כבר בתחילת הריאיון מצליח ד"ר מיכה גודמן לשבור שלוש תיאוריות מצויות: הציונות הדתית לא באמת נעשית קיצונית, אין חילופי אליטות, וכל הדיבור על רצף דתי הוא לא מאוד מדויק.
"בניגוד למה שחושבים, הציונות הדתית לא עוברת הקצנה. היא עוברת התפצלות. גם המגזר החילוני עובר פיצול. אחת הסיבות שבגללה לא רואים את הפיצול היא משום שגם ההקצנה הדתית וגם ההקצנה החילונית הן למעשה ריאקציה לתהליך אחר. יש אשליה אופטית בשני הצדדים. ההקצנה הדתית היא ריאקציה מאוד רועמת לתהליכי המודרניות שמתקיימים במגזר, ובגלל הטונים שלה מייחסים לה יותר משקל. בפועל הציונות החילונית נעשית קרובה יותר למסורת, והציונות הדתית נעשית יותר ויותר מודרנית".
כשנה לאחר שעורר שיח ציבורי תוסס בעקבות רב־המכר שלו 'מלכוד 67', שעסק בסכסוך הישראלי־פלסטיני וניסח הצעות אפשריות לפתרון מדיני, מתפנה מיכה גודמן לאתגר הכתיבה הבא שלו: ספר שיתפרסם בעוד כחצי שנה (שם זמני: "חזרה בלי תשובה"), ובו הוא שואף לנסח את הפילוסופיה של דור האמצע המתרקם בין שני המגזרים.
כבר שנים שגודמן נודד בין המגזרים השונים וחוקר אותם. הוא נולד בירושלים לאב דתי ולאם גיורת ממשפחה קתולית. הוא סופר וחוקר את המחשבה היהודית, לימד מחשבת ישראל בתיכונים פלך והרטמן, היה ממקימי מדרשת עין פרת (שאת ניהולה עזב לאחרונה ומלמד בה כיום), ומשמש עמית מחקר במכון הרטמן. ספריו האחרונים מנגישים את הגותם של הכוזרי, הרמב"ם ומשה רבנו בשפה ובראייה עכשווית, שלצד השבחים הוא סופג עליה גם לא מעט ביקורת.
"יש קבוצה גדולה של חילונים תל־אביבים שנעשים הרבה יותר קשורים למסורת ועדיין נשארים חילונים, ויש קבוצה גדולה של דתיים שנעשית הרבה יותר מודרנית וליברלית ועדיין נשארת דתית", מאבחן גודמן. "שתי הקבוצות מרחיבות את הקטגוריות של המגזר שלהן. אני לא חושב שמדובר ברצף בין דתי לחילוני, אלא שהקטגוריה של החילוני מתרחבת וזו של הדתי מתרחבת, והיא כוללת בתוכה מאפיינים שאולי לא היו קיימים בעבר".
אם היית צריך לצייר את הציונות הדתית בעוד עשרים שנה, מה אתה מדמיין?
"אני לא עתידן, אבל מאוד יכול להיות שבעקבות הפיצול הזה ייווצר גם חיבור חדש".
כדי להשיב על שאלתי פונה גודמן ללוח הציורים של בתו הקטנה, ומשרטט לי את התרשים הבא:
"הנרטיב החילוני הוא שמתקיים קרב כוח בין שני המגזרים – הקבוצה הדתית גדלה ומתחזקת, והקבוצה החילונית קטנה ונחלשת. אני לא יודע אם זה נכון. נראה לי שמה שבאמת קורה הוא שהקבוצה הדתית מתפצלת לשתיים, הקבוצה החילונית מתפצלת, ומהפיצול של שתיהן צומחת למעשה קבוצה חדשה. אין באמת חילופי אליטות, יש היווצרות של אליטה חדשה. מה שאני מנסה לעשות הוא לנסח את הפילוסופיה של הקבוצה החדשה הזו, כי כדי שהקבוצה הזאת תיווצר היא צריכה תודעה קבוצתית, מנהיגות ופילוסופיה".
למה היא צריכה פילוסופיה?
"כי הבעיה של הקבוצה הזאת היא ההרגשה התמידית שלה שהיא פשרה. הם לא דתיים עד הסוף ולא חילונים עד הסוף, ואז מתקבל הרושם ששתי הקבוצות הקיצוניות הן הדבר האמיתי. כדי שהדבר הזה ישתנה צריך פילוסופיה. אנחנו יודעים הרי מה קורה כששתי הקבוצות האלו נפגשות. הן מרגישות קרובות זו לזו יותר מלקבוצות המקור שלהן".
במונחים שלנו – דתי ליברלי מצוי ירגיש קרוב יותר בזהותו לחילוני כמו יותם זמרי מאשר לאברך בישיבה גבוהה למשל. אך מה פשר הפיצול הזה, ומדוע הוא מתרחש דווקא עכשיו? גודמן מסביר כי לאורתודוקסיה במאה ה־19 היו שני דחפים מרכזיים. "אני מדמה את זה לסופת ההוריקן 'אירמה' שהתרחשה בפלורידה
בשנה שעברה. ראש עיריית מיאמי, שהתפקיד שלו הוא להרגיע את העם, יוצא לתקשורת ואומר לתושבים שלו להיכנס לרכבים ולעוף מהבתים שלהם. הוא יצר פאניקה מכוונת. אנשים פשוט ברחו מהבית כי הם הבינו שהסופה תבוא ותדרוס הכול. האימפולס של האורתודוקסיה היה שהמודרניות היא סוּפה שמגיעה אלינו וכל מי שיהיה שם יידרס. המודרניות מביאה איתה ערכים חדשים, מדע חדש, פיתויים חדשים, ולכן בואו נברח ממנה כדי להינצל. התהליך הראשון הוא הסתגרות, והשני הוא הקפאה. כך, לפי ההיסטוריון יעקב כץ, נוצרה האורתודוקסיה.
"רוב הדתיים הליברלים חושבים שצריך לרפא את בעיות הדת באמצעות ערכים מערביים. יש בעיה עם נשים? נביא פמיניזם. זה צריך להיות כביש דו־סטרי. יש בעיות במערב שהדת יכולה לרפא"
"הקבוצה הקיצונית, האולטרה־אורתודוקסיה, לקחה את שני המרכיבים האלו והחמירה אותם – הרבה יותר שמרנות, והרבה יותר הסתגרות וקיפאון. אבל מכיוון שהיום, בעידן האינטרנט, אי־אפשר להסתגר באמת מהעולם, הדרך הטובה ביותר להתגונן מפניו היא לעשות לו דמוניזציה. ואז, גם כשהדור הצעיר ייחשף אל העולם המודרני ולרעיונות כמו פמיניזם למשל, המנהיגים יעצבו את האופן שבו הוא יפרש ויחווה אותו. הם אלו שמציבים את המסננת הפרשנית. אתה תדע מה קורה, אבל אני אשפיע על הצורה שבה תחשוב על הנושא".
מנגד, בצד השני, יש קבוצה גדולה של דתיים שמתעלה על הקיפאון וההסתגרות. "בעבר הדתיים היו פחות פתוחים, פחות מוכנים להשתנות, אבל גם עשו הרבה פחות דמוניזציה לחילונים. הכול היה ממותן יותר. פתאום יש דתיים שלא מפחדים משינוי ומפתיחות. מובן שגם בתוך הקבוצה המודרנית יש מנעד – יש כאלו שיותר פתוחים לפמיניזם יש כאלו שפחות. יש אנשים כמו מלכה פיוטרקובסקי שרוצים שהמהפכה תתקדם לאט לאט, אבל זו קבוצה שבגדול התגברה על האימפולס המסתגר שיצרה האורתודוקסיה".
החופש לבחור
ומה קורה בקבוצת הקצה החילונית?
"הקבוצה השנייה, הפוסט־ציונית, למעשה מאוד דומה לקבוצה האולטרה־אורתודוקסית. מה שמניע את שתיהן הוא החרדה. הדתיות הקיצונית נוצרה כתגובה של חרדה מהעולם, ופה יש חרדה מהיהדות. החרדה הראשונה של הפוסט־ציונים היא שהיהדות המסורתית משתלטת על המדינה ואכלנו אותה. אבל החרדה העמוקה יותר, שעליה דיבר למשל מנחם ברינקר, היא החרדה הפסיכולוגית. החשש מכך שבכל אחד מאיתנו יש כוח רליגיוזי קמאי חזק מאוד, ועוד רגע הוא יפרוץ וישתלט לנו על התודעה. כל מי שראה חבר חוזר בתשובה מכיר את זה. החוויה של אותו חילוני פוסט־ציוני הוא שאני צריך להתגונן לא רק מפני ההשתלטות של הדת על המדינה, אלא גם מפני השתלטות הדתיות שבתוכי על התודעה שלי. כל גילוי של דת מאיים עליי, וכל פעם שמישהו מברך זו הדתה. יש כאן למעשה אותו תהליך. החרדה מהעולם יצרה הסתגרות מהעולם, והחרדה מהמסורת יצרה הסתגרות מפני מסורת. אסור ללמוד ואסור לדעת".
כלומר, ליאור שליין הוא לא פחות חרד מהאנשים שהוא נואם נגדם?
"פסיכולוגית זה אותו תהליך. החרדה מובילה להסתגרות. ואם אנחנו ממשיכים קדימה, אז מי הם החילונים שלא נמצאים שם וחברו לזרם הביניים? חילונים שאיבדו את הפחדים שלהם. אלו שהבינו שאני יכול ללמוד גמרא ותנ"ך בלי לפחד שהרעיונות האלו יפלשו לתוכי וימוטטו את עולם הערכים החילוני שלי. כמו שהדתי הליברל לא מפחד שערכים מודרניים ימוטטו את העולם הדתי שלו. כלומר, המיינסטרים הישראלי החדש הוא בעצם האנשים שאיבדו את הפחדים שלהם. זו קבוצה חדשה, אם תרצי אליטה, והיא מאוד הטרוגנית. יש בה חילונים, דתיים ודתל"שים שלא הפכו לאנטי כלפי היהדות".
אבל השאלה הגדולה, כך לפי גודמן, היא מאיפה תצמח המנהיגות שלהם. על פניו נראה שבתחום הזה הזרמים הקיצוניים עדיין יותר מפותחים. אנשי החינוך מהזרם החרד"לי עדיין מחנכים את רוב בני הציונות הדתית, שבוחרים לשלוח את ילדיהם למוסדות יותר אדוקים מהבית שלהם. מנגד, באוניברסיטאות שולטת המנהיגות המזוהה עם התפיסה הפוסט־ציונית.
"באופן עמוק מאוד, החילונים מהזרם האדוק לא מבינים שלמעשה יש להם בורות חילונית. אחד העם וא"ד גורדון חשבו שחלק עמוק מהזהות החילונית החדשה כולל מגע אינטימי עם המסורת היהודית. וככל שאתה יותר במגע אינטימי איתה, ככה אתה חופשי יותר. כי אם חילוניות היא חופשיות, אז מי חופשי יותר – זה שהחופש שלו הוא חופש מהדת, או זה שהחופש שלו הוא לבחור מתוך הדת? לחילוני אוהב המסורת יש הרבה יותר חופש. כאשר חילוני לומד גמרא הוא לא נהיה דתי, הוא מתחבר לשורשים החילוניים שלו. לאחד העם, לביאליק, כמעט לכל ההוגים שנמנים על דור מקימי המדינה – הייתה התכתבות עם היהדות. החילוניות היא הרבה יותר עמוקה ועשירה ממה שנדמה ממבט ראשון".
לעתים נדמה שגודמן מתעלם במכוון מהפיל הגדול שבחדר, שאלת מקומה של המסורתיות המזרחית בתוך הזרם המתהווה. האם היא אכן שייכת אליו באופן אינטגרלי?
"המסורתיות המזרחית תמיד הייתה כאן", הוא אומר. "מאיר בוזגלו ניסח אותה כדרך חיים שמחפשת השקפת עולם. כלומר המסורתיות הייתה מאוד אינטואיטיבית, וכעת היא מתגבשת לכדי השקפה סדורה. המסורתיות לא קנתה את הדיכוטומיה הדתית מההתחלה. הצורה שבה אירופים פירשו את הקטגוריות האלו היא שהדת היא סמכות. מול מפקד קשוח, או שאתה מורד בו או שאתה יורד ל־30 שכיבות סמיכה. באה המסורתיות ואומרת – אולי לא צריך לחשוב על דת כסמכות? תארו לכם שהדת היא לא המפקד הקשוח אלא הסבא החכם שצבר במשך כל חייו ידע והשראה. אם הוא לא מקור סמכות אלא מקור השראה, אז אני לא מציית לו ולא מורד בו. פתאום הדיכוטומיה נשברת".
"המסורתיות המזרחית לא קנתה את הדיכוטומיה הדתית. היא אומרת – תארו לכם שהדת זה לא המפקד הקשוח אלא הסבא החכם, ואז אני לא מציית לו ולא מורד בו"
בקיצור, מה שקורה עכשיו הוא שזרם הביניים הולך ומאמץ את המודל המסורתי.
"נכון. יש כאן אירוניה היסטורית מדהימה. המסורתיים באים לארץ, ומנסים לדחוק בהם להיכנס לאחת הקבוצות. רצו להפוך אותם לקיבוצניקים או לש"סניקים. שישים שנה אחר כך, מלשנות את המסורתיים אנחנו מתחילים להשתנות לאור המודל המסורתי. הם עוד כוח שפעיל באקו־סיסטם הזה וגם הם צריכים להתגבר על פחדים של חוסר ביטחון אידיאולוגי. כלומר, להיות מסוגלים לומר 'אנחנו הדבר האמיתי'".
למה הזרם החדש מתקשה לייצר הנהגה? למה אין הרב אבינר למגזר הליברלי?
"אלו אנשים מאוד ביקורתיים. לא הולכת להיות להם דמות סמכותית כריזמטית, משום שהם מראש אלרגיים לסמכות ולכריזמה. לכן לא עומדים להיווצר שם מנהיגים חד־משמעיים, והכול הרבה יותר מעורפל".
חרדה מהמסורת. ליאור שליין. צילום מסך ערוץ 10
ההבטחה שהופרה
בפתח ספרו הבא, שנמצא בשלבי טיוטה אחרונים, מקדיש גודמן פרק מיוחד לתיאור כישלון הדתיות וכישלון החילוניות בהיותם מגזרים נפרדים. חלק מהפרמטרים שהוא בודק ביחס לאג'נדה החילונית הוא מבחן האושר.
"הדרך להעביר ביקורת על תופעה היא רק באמצעות קנה המידה של אותה תופעה. אם אבוא למעבדה ואגיד 'אילו ספורטאים גרועים המדענים האלה' – זו לא ביקורת. הפרויקט המודרני הבטיח, בין השאר, שהשחרור מהמסורת, האינדיבידואליזם המוקצן והשוק החופשי יביאו בסוף ליותר אושר ומה שמכונה 'well being'.
"בואו נבחן אם הם אכן יותר מאושרים. הסטטיסטיקות שנעשו בהרווארד מצביעות על כך שאנשים בארה"ב שפוקדים בית תפילה פעם בשבוע מאושרים בממוצע יותר מאלו שלא. אגב, הם גם נותנים יותר צדקה ומעורבים יותר חברתית. הטענה של המחקר היא לא שהם מאושרים יותר כי האמונה מנחמת – הם מאושרים יותר כי הקהילה מנחמת. כשאתה מחובר לקהילה חייך טובים יותר".
באיזה מובן?
"קהילה הופכת כל אירוע רע לנסבל, וכל אירוע טוב ליותר טוב. תיזכרי בפעמים שראית סרטון מצחיק לבד, וכשראית אותו עם החבר'ה. כשאתה חי בקהילה, מה שמצחיק יותר מצחיק, מה שטוב יותר טוב, ומה שרע פחות רע. המודרניות נוטה לפרק את החיים הקהילתיים. ולכן, אם החילוניות ידידותית פחות לחיים קהילתיים ואם חיים קהילתיים מנבאים חיים מאושרים יותר, זה לא באמת מפתיע שאנשים חילונים בממוצע פחות מאושרים מדתיים".
ואם זה היה הפוך?
"זה בדיוק העניין. אם זה היה הפוך, נניח שמדעי החברה היו מגלים שדתיים פחות מאושרים מחילונים, לדתיים לא הייתה שום בעיה עם המסקנה הזו. הם היו אומרים – אנחנו עובדים את א־לוהים ומוכנים להקריב את האושר שלנו בעבורו. אבל בעבור מה חילוני מקריב את האושר שלו? המעבר לעצמך פגע בעצמך, וזה כשל בלב המודרניות החילונית".
מצד שני, צריך להיות כנים ולומר שהמודל הקהילתי משמח אותך כל עוד אינך חריג. זה משתנה ברגע שאתה הומוסקסואל, גרושה או בעל הפרעות נפשיות.
"אני מסכים. לכן היתרון הגדול של העולם החילוני הוא ביחס לאחר, והיתרון הגדול של העולם הדתי הוא בלייצר תחושה של 'אנחנו'. השאלה היא האם זה תמיד עניין של 'הכול או כלום'. האם לא יכול להיות תא משפחתי חזק בלי הומופוביה ודיכוי נשים? האם אפשר לייצר קהילה חזקה בלי קסנופוביה? זו השאלה הגדולה, ואין לי תשובה חד־משמעית עליה. כי אם נגזר עלינו או לחיות בעולם שיש בו המון אמפתיה לאחר אבל אין דבק חזק שמייצר 'אנחנו', או בעולם של 'אנחנו' חזק אבל עם שלילה של ה'לא אנחנו', זה מייצר עולם עצוב מאוד בעיניי. אני מאמין שאפשר לייצר תחושה קהילתית חזקה שלא באה עם שלילת זרים".
ואם נרחיב את השאלה למגזר הערבי למשל?
"אז שוב, צריך לחשוב איך אפשר לייצר לאומיות בריאה שאין בה שלילה של עמים אחרים. כאן נכנס גם המרכיב של השיח שמתרחש ברשתות החברתיות. בגדול, הוא לא שיח ידידותי לחשיבה מורכבת. מרשל מקלוהן אמר פעם ש'המדיום הוא המסר'. כלומר, יש תפיסה נאיבית שסבורה שהמסר נפרד מהמדיום, אבל מה קורה אם המדיום משנה את המסר? אם אני כותב טקסט מורכב ומנומק, ואז אני כותב טקסט חושפני וחד ותוקף אישית – סיכוי גבוה שהשני יהיה ויראלי. בעצם אומרים לך ברשת – יש לך מיקרופון שיגביר את הווליום שלך, אבל רק אם תשני את הקול שלך. זה עולם הפייסבוק.
"השיח התלמודי, לעומת זאת, הוא כולו חשיבה מורכבת. כולו סובב סביב השאלה איך מכילים ניגודים ואיך שוקלים דבר מול דבר. השאלה היא אם דווקא תבנית המחשבה התלמודית, זו שיש בה הרבה סרבול ולא הכול חלק – האם המודל המבולגן הזה יהיה המודל שלנו, או המודל החד־משמעי של השיח ברשתות החברתיות".
קשה לומר שהחילונים לא מצליחים לייצר אלטרנטיבה קהילתית ללא דת. אם זה קבוצות הריצה והגלישה, או הדתות החדשות כמו קהילת הלהט"ב והטבעונים.
"ישראל היא מדינה מאוד ידידותית למשפחתיות. גם בלי הדת יש לה כוח. זה נובע גם מהמציאות הישראלית בצבא – איפה שיש הקרבה יש קרבה. אבל לאורך זמן? טקסים דתיים הם מאוד יעילים. האנתרופולוגית טניה לורמן מסבירה שטקסים דתיים יוצרים מערכות יחסים לא אינסטרומנטליות בין בני אדם. מערכות היחסים המקובלות בעולם הקפיטליסטי הן מערכות שבהן אתה רואה את האחר כמשאב. אני נחמד לבוס כדי להתקדם בעבודה, למשל. אבל מערכות יחסים של 'אני ואתה' כמו שבובר כינה, שהאחר הוא המטרה עצמה, הן דבר שונה. אמר לי פעם איש עסקים ארגנטינאי: 'יש כאלו שפוגשים מישהו כדי לעשות איתו עסקים, אני עושה עסקים כדי לפגוש מישהו'".
ואיך זה קשור לטקסים?
"האקלים הקפיטליסטי מעודד אותנו לראות אנשים כמשאבים, וכך הוא מפרק את מערכות היחסים שלנו והופך אותן לאינסטרומנטליות. אבל מה קורה כשנמצאים בטקס דתי? יש בו כמה מרכיבים. האחד, זה צריך להיות עם כולם. השני – הטקס הוא חזרתי, והשלישי – לא מרוויחים ממנו שום תועלת אישית. מה שיוצא הוא שאתה פוגש את אותם אנשים המון פעמים, וקורה שם משהו. מגיע המדע המודרני ויוצר תפיסה חדשה שמערערת על כך שהטקסים האלה עובדים. אז זרקו את הטקסים, ולא קלטו שברגע שזרקנו את הטקס שמחבר אותנו לא־לוהים איבדנו את הטקס שמחבר בין בני אדם".
אינפלציה של פנאי
לשיטתו של גודמן, אחת המצוות העדכניות ביותר לימינו היא השבת. "הסוציולוגית שרי טירקל מסבירה שהמוסד האנושי היקר ביותר שהולך לאיבוד היום הוא התקשורת הלא מתווכת. שני אנשים שנותנים זה לזה את מלוא תשומת לבם. תקשורת דרך מסרונים היא סטרילית. התקשורת דרך מסרונים היא גרסה 'ערוכה' של עצמנו. במובן הזה, הכוח של שבת בעולם המודרני הוא מאוד עוצמתי".
בנקודת המפגש הזאת מגיע החידוש המרענן ביותר של גודמן כלפי הכיוון שהיהדות המודרנית צריכה לתפוס. "רוב הדתיים הליברלים חושבים שאם יש בעיות בדת צריך לרפא אותן באמצעות ערכים מערביים. יש בעיה עם נשים? נביא פמיניזם. אני חושב שזה צריך להיות כביש דו־סטרי. יש בעיות במערב, וצריך לרפא אותן בעזרת החוכמה של המסורת. למסורת יש הרבה מה להגיד על בעיית הניכור האנושי למשל. טקסים דתיים עוזרים לנו לשוב למתכונת הקהילה. לא רק לקחת ערכים מערביים ולפרש באמצעותם את הדת, אלא גם לקחת ערכים מסורתיים ולרפא באמצעותם את החיים המערבים. עד היום הדתיות הליברלית לא הבינה את זה. כי ברגע שאתה משתמש בערכים מערביים כדי לפרש את היהדות ולקדם אותה, אתה מניח שהמערב נמצא לפנים והיהדות מאחור. אבל אני חושב שבהרבה מובנים היהדות לפנים והמערב נותר מאחור, למשל במקרים כמו שבת".
מה שמחזיר אותי לשאלה הראשונה: 20 שנה מהיום, האם המגזר הדתי יצליח לבסס פילוסופיה מעשית שתתחום גבולות גזרה חדשים?
"אגיד לך איך אני מקווה שדברים יקרו. אני מייחל לכך שהמאבק בין הקבוצות יסתיים בהיווצרותה של קבוצה חדשה, הטרוגנית, שאחד המאפיינים שלה הוא תודעה ממלכתית שעל פיה מחובתה לשרת את סך הקבוצות, כולל ערבים וחרדים. אבל ברמה הרוחנית מה שמעניין אותי הוא שב־20 השנים הקרובות אנחנו הולכים להיות מושפעים מאוד מהשינויים הטכנולוגיים שיופיעו".
באיזה אופן?
"למודרניות אין כלים תרבותיים להתמודד עם מה שהטכנולוגיה יוצרת. הטכנולוגיה מתקדמת בקצב מהיר יותר מהתרבות. ואני חושב שיש במסורת העתיקה כלים להתמודד עם האתגרים הכי מודרניים. למשל הרעיון של לימוד תורה לשמה – זו תפיסה אחרת של פנאי. תפיסה שאומרת שהערך שלך לא מגיע מהקריירה שלך וממה שאתה עושה כשאתה עובד, אלא ממה שאתה עושה כשאתה לא עובד. עוד 20 שנה אנחנו הולכים להיות באינפלציה של פנאי. יהיו לנו המון שעות מיותרות, שגם יתארכו בגלל הזינוק בתוחלת החיים".
ומה נעשה עם כל הפנאי הזה?
"אם האתגר של מערכות החינוך עד היום היה להכשיר אנשים לחיי עבודה, היום אנחנו צריכים לחשוב איך להכשיר אנשים לחיים ללא עבודה. פתאום הרעיון של תורה לשמה נשמע מאוד רלוונטי. היום השאלה הגדולה היא איך להוציא את החרדים מישיבות, אבל אולי בעוד 20 שנה השאלה תהיה איך מחזירים את כולם לישיבות. ובשביל זה צריך גם להמציא את מושג הישיבה מחדש. שאולי יהיו בה גם לימודי מדיטציה ופילוסופיה ודיסציפלינות נוספות. לא רק למערב יש מה להגיד על בעיות יהודיות. גם ליהדות יש הרבה מה לומר על בעיות המערב".
