לפני 15 שנה עלתה בישראל מיני־סדרה בשם "מרחק נגיעה". במרכזה עמד סיפורם של צעיר ממוצא רוסי ונערה חרדית שמתאהבים זו בזה, אך מימוש אהבתם הוא טאבו רציני, ומכאן גם שם הסדרה. מאז עלו על המסך לא מעט סדרות שעסקו בעולם החרדי, אך "מרחק נגיעה" הייתה מהראשונות שפתחו צוהר לעולם הזה, שעד אז נחשב למסתורי ומסוגר.
בשבוע שעבר עלתה סדרה נוספת שעלילתה מתרחשת בעולם החרדי, "ריקוד האש" של רמה שי (בורשטין). בדומה למרחק נגיעה, גם ריקוד האש עוסקת במתח סביב המותר ואסור בחברה חרדית שמרנית, ומנסה ואף מצליחה להציב שאלות על הרצון לממש תשוקה לא מותרת ומכאן השם – ריקוד האש.
זהו סיפורה של פייגי (מיה עיברין, בהופעת בכורה כובשת), נערה בת 18 שמיואשת מחייה ומנסה לשים להם קץ. מי שמציל אותה מניסיון ההתאבדות הוא הרב נתן (יהודה לוי), אדם חד וכריזמטי ובנו של האדמו"ר שלחסידותו משתייכת פייגי. לא ברור מה הביא את פייגי למצבה הקשה, אבל אפשר להניח שהעובדה שהיא סובלת מאלימות מצד אמה שמתמודדת עם התקפי זעם (נועה קולר) קשורה לכך. קצת כמו באגדה על הנסיכה שמתאהבת בנסיך שהציל את חייה – פייגי מתאהבת ברב נתן. כאן ה"נסיך" הוא חרדי נשוי ואב לילד, מה שהופך את סיפור ההשתוקקות הזה לבלתי אפשרי למימוש. הרב נתן מצידו מצליח בקושי לכבוש את רצונו לעזור לפייגי ולנשים נוספות שמוצאות אצלו כתף חמה. הוא מתחיל להיות מתויג כ"רבי של נשים" ואפילו נחשד במעשי ניאוף (בהקשר הזה, יש מי שטוענים לקשר בין עלילת הסדרה לסיפורו של הרב ברלנד, שהורשע בביצוע מעשים מגונים בנשים).
הבחירה בעולם החרדי כשדה לעיסוק בנושא התשוקה היא בחירה חכמה, כיוון שהמכשול של הגיבורים שלה בדרך למימוש אותה תשוקה הוא גם ערכי ולכן יכול להכיל בתוכו נחמה מסוימת, מה שמחזק את הקונפליקט. אולם למרות הבחירה בעולם החרדי כרקע, הסדרה אוחזת בתוכה רעיון גדול יותר שגם חילונים יוכלו להתחבר אליו. מה ש"ריקוד האש" עושה, הוא לגרום לצופים שלה לחשוב. בפרק הראשון מצאתי את עצמי מהרהר ארוכות בתשובה שאני נותן לעצמי לאחת השאלות ששאל הרב נתן את פייגי. באופן כללי, השיחות האישיות של השניים מרתקות. במהלכן הרב נתן מלמד את פייגי שזה בסדר לרצות ולא צריך להרגיש רע על עצם הרצון, אך גם מזהיר אותה מהסכנות שצפויות בהגשמתו, ובמידה מסוימת אולי מזהיר גם את עצמו. השיחות הללו, מעבר להיותן כר פורה להתקרבות בין השניים, מגלמות בתוכן גם את ליבה של הסדרה ולרגעים אפשר לראות בהן אפילו שיעור מוסר בזעיר אנפין.
הקצב של ריקוד האש הוא איטי, בדומה לסרטיה של היוצרת. זאת סדרה שדורשת סבלנות, אך הצפייה בה מתגלה כמתגמלת ביותר. במהלך הצפייה עולה תחושה קלה שהיוצרת החליטה לאתגר את הצורה שבה התרגלנו לראות על המסך חצרות חסידיות עם סגנון דיבור מסוים, מבטא אידישאי ולבוש פחות צבעוני. המציאות שריקוד האש מציגה מתרחשת בטבריה, הרחק מבני ברק ומאה שערים ומביאה עולם חרדי־חסידי שונה מזה שהורגלנו אליו, אך הוא בהחלט אותנטי ויכול להתרחש, ואפשר רק לברך על החידוש שבו.
בסופו של דבר, מדובר בעוד יצירה נהדרת עם ניחוח מהפכני של היוצרת רמה בורשטיין שי. לא מדובר כאן בעוד סיפור נוסח "רומיאו ויוליה", על צמד גיבורים טרגיים ונאהבים. התחושה העולה מצפייה בפרקים הראשונים בסדרה היא שפחות מעניין אם הרב נתן ופייגי יממשו את אהבתם או לא, הפוקוס הוא על הדרך שבה ינועו בין הלהבות עד לרגע שיהיה עליהם לבחור.
ריקוד האש, yes
