ספר זה הוא מחוות הערכה לפרופ' ירון צור, שפרש לפני שנים אחדות לגמלאות לאחר עשרות שנות הוראה באוניברסיטה הפתוחה, שהיה ממקימיה, ומהחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל אביב. פרופ' צור הוא מחשובי החוקרים של תולדות יהודי צפון אפריקה במאות התשע־עשרה והעשרים. חידושיו תוכניים ומתודולוגיים כאחד, וניכרת גישתו שרואה בחקר ההיסטוריה חלק מחֵקר התרבות, ועל כן על ההיסטוריון לבחון סוגיות היסטוריות במִפְתָּח רחב ומרובה נקודות מבט ושיטות חקר. לצד הישגיו המחקריים בולט צור בתשומת הלב הרבה שהשקיע באיכות ההוראה, ואין פלא אפוא שעמיתיו ותלמידיו בחרו להביע את הערכתם לאישיותו ולפועלו כחוקר דווקא באופן זה.
בפסקת הפתיחה מנוסחת מטרת הספר, שהיא "לבחון מחדש חלוקות חברתיות, תרבותיות, גיאוגרפיות וכרונולוגיות שגורות בחקר ההיסטוריה של יהודי ארצות האסלאם במאתיים השנים האחרונות". בחינה זו נעשית תוך התמקדות בשלושה תחומים: יחסים אתניים בישראל, הגירה עולמית של יהודים מארצות ערב, והיסטוריה חברתית ותרבותית של יהודים בארצות האסלאם במאות ה־19 וה־20.
בראש הספר בא מאמר ארוך של שניים מטובי תלמידיו של צור, אביעד מורנו ונח גרבר. יש בו סקירה ביקורתית מצוינת של התפתחות המחקר בישראל במשך שלושה (ואולי ארבעה) דורות, ועל אדניה ניצב הספר. בחתימת הספר כתבו השניים "במקום סיכום: רשמים בעקבות שיחותינו עם ירון צור", והיטיבו למזג את האישי עם המקצועי. לב הספר הוא עשרים ושלושה מאמרים השזורים סביב שלושת הצירים שסומנו כבר בפסקת הפתיחה. ברשימת ביקורת קצרה אין מקום וגם אין טעם לומר מילים ספורות על כל מאמר. אתייחס אפוא לאחדים מתוכם, בתקווה שדבריי יניעו את הקוראים לעיין גם בשאר המאמרים.
קזבלן ומנשה התימני
אסקור תחילה שלושה מאמרים מן החלק הראשון, שעניינו יחסים בין־עדתיים בישראל. הכותבים, מומחים במגוון תחומי דעת, מעמידים תמונה ססגונית ורב־ממדית. יש בספר מאמרים שעיקרם סקירה היסטורית של התפתחות המחקר, וכזה הוא מאמרם של הרווי גולדברג ואורית אבוהב. פרופ' גולדברג הוא מראשוני האנתרופולוגים בישראל, שמיקד את מחקרו ביהודי לוב. מאמרם מזמן תמונה רחבה של כמה דורות מחקר, המשתקפת גם בעצם כתיבתם המשותפת.
עמוס נוי כתב מאמר מעניין, תחת הכותרת "כשהמזרחים היו מודרנה: ייצוגים לא אוריינטליסטיים של מזרחים בישראל בשנות החמישים והשישים". הוא דן בשינויים שהתחוללו ב"קזבלן", מגרסתו הראשונה (1954) כמחזה בלשי, עבור במחזמר (1966) וכלה בסרט (1973), והראה שקזבלן המקורי היה לא־מסורתי מובהק. אעיר בהקשר זה כי אחד השירים הידועים ביותר מן הסרט הוא "יש מקום רחוק אחרי הים" (מילים: עמוס אטינגר, לחן: דובי זלצר) בביצוע יהורם גאון. בשיר מתרפק קזבלן על בית מסורתי וחמים. אך במחזה היו פני הדברים שונים בתכלית: לא התרפקות אלא זיכרונות אימה מאלימות הורית. עוד דן נוי ב"חסמבה", מנתח את עיצובם של מנשה התימני ושל הנרי המרוקאי, ומוצא שהם חפים מסממני נחשלות. נוי מראה כי סאלח שבתי הוא דמות מורכבת, ואף היא אינה מזוהה במלואה עם סטריאוטיפ המזרחי הפרימיטיבי. אוסיף בהקשר זה כי השם סאלח שַׁבַּתִי הוא המצאה של אפרים קישון, הברקה לשונית פארודית על "סליחה שבאתי" במבטאו ההונגרי הבולט…
מלכה כ"ץ מנתחת את יחסם של מנהיגים בציונות הדתית כלפי יהודי המזרח בתקופת המנדט ובשנים הראשונות של המדינה, ומיטיבה להראות שהם נקטו סולידריות מתנשאת ויחס דו־ערכי למסורתיות ולדתיות של העולים המזרחים, ואף ראו בכוחם הפוליטי של המזרחים סיכוי וסיכון. היו גם מי שקראו לשלילת זכות הבחירה מן העולים החדשים. מסקנתה היא שהמזרחי, הפועל המזרחי והמפד"ל "השיגו ביושר" את צמיחת ש"ס כמחאה אמיתית על גישה קולוניאליסטית ואוריינטליסטית. מאמרה נחתם בשני משפטים נוקבים: "הציונות הדתית יצרה שוליים רחבים של אנשים מחויבים מבחינה אידיאולוגית לרעיונותיה אך מתוסכלים מבחינת השתלבותם בחברתה. בשנים האחרונות הולכים ומתחוורים במחקרים שערכו חוקרים צעירים יוצאי המגזר הציוני־דתי, ממדיו והשלכותיו ההיסטוריות והחברתיות של מתח זה".
הילולת חוני ביום העצמאות
החלק השני מוקדש לנושא ההגירה. צבי זוהר בוחן את תקפוּת ההנחה שכדי להשתלב במדינת ישראל הצעירה נדרשו העולים ומנהיגיהם להשיל מעליהם חלקים מזהותם וממנהגיהם ולנקוט באופן מודע ורצוני מהלך של ישראליזציה. זוהר סוקר ומנתח את פעילותו ותפקודו של הרב משה מימון, שנולד בעיר גאבס שבתוניסיה ב־1924, עלה ארצה בשנת 1951, וחודשים אחדים אחרי כן התמנה ל"רב הספרדים עיר יזרעאל – עפולה". ב־1958 נבחר לרב של כפר אתא ושימש רבה גם משהייתה לעיר, עד פטירתו בשנת 2002.
זוהר מראה במגוון אופנים כי הרב מימון שמר על קשר רציף עם רבותיו שבגאבס ועם יצירותיהם, והדבר ניכר בכל חיבוריו. הוא פרסם בארץ מפירות חידושיו, ובה בעת כתב באופן קבוע בירחון "השושנה", שראה אור בג'רבה. גישתו העקרונית הייתה לשלב בפסיקתו את מחויבותו למורשת הרב כלפון משה הכהן, גדול חכמי ג'רבה במאה העשרים, עם ההקשר הארץ־ישראלי המתחדש, ובייחוד עמדותיו של הרב עוזיאל. יש לקוות שניתוח המקרה הזה יניב מחקרים נוספים מכוחו ובהשראתו.
יורם בילו ניתח ומצא כי ליוצאי מרוקו יש תפקיד חשוב ומכריע בחידוש פולחני הצדיקים בישראל. תחילה הוא מראה כי הערצת צדיקים וקדושים במרוקו הייתה תופעה מודרנית, וכלשונו: "המודרניזציה לא רק סייעה ליצירת התשתית הפיזית החיונית להתפשטות פולחן הקדושים, אלא גם חיזקה את הצורך הפסיכולוגי להיעזר בצדיקים… כאשר רוב יהודי מרוקו, שנחשפו לתהליכי המודרניזציה והחילון, עדיין לא התנתקו מהסמלים ומהערכים של התרבות המסורתית, היו קברי הקדושים איים של יציבות, שהיה אפשר להיעזר בהם ולמצוא נחמה בשעת משבר" (עמ' 348).
בהמשך המאמר מתווה זוהר שישה מסלולים של התפתחות פולחן הקדושים בישראל, בעיקר בסְּפָר הצפוני והדרומי, החל במלחמת יום הכיפורים ואילך. כך נוצרו, בין השאר, קדושים חדשים, הועתקו צדיקים ממרוקו לישראל, קמו אתרים חדשים והיו מיזמים של העלאת עצמות צדיקים מצפון אפריקה ארצה. אלה נמזגו בתרבות הישראלית החיה והמתפתחת אף היא, ועל כן אין פלא בהחלטת פרנסי חצור הגלילית שהילולת חוני המעגל תיחגג דווקא ביום העצמאות!
חזון טריפוליטאי ללאומיות יהודית
בחלק השלישי בספר מאמרים שעניינם "היסטוריה אזורית ועל־אזורית". איתן כץ מייחד את מאמרו לסוגיה כמעט בלתי מוכרת, והיא ההתנגדות היהודית באלג'יריה במלחמת העולם השנייה. "מבצע לפיד" היה הכינוי לפלישת בעלות הברית לצפון אפריקה בתחילת נובמבר 1942, מהלך שהיה אחת מנקודות המפנה החשובות במלחמה. כץ נסמך על חומר ארכיוני מגוון ומצא שכ־85% מחברי המחתרת באלג'יר הבירה היו יהודים! הוא מנתח מי היו חברי המחתרת, לאיזה מגזר פנים־יהודי השתייכו, מה היה מעמדם בחברת הרוב המוסלמית ובעיני השליטים הצרפתים, כיצד השפיעה תבוסת צרפת ב־1940 ועליית וישי על עיצוב תודעתם של יהודי אלג'יריה, וכיצד כל אלה באו לידי ביטוי באופן התארגנותם והצלחתם להגיע לשיתוף פעולה חלקי ולהשיג ציוד משותפים אנטישמיים ואנטי־רפובליקניים. כל אלה משרטטים את תווי פניה של קהילה ייחודית וחושפים סיפור לא ידוע אך בעל חשיבות עצומה לא רק למי שנטל חלק פעיל במבצע, אלא לכל יהודי אלג'יריה ולמאזן העולמי במאבק נגד גרמניה הנאצית.
דוד גדג', מן הכוחות הצעירים המבטיחים ביותר בחקר יהודי צפון אפריקה ותרבותם במאה העשרים, מנתח באזמל דק את תהליך ההיווצרות וההתפתחות של רשת עברית במרוקו, מאז ראשית המאה העשרים ועד שנות החמישים, על סף העלייה הגדולה ממרוקו ארצה. הוא בוחן גורמים פוליטיים, כלכליים, חברתיים ותרבותיים, ומגלה כי לאחר מלחמת העולם השנייה התהווה במרוקו "עולם עברי קטן" מרובה מופעים. גדג' מצא כי במרוקו לא היה מרכז אחד לרשת הקהילות, והייתה זו "תמונת ראי לכלל תפוצות העם היהודי שהתקיימו מאות שנים ללא מרכז אחד מכוון" (עמ' 437).
ירון הראל מתמודד במאמרו עם דעה רווחת שלפיה הציונות החלה לא בהרצל אלא בהגותם של רבנים כבר במחצית הראשונה של המאה התשע־עשרה ואף לפני כן. הראל עסק בכך כבר במחקרים קודמים, וכעת הוא בוחן את חזונו של חכם אליהו בכור חזן, על פי איגרת שכתב ב־1878 מטריפולי שבלוב, שם כיהן כרב הקהילה, אל ראשי "כל ישראל חברים" (כי"ח) בפריז. הראל מנתח את האיגרת בהקשרים רחבים ומראה כי חזונו של הרב חזן הושפע אמנם מהלכי רוח שרווחו בימיו, בייחוד הלאומיות, אולם יש בו חזון דתי־לאומי השונה באופן מהותי מן החזון החילוני של הרצל. הראל נוקט דרך כלל לשון מאופקת במחקריו, וכאן שינה מסגנונו וכתב:
השאיפה לייחס לרבנים שהעלו את הרעיון להקים תנועה לאומית יהודית שתפתור את בעיית היהודים בהתיישבות בארץ ישראל קשר כלשהו לתנועה הציונית, שנוסדה שנים אחר כך – שאיפה זו אין לה על מה לסמוך. הרצון להכניס מיני אישים ותפוצות תחת כנפי הציונות מרחיק לכת עד כדי החלת ההגדרה 'ציונות' באופן אנכרוניסטי גם על תופעות במאה ה־18 (עמ' 458).
אסיים בשתי הערות הסתייגות. הראשונה, חלק מן ההיסטוריונים הצעירים שנטלו חלק במיזם היפה והחשוב הזה בחרו לנקוט שלל מושגים שרווחים בקרב סוציולוגים. אכן, החלוקה לתחומי דעת היא לעיתים מלאכותית, ובוודאי סמוך לקו המגע יש מרחב "עמום". יש ערך רב במחקר רב־תחומי, ואף אני משתדל לנהוג כך במחקריי. ועם זאת, תחושתי הייתה שלפעמים מאמריהם נגועים בנפיחות ובלשון מנוכרת, מיותרות ופוגמות. היסטוריונים אינם צריכים למצוא חן בעיני סוציולוגים וכן להפך. הערתי השנייה היא שעריכת לשון מוקפדת יותר והגהה נוספת היו מיטיבות עם הספר ומכבדות יותר את פרופ' ירון צור.
מכל מקום, התייחסתי כאן בקצרה לשמונה מתוך עשרים ושלושה המאמרים שבאסופה זו, ואני מקווה שדי בכך להטעים את הקורא מן השפע ומן העושר במידע ובתובנות שמזמן הספר לקוראיו. רוחו הטובה ומחקריו פורצי הדרך של ירון צור מהדהדים ברובם, באופן גלוי וסמוי, והספר משמש אפוא עדות רעננה לחיוניות ולפוריות חידושיו של צור.
