תערוכה רב-תחומית מדובבת את כאבם הלא מדובר של האחים השכולים

מי שנכנס השבוע בשערי יד יצחק בן צבי בירושלים, חש כאילו הוא מבקר בגלריה. על קירות המוסד הוותיק, שבשגרה עוסק במחקר היסטורי, נתלו ציורים, רישומים ואיורי קומיקס; בחצר ניצב ערסל זכוכית גדול – מזמין להתרווח אך בה בעת מונע את האפשרות הזו; בתוך מים צלולים באקווריום צף לו חלקיק מותך מתוך טנק שרוף; קטע ריקוד הוקרן על הקיר ובחלל אחר התנגנה יצירה מוזיקלית. בתחילת השבוע נפתחה במקום התערוכה "אחים. יוצרים. חיים", העוסקת בשכול מנקודת מבט אחאית. בתערוכה מוצגים שש־עשרה יצירות שנוצרו מתוך מפגש של אחים שכולים עם אמנים שונים, ששמעו את סיפוריהם האישיים ויצרו בהשראתם.

"לא מדובר בתערוכת הנצחה, אלא בתערוכה שמבקשת להתחקות אחר הקשר שבין האחים והאחיות ובין האחים שנפלו, ואחרי מסע החיים בצל השכול", אומרת האוצרת, בשמת חזן. "רצינו להנגיש לציבור את הזיכרון ואת השכול באמצעות אמנות רב־תחומית, תוך מתן ביטוי מרכזי למקומם של האחים והאחיות השכולים. התערוכה מעלה שאלות כמו איך יוצרים מתוך זיכרון של מישהו אחר, איך מייצרים מפגש בין מי שאיננו ועם מי שישנו, ואיך מנכיחים אחאוּת, אהבה וגעגוע".

כל יצירה בתערוכה נוצרה כאמור בהשראת סיפור אישי, ומנעד הכלים מגוון: ציור, פיסול בזכוכית, עבודות מיצב, וידאו ארט, מחול, קומיקס, מוזיקה, צילום, חיתוכי נייר, שירה ועוד. את הפרויקט יזמה עמותת "האחים שלנו", והוא יצא לדרך בתמיכת משרד התרבות ובניהולה של יד יצחק בן צבי. באמצעות קול קורא שפורסם לפני כמה חודשים אותרו חמישה־עשר אחים ואחיות שכולים, ויחד איתם נבחרו שישה־עשר אמנים מתחומים שונים. היצירה ה־16 מוקדשת לעלי בן־צבי, בנם של רחל ינאית ויצחק בן־צבי, שנפל במלחמת העצמאות, ולקשר שלו עם אחיו, עמרם.

בשלב הראשון התקיים יום של התנעה והטענה, שבו האמנים והאחים השכולים נפגשו והכירו זה את זה. לאחר מכן נערכה סדנה שבה צללו המשתתפים לתכנים של אחאות ואחווה, שמעו הרצאה על היעדר, זיכרון וגעגוע באמנות, וקיבלו דוגמאות לדימויים שונים של היעדר וזיכרון שנוצרו לאורך השנים. לאחר מכן התחלקו המשתתפים לזוגות: כל אח/ות "שודך" לאמן או אמנית, וכל זוג החל במסע משותף, שבו האמנים הקשיבו לסיפורם האישי של האחים, שאלו שאלות וביקשו לצלול אל חייהן של הדמויות הנעדרות. השלב הבא שלח את היוצרים לתהליך חשיבה, בניסיון להבין מהי היצירה שמבקשת להיוולד מהמפגש, וכיצד הם מנכיחים בחומר ובצורה את ההיעדר והגעגוע.

חיהל'ה יעקובוביץ־זך, אחותו של אריק ז"ל: התהליך לקח אותי לזיכרונות הכי עמוקים, החל מהיוודע האסון ועד המציאות היומיומית שבה נותרתי לבדי. היו הרבה זיכרונות שנמחקו עם הזמן, ופתאום כשגירדנו שכבה ועוד שכבה הם התעוררו מחדש

מבט על הקבוצה גילה כי השכול לא מדלג על אף אוכלוסייה. בקרב האחיות והאחים היה ייצוג לקבוצות מגוונות: צעירים לצד מבוגרים, כיפות לצד קעקועים, נשים וגברים גם יחד. סיפורי החיים יצרו מניפה רחבה של אירועים ונסיבות, כשהמשותף לכולם הוא אובדן אחאי: אח צעיר או אח בוגר, מפגיעת אויב או מירי כוחותינו, מתאונה, מחלה או נסיבות טרגיות אחרות שהתרחשו במסגרת השירות הצבאי. בין האחים השכולים היו כאלה שאיבדו יותר מאח אחד, ותהומות הכאב שנפערו היו אינסופיים. בתוך המעגל ניכר עד כמה עוצמות הרגש מול האובדן היו דומות, בין אם מדובר בנפילת אח מלפני חמישים שנה או מלפני שנתיים. הזמן לא מקהה את הכאב, אמרה אחת האחיות, הוא רק מעמיק אותו.

עץ מסוכך על עץ

אחת היצירות בתערוכה היא ציור שמן בשם "שניים", של היוצרת אסנת שפירא והאח השכול מנחם שכטר. אחיו הצעיר של מנחם, ישי, נפל בלבנון ב־1996. הדימוי שסביבו בנתה שפירא את הציור הוא של שני עצי אלון־שעם, הנטועים סמוך לקבר של ישי.

"כשנפגשנו, ניסיתי להבין את מהות הקשר בין מנחם לישי", מספרת אסנת. "מנחם סיפר לי בצורה מפורטת וגרפית את הסיפור של ישי. הרגשתי שהיה לו מאוד חשוב לדעת בדיוק מה קרה שם, איך אחיו פעל, והוא דיבר על תחושת אחריות ואשמה שלא עוזבת אותו גם אחרי 25 שנה. כשאני מחפשת דימוי אני אוהבת להסתכל על תמונות. עברתי על תמונות משפחתיות ועל צילומים שונים, ותפסה את תשומת ליבי תמונה של עץ גדול מבית העלמין הצבאי בקדומים, שבו ישי קבור. שאלתי את מנחם מי שתל את העץ, והוא ענה 'זה לא עץ אחד, אלו שני עצים'. הסתכלתי טוב על התמונה, ובאמת ראיתי שהעץ הגדול מסוכך על עץ קטן ש'נבלע' בתוכו בתמונה. נסעתי אל בית העלמין וראיתי מקרוב את שני העצים. שניהם נשתלו באותו זמן, האחד גדל והשני נשאר קטן. הסתכלתי על הגזע החזק של העץ הגדול ואמרתי לעצמי: זה מנחם".

אסנת שפירא הצטרפה לפרויקט כאמנית, אך היא עצמה אחות שכולה. אחיה נעם אפטר נהרג בפיגוע בישיבת עתניאל ב־2002. היא הייתה אז בת שבע. הסיפורים נפגשו: מנחם שכל אח קטן, היא שכלה אח גדול. "ממש לאחרונה חזרתי לגור בשילה, בבית ילדותי, ביחידה הצמודה להוריי. מול הבית יש עץ שנועם שתל, אקליפטוס ענק. הוא עומד שם לבד, וגם הוא מין עץ גדול ש'שומר'. הצטרפתי לפרויקט כדי לאתגר את עצמי. זאת הייתה הזדמנות להתחבר לאובדן ממקום אחר, מנקודת מבט של יוצרת. הרגשתי קשר ביני לבין מנחם, כאילו הוא פתאום סוג של אח גדול. במפגש שלנו הייתה כנות ופתיחות, משהו בוטח. זה מה שעזר לי לעשות את היצירה מבפנים ולא רק כמשהו אילוסטרטיבי".

 

מנחם שכטר הצטרף לפרויקט מתוך סקרנות וגם מתוך גישה עקרונית השואפת להנציח את ישי בכל דרך אפשרית. הוא חש שאסנת הבינה וידעה לזהות את לב הקשר ביניהם – קשר טוב והדוק של אח גדול עם אח צעיר שצעד בעקבותיו. אני שואלת אותו מה הוא לוקח מתהליך היצירה. "אני מבין כעת הרבה יותר מה האחים הקטנים שלי עברו", אומר מנחם. "עם אחים קשה 'לחפור בנפש', ועם אסנת התהליך הזה קרה כחלק מהעבודה המשותפת. היא הצליחה להעביר את התחושות שלי לאנשים אחרים בעזרת הציור, זה היה מדהים. מבחינה זו האמנות נותנת רוגע, יוצרת מקום".

שפירא מזהה בתהליך היצירתי הזדמנות ואפשרות. "יש נטייה להנציח ולשמר איזה זיכרון מאוד מסוים מן העבר, והיצירה הזו פתאום משקפת משהו אחר, מבחוץ, על הקשר בין האחים. זאת אפשרות לקבל נקודת מבט חדשה, אפילו משחררת. הציור, למשל, לקח את סיפור הקשר של מנחם וישי למקום אחר. גם אם החוויה של מנחם היא שהוא לא שמר על אח שלו, זה לא אומר שהוא לא יכול לשמור עליו עכשיו. הציור מביא איזשהו הווה אחר ללכת איתו הלאה".

 

הכאב לא מתקהה

מתוך פסיפס היצירות בתערוכה עלה בעוצמה רבה הכאב שלא קהה עם הזמן. רבים מן האחים התייחסו להנצחה כתפקיד שקיבלו על עצמם, וניכר כי הם מקיימים שיח פנימי מתמשך עם אחיהם הנופלים.

חיהל'ה יעקובוביץ־זך שכלה את אחיה אריק יעקובוביץ במלחמת שלום הגליל, שבה נהרג מאש כוחותינו. הוא היה בן 23, היא בת 18. לא היו לה עוד אחים ואחיות, והיא נותרה בת יחידה. יחד עם היוצרת רות חוף נולדה היצירה "רישומים של אריק", שמכילה פרגמנטים כתובים לצד דימויים ויזואליים מחייו של אריק.

"מבחינה רגשית המסע היצירתי היה תהליך עמוק ביותר, כזה שנוגע בפצע שהיה כל הזמן וגורם לו לדמם חזק מחדש", אומרת יעקובוביץ־זך. "התהליך לקח אותי לזיכרונות הכי עמוקים ולרגעים הכי קשים, החל מהיוודע האסון ועד להתמודדות עם המציאות היומיומית שבה נותרתי לבדי. רות נכנסה לעובי הקורה, והשאלות שהיא שאלה כדי להכיר את הדמויות במשפחה החיו מחדש אותו, ואת הכאב והאובדן. היו הרבה זיכרונות שנמחקו עם הזמן, ופתאום כשגירדנו שכבה ועוד שכבה הם התעוררו מחדש. זה היה תהליך ייחודי, קשה, עם הרבה לילות ללא שינה".

אחד הזיכרונות שצפו והתחדדו היה משחק שהמציאו אריק וחיה'לה לזיהוי מכוניות. "אריק היה חזק בכל מה שקשור בתחום המוטורי. כשהיינו נוסעים היינו מסתכלים על מכוניות ושואלים אחד את השני: איזו מכונית זו? איזה חברה? איזה דגם? זה משהו שהיטשטש עם השנים, ובתהליך העבודה דיברנו על זה, ופתאום שמתי לב שעד היום אני עושה את זה. כשאני מתעדכנת על מכונית חדשה אני מעדכנת גם את אריק בשיח הפנימי שלנו, ואומרת 'ווי, אריק, אם היית רואה את הדגם החדש שיצא עכשיו, וכמה כוחות סוס יש לו'".

"בתחילת התהליך הסתכלתי על הסיפור מבחוץ, כמו עדה", אומרת רות חוף, שותפתה למסע. "לקח לי זמן להבין ולהתחבר. חיהל'ה פתחה לי את הלב והסיפור שלה נגע בי מאוד. הבנתי שאני צריכה לצלול לתוך הסיפור באופן הכי אישי דווקא כי זה תהליך של היכרות עם אדם שנפטר לפני שנולדתי. חיהל'ה ואני נפגשנו בחוף הים שהוא אהב, וביקשתי שתתאר לי אותו בפרטי פרטים – איזה שיער היה לו, אילו כפות ידיים, איך הוא היה מדבר. הרגשתי שיש לי תפקיד. רציתי שאפשר יהיה לזכור את המתיקות והיופי והעוצמות ולתת לזה מקום. למדתי להכיר אותו מנקודת מבטה, ואז הבנתי שאני צריכה להכיר אותו מנקודת מבטי. אני אשת מילים, אז התחלתי לכתוב טקסטים קצרים, פרגמנטים. זיכרון זה דבר מאוד שברירי, ומתוך פאזל הזיכרונות רציתי לייצר היכל של זיכרון, ממילים ודימויים".

רות יצרה "מוזיאון חי" של אריק: קטלוג של טקסטים, כשכל טקסט מפנה לדימוי חזותי. הדימוי הראשון שעלה במוחה של חוף היה קשור בחיהל'ה עצמה: היא היחידה שנושאת בתוכה את המידע הגנטי של אריק. "חשבתי שאם אני לוקחת משהו קטנטן ממנה, אפילו ריס, ומסתכלת במיקרוסקופ, אז יש שם את אריק. השגנו מיקרוסקופ ויצרנו דימוי מהצילום המוגדל של הריס. מהמטען שיש בו את אריק".

לצד הפרגמנטים הכתובים מוצגים דימויים ויזואליים שונים. אריק אהב את הים וחלם לשרת בשייטת. הוא החל שם את שירותו אך נפצע ועבר לשריון. בתערוכה מוצג אקווריום של מים ובו שט חלק מותך מן הטנק הפגוע של אריק. "החלק המותך היה נראה כמו אריה, ממש כשמו של אריק", אומרת חיהל'ה, "החיבור הזה, בין האש והמים, בין הטרגדיה שלו לאהבה שלו, אלו דברים שאפשר להגיע אליהם רק באמנות. ידעתי תמיד שלי ולאריק יש חיבור מאוד עמוק, אבל התערוכה הציפה עוד נקודות ממשק, והגעתי לשם עם רות, יד ביד. חפרנו פנימה והייתה נגיעה בהרבה דברים רדומים".

התהליך גרם לחוף כיוצרת להתבונן גם בעצמה. "העבודה גרמה לי לחשוב עלי ועל הקשר שלי עם האחים שלי. הבנתי לעומק עד כמה הקשר עם האחים בונה אותנו ועושה אותנו מי שאנחנו. הוא משקף מערכות יחסים בחיים שלנו, בחירות שנעשה, החלטות שנקבל. ממש ראיתי איך כל דבר בחיים של חיהל'ה קשור באריק".

מחיר כפול

אחאות היא מרחב משמעותי של גדילה והתפתחות בציר החיים האנושי. את הקשרים הראשוניים אנחנו חווים עם האחים שלנו: לצד ההורים הם הראשונים שרואים אותנו, שמשחקים איתנו, שמדברים איתנו. נקודת המבט האחאית היא פריזמה שתספר לנו על עצמנו מקרוב, בלי פילטרים, מתוך חוויית גדילה משותפת של שנים ארוכות. בשונה מילד שמסמל עבור הוריו את הקשר בין הדור הקודם לדור הבא, אח מסמל עבור אחיו קשר רוחבי שמתקיים באותו דור, קשר שמהווה "איבר רוחני", ענף סמוך מתוך הגזע.

בשיח הציבורי יש נטייה להדגיש את השכול ההורי, בעוד האחים השכולים נותרים לרוב שקופים. מדובר בשכול בעל מאפיינים אחרים: בעוד ההורה מכיר וזוכר את הילד מרגע הולדתו, ישנם אחים שכולים שאחיהם נפל כשהיו צעירים מאוד והם אינם נושאים את האח המת בזיכרונם אך חווים אותו מעצם העובדה שהם גדלים לתוך משפחה שכולה, על כל המשמעויות. לעיתים ההתמודדות עם האובדן וההנצחה תופסת מקום על חשבון האחים החיים, שעסוקים בתפקידים החדשים שהשכול הקנה להם, יחד עם הצורך שלהם עצמם להתאבל. התערוכה מאפשרת מבט אינטימי על האחאות, ובעצם ההחלטה למקד בה את הדיון יש חשיבות חברתית רבה. יש לציין כי לצד הכאב שמונח בתשתית היצירות ומניע את התהליך, יש בהן יופי וקסם רב, והן מאפשרות שותפות למסע האלונקה המתמשך הזה, גם אם לרגע קטן.

אחרי תהליך אינטנסיבי של שלושה חודשים – זמן קצר במונחים של אוצרוּת ליצירות שטרם נוצרו – בשמת חזן מתבוננת על התערוכה וחשה התפעמות ופליאה מהתהליך ומהתוצרים. אני מבקשת לשמוע ממנה כאוצרת מה התחדש לה על שכול מתוך התהליך הקבוצתי.

"הפתיע אותי ללמוד עד כמה לאחים עצמם היה קשה לדברר את האחאות שלהם ולתת מקום לחוויה שלהם", היא משיבה. "לתחושתי עדיין לא התפתחה שפה לדיבור על שכול אחאי. כשביקשנו מהאחים לדבר על הקשר עם אחיהם, הם עסקו בסיפור הנפילה של האח והתקשו לדבר על עצמם. התערוכה העמיקה את היכולת לדבר את החוויה האישית ואת הקשר האבוד. ביני לבין עצמי חשבתי שיהיה דגש על החסר והאובדן של מי שחלק איתך את המטען הגנטי המשותף, אבל גיליתי שהקושי הגדול בשכול אחאי זו הטלטלה שהמשפחה עוברת, כשלעיתים האחים נדרשים למלא מקום ותפקידים במקרה שההורות מתפרקת. זה סיפור של מחיר כפול שאחים משלמים, גם בהתמודדות עם האובדן וגם בצורך למלא תפקיד חדש".

מנחם שכטר ציין בדבריו את הערכתו לעמותת "האחים שלנו", שבקיומה נותנת מקום לכאב האחאי. "רובנו, האחים השכולים, היינו שתקנים כי נתַנו את הכבוד להורים שלנו, שסבלו אולי הכי הרבה. האחים נתנו להורים להיות בפרונט, משרד הביטחון נתן להורים את הבמה, ומשפחה שכולה זה קודם כול הורים שכולים. על האחים לא דיברו. וכשהעמותה החליטה להעלות את עניין האחאות, זה היה מהלך משמעותי. יש המון אחים שכולים שמסתובבים בינינו עם הרבה הרבה כאב. אחים שכולים מתחילים כעת לדבר יותר ויותר, וזה טוב לשני הכיוונים – גם לאח שיכול לספר, אבל גם לאלו שמדברים איתם. כשאני הולך לדבר עם בני נוער, אני יותר קרוב אליהם מהורה שכול בן שבעים. להיות הורה זה נראה להם רחוק, אבל הם כולם יודעים מה זה להיות אח".

בשמת, כמו רבים מהשותפים בקבוצה, נוכחה לראות שאין הבדלים בין שכול "חדש" ל"ישן", בין מי שנהרג לפני חמישים שנה למי שנהרג לפני שנה. החוויה הקולקטיבית הייתה שעוצמות הרגש דומות, שהבור הפנימי נשאר עמוק גם אחרי הרבה שנים.

"מצד האחים ראיתי איך זה שהם נתנו את הסיפור לעוד מישהו, הרחיב את האלונקה שלהם. עוד מישהו נושא את הסיפור יחד איתם. מצד האמנים ראיתי פתיחות ורגישות. היו כאלה שהגיעו עם איזו מחשבה ליצור משהו אחד, אבל אחרי ששמעו את הסיפור יצרו משהו אחר לחלוטין ולפעמים הרבה יותר גדול ממה שתכננו. אני מצידי עודדתי אותם להעז יותר, להיות פחות עדינים, לספר סיפור ולא להיות רק שליחים, לתת לעצמם חירות אמנותית. זאת מערכת יחסים רגישה ומורכבת אבל יקרת ערך ומתגמלת".

שעות ביקור בתערוכה: יום רביעי, 4.5.22, 10:00-13:00; יום חמישי, 5.5.22, 15:00-19:00. יד יצחק בן צבי, אבן גבירול 14, ירושלים