לפני שנים עברנו, זוג צעיר עם שני ילדים קטנטנים, למושב יונתן ברמת הגולן. בשנה הראשונה, בטקס המעבר מיום הזיכרון ליום העצמאות, התנהל הטקס כמיטב המסורת: הנפת הדגל לראש התורן, פרקי שירה, מצגת על מדינת ישראל וכל פלאיה. בסופו של הטקס, הדובדבן שבקצפת, עלו ילדי הגנים ושרו "חי חי חי, כן אני עוד חי, זה השיר שסבא שר אתמול לאבא והיום אני". לפתע מצאתי את עצמי, בחור צעיר, צבר, ישראלי, מזיל דמעה. שאלתי עצמי, לדמעה זו מה עושה?
התשובה המלאה לשאלתי מצויה בספר חדש המכנס את שיחותיהם של ראשי הישיבה – הרב יהודה עמיטל והרב אהרן ליכטנשטיין זכרם לברכה – שניתנו בימי העצמאות ובימי ירושלים. מי שצמח בישיבה יודע ששיחות אלו, בעיתן, לא היו רק בבחינת עיסוק בענייני דיומא, כי אם אירוע מכונן, שבהרבה מן המקרים – בעיקר אצל הרב עמיטל, הן בשל אופיו והן בשל הרקע הביוגרפי שלו – לווה בפאתוס נבואי, לא פעם בהשתנקות וקול חנוק מדמעות, ושגב מרומם.
ראשית יש לציין לשבח את עבודת הליקוט, העריכה וההנגשה, שמביאה בפנינו שיחות רבות של ראשי הישיבה, שנאמרו בישיבה במשך עשרות שנים (תשל"ג – תשע"ב), בעיקר בימי העצמאות וירושלים, ובמועדים נוספים הקשורים לכינון המדינה, וכן במלאת 40 שנה לעליית הרב עמיטל ארצה. העורך המסור, קלמן נוימן, צירף לספר גם שיחות מיוחדות שנמסרו על ידי ראשי הישיבה ביחס לציונות ולתפיסת המדינה.
נראה שמעבר ליסוד הנוסטלגי שבוודאי ילווה את בוגרי הישיבה שיקראו בספר זה, ולפתיחת השער להתבוננות על הימים המיוחדים הללו בעבור כל קורא, הרי שיש כאן חומר משמעותי למחקר על תפיסותיהם הלאומיות־מוסריות של ראשי הישיבה והתמורה שעברו ברבות השנים ולאור אירועים שהתרגשו ובאו בתולדות המדינה. יסוד מוסד, הן בדברי הרב עמיטל והן בדברי הרב ליכטנשטיין, הוא הצורך להיות קשוב למציאות, להתרחשות, ולעדכן את הכרתך ותפיסתך. כפי שציין הרב עמיטל באחת משיחותיו: "שירו לה' שיר חדש – כל יום והשיר המיוחד לו… השיר שאנו שרים ביום העצמאות תשל"ד, איננו השיר ששרנו בשנת תש"ח, ואף איננו השיר ששרנו בתשל"ג".
קידוש השם לאחר השואה
התבוננות במקורות ההשראה של כל הוגה בבואו לנתח, להתבונן ולהבין תופעה כלשהי, מלמדת כשלעצמה על תפיסתו את התופעה. בענייננו, כאשר רב מבקש לפענח באופן רוחני־תורני את תופעת העצמאות והשיבה לירושלים, הוא יכול להיעזר בדברי חז"ל, בדברים מתורת הסוד, בפסקאות מכתבי הראי"ה קוק ועוד.
מקור ההשראה העיקרי של הרב עמיטל, כפי שעולה מעשרות השיחות שנתן, הוא התנ"ך, על נבואות הגאולה הפזורות בו ומזמורי תהילים: "עלינו להקדיש זמן לקריאת פרקי תנ"ך ומזמורי תהילים, לפחות כזמן שאנו מקדישים לקריאה בעיתון. עלינו להתבונן בנבואות ובפסוקים ולחפש את משמעותם של המאורעות, ובכך נרים את קרן המשיח". נבואות הגאולה של ישעיה, יחזקאל ובעיקר נבואות חגי וזכריה – היוו כולן השראה לשיחותיו, תוך שהוא רואה במציאות העכשווית התגשמות חלקית או מלאה של אותם חזיונות גאולה: "ועכשיו נתבונן במציאות, האין זה מה שמתרחש לנגד עינינו? עם שהנוראות הם חלקו, אשר מלכים בזזו את ארצו, שב אל ארצו"; "איך אפשר לטייל בארץ ולראותה נבנית ופורחת ולא להרגיש כי חפץ ה' בך".
בשולי הדברים אעיר שיש מקום להניח כי שיחות אלו הן שדרבנו והיוו תשתית לתנועת התחדשות התנ"ך שהתחוללה על ידי ראשוני תלמידי הישיבה, זו המבקשת להתהלך בארץ עם תנ"ך פתוח ולראות הן את התגשמות החזון והן את סיפורי המקרא קמים ושבים לתחייה דרך נופי הארץ ואתריה.
הרב עמיטל, שחווה את מוראות השואה ואיבד בה את משפחתו, מתבונן על הקמת המדינה מפרספקטיבה זו. מצד אחד הוא שולל מכול וכול את הניסיון לפענח את הקמת המדינה כפשר רוחני או סיבתי לשואה: "אין קשר סיבתי בין השואה לבין הקמת המדינה"; "אינני מקבל את הרעיון שמדינת ישראל היא הסבר ופשר לשואה". מצד שני הוא רואה זיקה ישירה בין השואה למדינה, בשני היבטים.
בהיבט הראשון, הרב ראה בהקמת המדינה תיקון לחילול השם הנוראי שהיה בשואה: "קודם לכן היה עם ישראל מושפל, 'כצאן לטבח יובל'. העולם הכריז שהקב"ה, כביכול, אינו רוצה בישראל. לעומת זאת, כאשר עם ישראל זוכה לחדש את מלכות ישראל בארצו, מתקדש השם הגדול… קידוש השם הזה חיזק נפשות ולבבות שבורים שנתקבצו לאחר השואה ובאו לארץ ישראל, וקידוש השם נמשך גם בימינו". רעיון זה חוזר לאורך שיחות רבות כל השנים.
בהיבט השני, מי שחווה את נוראות השואה יודע לדבריו עד כמה הקמת המדינה היא פלא גדול, הצלה גדולה שיש להודות עליה בכל עת: "אינני יכול לבוא בטענות אל ציבור צעיר, שלא ידע מהי גולה ומה זאת שואה; אינכם יודעים מה זאת אומרת שיהודי מהלך חופשי בלי פחד, אבל יהודים צריכים להתאמץ לדעת זאת, להבין מה זאת אומרת שיש צבא יהודי".
עולם בנוי, חרב ובנוי
נראה שהצירוף של נבואות התנ"ך ומזמורי התהילים, וההכרה הגדולה בשינוי לטובה שחל עם הקמת המדינה בגורלו של העם היהודי, עיצבו את התייחסותו של הרב לאלו שמסיבות שונות סירבו או התקשו לקבל את יום העצמאות כיום שיש להודות בו ולראות את החסד וההתגלות האלוקיים. הוא אף ראה את עצמו באופן אישי כמחויב לשאת את הבשורה הזו: "מרגיש אני שקריאת הנביא, מי בכם הנשאר, מופנית אליי באופן אישי, אני שעומד כאן מול ציבור של צעירים".
מסיבה זו הדגיש הרב את נבואות חגי וזכריה מימי בית שני, שנועדו לחזק את העם להאמין בגאולה המתרחשת לנגד עיניהם, גם אם איננה מלאת הוד והדר וקדושה כמו בימי בית ראשון. הנבואה המצוטטת ביותר אצלו לצד נבואת ישעיה, "נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית ה'", היא נבואת זכריה: "עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלִָם וְאִישׁ מִשְׁעַנְתּוֹ בְּיָדוֹ מֵרֹב יָמִים. וּרְחֹבוֹת הָעִיר יִמָּלְאוּ יְלָדִים וִילָדוֹת מְשַׂחֲקִים בִּרְחֹבֹתֶיהָ". ילדים משחקים ברחובות, ובוודאי ילדים השרים "חי חי חי", הם ביטוי מובהק של התגשמות חזון הנביאים.
כך גם ביחס למיואשים ומדוכאים נוכח אירועים קשים, דוגמת מלחמת יום כיפור ושנים של התקפות טרור. לא פעם הרעים בקול את דברי זכריה "מִי בַז לְיוֹם קְטַנּוֹת"; או דברי חגי "מִי בָכֶם הַנִּשְׁאָר". הוא חש עצמו כמי שראה עולם בנוי, עולם חרב ואחריו שוב עולם בנוי, בבחינת "אני הגבר ראה עני בשבט עברתו"; כמחויב להביא את הפרספקטיבה הזו לתלמידיו הצעירים, לציבור הישראלי הצבר, שנולד לתוך מציאות של חירות ואיננו יודע להכיר תודה, או לחילופין מתייאש מקשיים בדרך, וכפי שאמר: "אלה דברים גדולים, שיש צורך במבט היסטורי כדי לדעת ולהכיר את גדולתם".
לצד דברים אלה ראוי לציין שהרב ידע מחד להכיר תודה עצומה ולהבין את גודל הפלא, אך מאידך הדברים לא מנעו ממנו להמשיך לשאוף אל החזון הגדול של מלכות ישראל, כפי שעולה מדבריו הבאים: "חזוננו איננו חזון של מדינה חילונית, לא של מדינה עצמאית בלבד, ואף לא של מדינת חירות ושלום. 'רצוננו לראות את מלכנו', 'הנה מלכך יבוא לך צדיק ונושע הוא' – זהו החזון".
מקוצר היריעה לא אוכל להתייחס לתפיסתו של הרב ביחס למשיחיות המלווה את הפאתוס הציוני־דתי מבית מדרשו של הראי"ה קוק. אעיר רק כי נדמה שתפיסתו עברה תמורה במהלך השנים, אך לעניות דעתי לא בטלה תודעתו המשיחית, גם כשהתוודע לסכנות האורבות לזיהוי המפעל הציוני כתופעה משיחית.
גורלנו גם בידינו
התבוננות בשיחותיו של הרב ליכטנשטיין ראויה אף היא להתחיל בבירור מקורות ההשראה שלו. נראה שכאן תועיל לנו השיחה שמסר הרב על יחסו של הגרי"ד סולובייצ'יק, רבו וחמיו, לציונות. במהלך השיחה הוא עומד על ההבחנה בין דודו של הרב סולובייצ'יק – הגרי"ז – שהיה ממתנגדי הציונות, לרב עצמו. בעוד שלדעת הגרי"ז, "הציונות, שאינה קטגוריה הלכתית, הייתה לגביו 'מחוץ לתחום'", הרי שלדעת הגרי"ד "יש להלכה מה לומר ומה להשליט הן בחדר המיטות, הן בפורום הפוליטי".
אינני בטוח שהרב ליכטנשטיין מאמץ את תפיסתו של הגרי"ד במלואה, ולפחות בכל שיחותיו המובאות בספר נראה שהדברים אינם נאמרים במפורש. אולם נדמה כי הוא מהלך באותו הנתיב. במילים אחרות, אם הרב עמיטל התבונן בנבואות התנ"ך ובמזמורי התהלים על מנת להבין את פשרה התורני של הקמת המדינה, הרי שהרב ליכטנשטיין מתבונן בה בעיקר, אם כי לא רק, דרך משקפיה של ההלכה ודרך קטגוריות הלכתיות שנקבעו בתחומים מקבילים, כגון ימים טובים אחרים. שיחות רבות פותחות במושגים הלכתיים שדרכם ביקש הרב לנתח את ענייני היום: סוגיית "קדושה ראשונה קידשה לשעתה ולעתיד לבוא"; הגדרות של קדושת המקום וקדושת מחיצות; "ירושלים לא נתחלקה לשבטים"; מצוות התלויות בארץ; "היתר הבמות" ועוד. דרך סוגיות אלה נוגע הרב ליכטנשטיין בלב ליבן של שאלות ימינו.
גם הרב ליכטנשטיין מתייחס לפלא הקמת המדינה ולשינוי הדרמטי במצבם של היהודים לפני הקמתה ולאחריה, שיש הרבה מה להודות עליו כשלעצמו. אולם בעזרת מושגים שטבע רבו הגרי"ד, "גורל וייעוד", הוא מבקש להדגיש כי פלא זה מתייחס לברית הגורל של עם ישראל, והוא רק השלב הראשון. הוא איננו מתכחש לכך שייתכן שהציונות מבית מדרשו של הרצל יצאה לדרך מתוך תודעת הגורל, אולם משוכנע שאף בליבם פעמה תחושת הגשמה של חזון נבואי ייעודי.
ביחס להקמת המדינה מבקש הרב ליכטנשטיין לחדד שני דגשים: הראשון, נטילת גורלו של עמנו בידינו, והיות האדם והעם פעילים ויוזמים בעיצוב גורלם. בשיחה מופלאה בפתיחתה של שנת החמישים למדינת ישראל, קובע הרב – בהשראת שיטת הרמב"ן ביחס ליובל, הרואה ביוזמה האנושית חלק מהותי בכינונו: "רק אם קיימת נכונות ומסירות נפש אמיתית להיות מן העולים בהר, נזכה ל'במשוך היובל'. היובל לא יגיע מעצמו, הוא טעון השקעה, התמסרות ציבורית ולאומית ומסירות נפש אישית".
במקום אחר מבדיל הרב את עצמו מרבו, הרב יצחק הוטנר, שסבר שיכולתו של האדם להשפיע על המציאות היא מוגבלת ביותר, ועל כן חלומותינו צריכים להצטמצם לשאיפה הפשוטה לעשות את רצון ה'. מול זאת אומר הרב באומץ כי הציונות מבית מדרשו של הרצל – ציונות של "אם תרצו אין זו אגדה" – טרפה את קלפיה של תפיסה זו. על אף הזיקה בין תורתנו לתורה שנלמדה בוולוז'ין ובסלובודקה, מקורות ההשראה לבית מדרשו של הרב, "בעניין של 'אם תרצו' קיים פער משמעותי – הפער בין מורי ורבי שדיבר על רובא דרובא שנמצא אצל הקב"ה, לבין הציונות". הרב ליכטנשטיין סבר שתובנה זו מטילה אחריות אישית על כל אחד להיות פעיל ושותף, ולמסור את נפשו למען הגשמת הפוטנציאל הגלום בהקמת המדינה.
הדגש השני הוא על הצדדים המוסריים והחברתיים של החזון הלאומי. ושוב מתוך יניקת השראה מסוגיה הלכתית – שנת היובל ושיטת הרמב"ם כי שלושת מצוותיה מעכבות זו את זו. מכאן סבר הרב כי שלושת המרכיבים המכוננים את מדינתנו, שהם: המלכת מלכות שמיים; צדק חברתי ושוויון אמיתי; והיאחזות בארץ – חיוניים וקשורים זה בזה. בדברים אלו היה גם מסר פוליטי מובהק על חלוקת המשאבים, ועל מה נלחמים כדי להביא לגאולה השלמה.
ידועים דברי חז"ל: "מנין שאפילו שיחת תלמידי חכמים צריכה לימוד, שנאמר 'ועלהו לא יבול'" (סוכה כא ע"ב). אמנם בפשטות הגמרא מדברת על שיחת חולין, וכאן עוסקים אנו בשיחות של קודש, אך את סיום האמירה אבקש לדרוש לענייננו. שיחותיהם של רבותינו יצאו מעומק הלב, במלוא הרגש והקיומיות, בשילוב הגות וחזון גדולים ופרספקטיבה היסטורית רחבה, לצד זיקה עמוקה למקורות ישראל הקדומים, ובעיקר עם הקשבה כנה וצנועה לדבר ה' המתגלה בכל יום ובכל שנה מחדש. כך הפכו השיחות הללו, שנשמעו לאורך 40 שנה, לחדשות ורלוונטיות בכל שנה מחדש, מעניקות מזור לכאבים ומונעות שביעות עצמית יתרה, מולידות שמחה ורוממות רוח לצד מבט נוקב ובדיקה עצמית. צריך רק לעצום את העיניים ולדמיין את רבותינו, מי עם מבט נוקב ואמת צרופה ומי בעין דומעת ולב נרגש, ולחוש כי הדברים נאמרים כאן ועכשיו, כאילו ראו הם בעיניהם את המתרחש מול עינינו כעת, בבחינת "ועלהו לא יבול".
הרב איתמר אלדר הוא ראש בית המדרש בישיבת אורות שאול, תל אביב
