ולא ידע מיהו. ריבלין מדבר עליו בכל טקס זיכרון, אז אמרנו לו 'בוא נסגור את הפינה הזאת. בוא נמצא את פרדי'".

פרי: "זו הייתה חתיכת אופרציה. כל שאלה היינו צריכים להפנות ללשכת הנשיא, ועד שמקבלים תשובה לוקח זמן. ממש עבודת נמלים. בסוף פשוט עברנו על כל אתר יזכור וניסינו לחבר את הקצוות. הבנו שהוא נפל בפעולה של האצ"ל, אז פתחנו עיתונות היסטורית והתחלנו לקרוא מי היה בפעולה".

שגיא: "הרי בסוף כל המידע נמצא איפשהו, צריך רק לדעת מאיפה לשלוף אותו".

פרי: "במקרה שלו התברר שהכינוי היה פרדי, והשם האמיתי הוא צבי גרוס. איתרנו גם את המשפחה שלו. הבאנו לריבלין את התמונות והוא אמר 'כן, זה גיבור ילדותי'. ריבלין ביקש לעלות לקברו של פרדי ולקיים אזכרה. זה קרה שבוע לפני שנחמה ריבלין נפטרה, והיא כבר הייתה במצב קשה, אבל הוא התעקש לבוא לטקס ולומר קדיש".

יש עוד עבודה

עם הזמן, גופים נוספים שמעו על השניים והתחילו לעשות איתם שיתופי פעולה. "יחידת אית"ן למשל עוסקת באיתור נעדרים", מסבירה פרי, "כשהם מוצאים אלמוני הם מחפשים לזהות אותו בוודאות. הם צריכים די־אן־איי של המשפחה. עכשיו, הם מומחים לחלק הפיזיולוגי, הפורנזי. אבל איך אתה מוצא משפחה של נצר אחרון? לכן הם התחילו לפנות אלינו, וכבר עזרנו להם למצוא ארבע מתוך שבע משפחות. לא תמיד אנחנו מוצאים את המשפחה, לפעמים זה לוקח לנו אפילו שלוש שנים, ויש גם מקרים שאנחנו לא מצליחים לפתור".

בזמן שהתהלכנו בהר הרצל, הם הציגו לי את האנדרטה לזכר חללי מערכות ישראל שמקום קבורתם לא נודע. רובם המוחלט מתש"ח. בצד השמאלי שלה נוספה רשימה נוספת, של אלו שאותרו, ובתחתיתה שמו של מרדכי שמעון חרר.

שגיא: "מרדכי־שמעון חרר היה גם וגם. גם לא מצאו את הקבר, וגם היו חסרים עליו פרטים".

פרי: "הוא גדל בתל־אביב, אמא שלו נפטרה כשהיה ילד צעיר ונקברה בהר הזיתים. אנחנו לא ידענו את זה, רק ידענו שהוא התגייס לצבא הבריטי כמו הרבה מאוד אנשים מהיישוב היהודי דאז. הוא היה חלק מ'חיל החפרים' שהגיע למצרים, שהיו כמו הנדסה קרבית מבחינת התפקיד שלהם בשטח. הם נשלחו משם ליוון כדי לבלום את התקדמות הנאצים ונלקחו בשבי. 1,200 יהודים ארץ־ישראלים היו שם. למרות שהיו יהודים, הגרמנים לא יכלו לפגוע בהם, כי הם נחשבו לחיילים בריטים, אז הם שילחו אותם למחנות עבודה גרמניים ולמכרות. שם הם התעללו בהם עד כמה שאפשר. חלק מהם צעדו אחר כך בצעדות המוות ומתו. תחשבי על ילד ישראלי יהודי שנולד בתל־אביב ומת בצעדות המוות.

"מכל מקום, מרדכי־שמעון חרר בורח מהשבי ונתפס, הוא מובל לכלא בקליתאה ועובר שם רעב וסבל ועינויים. בסוף 1945 התקיים הליך פדיון שבויים בין הבריטים לגרמנים והוא מגיע ישירות לבית החולים בבאר יעקב, שם הוא נפטר. כלומר הוא שרד את כל התלאות האלה ובסוף מת. את כל זה גילינו דרך ארכיון המדינה, מכון לבון וארכיון עיריית ירושלים".

שגיא: "אבל רצינו לאתר גם את בני המשפחה. תחילה גילינו את השם של אבא שלו, מסעוד. רק זה לקח המון עבודה. בסוף מצאנו שהוא נפטר בשנת 56' ועל קברו נכתב 'לזכר שני בניי. מאיר ומרדכי שמעון'. הבנו שהיה לו אח. אחר כך גילינו את שם האם, עיישה. בעצם אנחנו מבינים שהאבא נותר ללא ילדים ונישא בשנית לאישה צעירה עם ילדה, כרמלה, שבחר לאמץ אותה כבתו".

פרי: "הגענו לכרמלה, והיא מדברת עליו דברים טובים, אומרת שהתייחס אליה כמו לבת. אבל היא לא ידעה בכלל שהיו לה שני אחים חורגים, ובטח שלא ידעה לומר איפה הם קבורים. את הקבר של מרדכי־שמעון איתרנו בסוף דרך חלופת מכתבים בארכיון עיריית ירושלים. האבא מסעוד כותב לוועדת הציון שאחראית על המצבות שהוא מבקש לדאוג למצבת בנו בהר הזיתים, כדי שלא יישאר חייל יהודי ללא מצבה. התברר שהוא נקבר ליד האמא והאח מאיר, אבל לא שמו שם מצבה. מרדכי־שמעון נפטר בשנת 45', ובשנת 48' כבר אי אפשר היה להגיע להר הזיתים. האבא נפטר בשנת 56' ובזה זה נגמר. איש לא ידע איפה הוא קבור".

בסוף מדובר בחקר שהוא לא המומחיות שלכם, אין לכם רצון למסד אותו לגוף מקצועי שיאפשר לגלות יותר?
שגיא: "נכון שלא פשוט לעבוד עם חלק מהמערכות, אבל אנחנו מנסים לעשות את הטוב ביותר".

פרי: "קודם כול, המידע שקיים במשרד הביטחון הוא מידע מסווג, ובצדק, יש פרטים רגישים בתיקי חלל שנכון שיישארו מסווגים ולא כל אזרח צריך לקבל אותם. משרד הביטחון באמת לא יודע לעשות את העבודה הזאת, גם אנחנו לא ידענו, אבל התמקצענו".

ואם נחזור להתחלה, איפה אתם הולכים להיות בצפירה השנה?
שגיא: "האמת שבשנתיים-שלוש האחרונות אני פשוט נכנס למיטה. יש לי כבר שלושה חברים שנפלו, קשה לי מדי".

פרי: "לי זה ברור – ליד יוסף לחנה. זה המקום הקבוע שלי מאז, זאת לא שאלה".