באחד הסיורים השוטפים בכפרים הערביים שליד ירושלים, בחיפוש אחר ספי קינן, החייל שנחטף על ידי ארגון טרור, מושלכת על הרכב הממוגן של השב"כ מכונת כביסה. גיבור הרומן, המאבטח איתי עברון, קופץ החוצה כדי לנסות לנטרל את מי שהשליך את המכונה, אך רכז המודיעין של שב"כ ירושלים, המכונה "קפטן בילאל", שואל אותו: "איך יצאת מהרכב? אתה מג'נון?" וכעבור רגע מוסיף: "אני דווקא אוהב משובשים". העבודה כמאבטח בשב"כ ריפטה מעט את עצביו המרופטים ממילא של עברון בעקבות הלחץ בעבודה, שבה הוא רואה מעין מבחן לגבריותו, וכן בעקבות המתחים בלימודים ועם בת הזוג. מתחים אלה מכריעים אותו לבסוף אך מעניקים עומק נוסף לרומן המתח הזה, שמנסה להכיל בתוכו, ובהצלחה חלקית, גם סיפור אהבה.
גב הספר מגדיר את "קנטאור", רומן הביכורים של תמיר מנדובסקי, כ"רומן מתח פראי וסיפור אהבה קורע לב, אך לבו הפועם הוא אתגר הגבריות הישראלית – ושברה". אפשר לחלוק על חלק מההגדרות הללו. "מתח פראי" אין בספר והוא גם לא קורע את הלב – כבר קראנו סיפורי אהבה קורעי לב בהרבה – וגם אתגר הגבריות הישראלית נבחן בצורה בולטת יותר בספרים אחרים. עם זאת, ייאמר לזכות הרומן של מנדובסקי שהוא מצליח לייצר בחלקו הגדול עניין, ולא ניכר עליו כמעט שמדובר בספר ביכורים.
והוא מצליח לייצר עניין דווקא משום שאינו מתקשט בכל אותן נוצות שטקסט העטיפה מנסה לקשט אותו בהן, ולא בהכרח לטובתו. בכמה מפרקי הספר, ובעיקר בפרק העוסק בהתמוטטותו הנפשית של עברון, הכתוב בלשון זרם תודעה, מגלים שלמנדובסקי יש בהחלט פוטנציאל להפוך ליותר מעוד סופר מתח מן השורה.
חזרה למארב בכפר
עברון, יליד עפולה וחובש לשעבר בצבא, הוא בחור רגיש שאוהב לנגן על הגיטרה הסדוקה שלו "ימימה". חברתו האינטליגנטית דנה מכנה אותו "קנטאור", חצי בן־אדם וחצי סוס. למעשה, הוא סוג של אנטי־גיבור שהופך לגיבור בעל כורחו, אף שבעיני עצמו הוא רחוק מלהיות גיבור. עברון חי חיים כפולים, ברווח שבין העבודה בשב"כ ללימודי מדע המדינה באוניברסיטה. אולם החיים הכפולים האלה הם בעוכריו. הוא מחליט להתגייס לשב"כ במקביל ללימודיו כדי להגשים חלום ילדות ומתוך מניעים ציוניים – אביו היה לוחם וסבתו ניצולת שואה. אולם למעשה הוא מנסה לתקן בדרך זו את הפוסט־טראומה המודחקת שנותרה לו מן השירות הצבאי, שם נהרג לידו חברו ליחידה, בקרב שבו הוא דווקא צוין לשבח. אבל הצל"ש לא עוזר, הצלקת הנפשית נותרה בעינה, והיא מתגלמת במערכת יחסיו עם חברתו דנה ומונעת ממנו לממש את יחסיו איתה. "רציתי לסגור מעגל… לחזור למארב בכפר… חשבתי שבשב"כ אצליח לתקן את החוויה הזאת". אולם בפועל הוא אינו מצליח לתקן דבר אלא רק לקלקל עוד יותר.
כבר במשימת האבטחה הראשונה שמוטלת עליו, בכניסה למתקן רגיש של השב"כ בירושלים, ארגון הטרור הפרו־איראני, המכונה ברומן "ג'ונוד אל־תחריר", מבצע פיגוע בסמיכות מקום, הורג חייל וחוטף אחר, ספי קינן. אף שעברון לא היה יכול להציל אותם, הוא מייסר את עצמו ברגשי אשמה, כפי שייסר את עצמו בעבר על מות חברו ליחידה הצבאית, שצעקותיו ממשיכות להדהד בראשו.
עברון מצטרף למבצע החיפושים אחר החייל החטוף קינן, המוחזק בשבי במשך שלוש שנים והשב"כ רודף אחרי קצה זנבו ללא הצלחה מרובה. כל שהם מצליחים לאתר הוא שעון היד שלו. גלעד שליט, החייל הסדיר שהוחזק בשבי ברצועת עזה במשך חמש שנים וארבעה חודשים, אינו מוזכר ברומן במילה, אבל נדמה שסיפור החטיפה שלו העניק סוג של השראה למנדובסקי, אף שמדובר במקרים שונים לחלוטין.
ספי קינן הוא צעיר המגויס לשב"כ, אף שהוא סובל מתסמונת אספרגר. בשב"כ מכנים אותו "האוטיסט". מדובר בגאון שאוצר בזיכרונו הפנומנלי מידע מודיעיני רב ערך על השב"כ, וחטיפתו מסכנת את הארגון ואנשיו, שהופכים לחשופים יותר. מחבלי ג'ונוד אל־תחריר יודעים כעת את כתובותיהם ואת מספרי הטלפון שלהם, והם אכן פותחים במתקפה על השב"כ ומצליחים לפצוע ארבעה מאנשיו. אחד מהם הוא קפטן יונס והשני הוא קפטן בילאל, השובר בתקרית את ידו אך מתעקש להמשיך בחיפושים אחר קינן גם עם יד שבורה.
אנחנו נותנים מענה
מנדובסקי מצליח לעצב יפה את דמותו של רכז המודיעין הבלתי נלאה בילאל, שהוא מעין אנטי־תזה לעברון המתלבט, ולבנות דמות של איש שב"כ אמינה בהחלט. קפטן בילאל הוא שב"כניק מורעל וממוקד מטרה, דובר ערבית רהוטה "כמו אימאם המטיף מעל במה", מסוגל לעבוד מסביב לשעון, ויודע להשיג מידע חיוני מרשת המודיעים שלו. וכשאחד המרכזיים שבהם מכזיב, בילאל מטפל בו ביד קשה באחד המרתפים ב"חקירת דוחק", עד שהוא מחלץ ממנו מידע זהב.
שמו האמיתי של קפטן בילאל הוא לב גילר ("התחתנתי עם לב גילר, לא עם קפטן בילאל", אומרת לו אשתו באחת המריבות ביניהם). בעוד שהוא חי עם השניות הזו בתוכו בשלום, ומצליח ליצור הפרדה בין שתי הדמויות שמתרוצצות בתוכו, איתי עברון לעומתו מתקשה להכיל את אותה שניות וממשיך לסבול משחיקה נפשית. "שני החיים שלי ניהלו קרב יריות בראשי", הוא מתוודה.
עברון מצליח לנטרל מחבל שחדר למתקן הרגיש של השב"כ, אך אותה תקרית מחזירה אותו שוב ובעוצמה אל הטראומה הצבאית הישנה. ההצבר מחריף את מצוקותיו הנפשיות, והן הופכות את מערכת יחסיו עם חברתו דנה למורכבת מתמיד וכמעט בלתי אפשרית. "צל אדם. סוס מת. לא כשיר", הוא מכנה את עצמו, ופונה לטיפול פסיכולוגי.
מיטב הרומן בעיניי הוא בצוהר שפותח מנדובסקי לעולם השב"כ. תיאורים אמינים של אווירה ונופים, שהיו חסרים בעליל על מדף הספרות העברית. ספרים רבים נכתבו על חיי הצבא, אבל הרבה פחות מכך על המורכבות של חיי השב"כ, יחסיו עם המודיעים הפלסטינים ועבודתו השוטפת בכפרים. הרומן הזה עשוי למלא מעט את הוואקום. הדמויות אמינות, התיאורים של הפעילות השוטפת בכפרים משכנעים, וכך גם השימוש בעגה השב"כניקית המיוחדת, למשל זו של עמית דבוש, מנהל יחידת אבטחת השטח של מרחב יהודה וירושלים בשב"כ: "הוא דיבר בביטחון, הדגיש את הה"א בכל מילה שזה נדרש בה, וגם באלו שלא. הוא גם אמר את המילה 'מענה' הרבה יותר מאנשים רגילים. 'אנחנו נותנים מענה לזה', 'ניתן מענה לזה', 'אתן לכם מענה השבוע'. באיזה שהוא שלב זה באמת נהיה מענה". עברון גם מיטיב לתאר את אווירת הפיגועים בארץ ובמיוחד בירושלים.
מצד שני, התיאורים של חיי האהבה הגלויים והנסתרים שכנעו אותי קצת פחות. התלבטותו של הגיבור בין אהבותיו מצליחה לעיתים לייצר עניין, אך לא פעם היא אדולסצנטית במקצת. במיוחד כמה מהשיחות הסתמיות שהוא מנהל עם ליזה הפאם־פאטאל, ופה ושם גם עם דנה, סטודנטית למדעי המוח שדמותה מצדיקה דו־שיח ספרותי משכנע ועמוק יותר מאשר שיח על אלימות. מכל מקום, דווקא חיי האהבה חושפים את שבריריותו הנפשית של עברון, שמבין בהדרגה שהוא אינו בדיוק המאצ'ו הטיפוסי שאולי שאף להיות. מעבר למקצה שיפורים מסוים בכתיבה על נושא האהבה, "קנטאור" הוא רומן אינטיליגנטי ברובו, שהצליח להחזיק אותי עד לעמודיו האחרונים.
