בפרפרזה על הרומן הידוע של הסופר הברזילאי הנודע ז'ורז' אמאדו, "דונה פלור ושני בעליה", אפשר לכנות את ספרו של יצחק גיסיס, העוסק בחיפה של שנות השישים, כ"יפה ושני בעליה". בעוד דונה פלור המיתולוגית הייתה מאוהבת בוואדיניו המת וחיה עם תיאודורו, הרוקח היבשושי, גיבורת הרומן של גיסיס מעתיקה את המודל שלה והופכת למעין דונה פלור חיפאית. היא חיה עם אבנר, האקדמאי היבשושי, ומאוהבת עד כלות בצביקה פלד המת. אלא שישראל של פעם היא כמובן לא ברזיל, ומה שמתקבל שם כמעט בטבעיות בארץ נחשב כחריג, ואישה המאוהבת במת נתפסת כמטורללת. כאן גם אין סוג של נחמה כמו אצל אמאדו אלא סוף טרגי.
ההשוואה המתבקשת לרומן של אמאדו, שהפך כזכור גם לסרט מצליח, אינה מקרית. יפה רפפורט־אורבך, גיבורת הרומן, חיה למעשה בסרט, על כל המשתמע מכך, והדימויים הקולנועיים מכתיבים את הבחירות שלה ואת גורלה. בגיל שמונה עשרה צופה יפה בסרט "קזבלנקה" ומאז חייה משתנים. היא חוזרת וצופה בסרט הזה פעם אחר פעם בגלל שהיא מתאהבת בכוכב שלו, המפרי בוגארט, המגלם את דמותו של ריק בליין, ורואה אהבה הזו כממשית. כעבור זמן לא רב היא תתאהב עד מעל לראש גם בגבר מבוגר ממנה, קיבוצניק ניצול שואה בשם צביקה פלד, ולאחר שהוא ייהרג במלחמת ששת הימים היא תמשיך להאמין שהוא חי, ואהבתה אליו תהפוך נואשת יותר עד שדעתה תתערער עליה בהדרגה. למעשה, שני גברי החלומות של יפה רפפורט הם לא ממשיים.
טרגדיה משפחתית
בצביקה פלד, הקיבוצניק התמיר והנאה, נתקלת יפה לראשונה בהפגנה בחיפה בעודה יושבת בבית קפה והוא נמלט מהמשטרה. צביקה לבוש חולצה כחולה, מניף דגל אדום ונראה כמו גיבור קולנועי. החולצה הכחולה שצביקה לובש, האווירה של אותם הימים, העיסוק באהבה וההשפעות הקולנועיות החזירו אותי לרומן המשובח של גבריאל בן שמחון, "נערה בחולצה כחולה". הרומן של בן שמחון מתרחש בשנות החמישים בעיר התחתית בחיפה, ואילו זה של גיסיס בשנות השישים בכרמל ובהדר. ברומן של בן שמחון לובשת את החולצה הכחולה נערה שבה הגיבור מאוהב, וכאן לובש אותה גבר שבו מתאהבת עד כלות נערה בת 18. אולי גיסיס הושפע במשהו מספרו של בן שמחון, שפורסם בשנת 2013, ואולי לא, אך ללא ספק יש דמיון בין היצירות ולא רק בעובדה שהגיבורים יודעים לצטט רפליקות קולנועיות.
צביקה, המכונה צביק על משקל ריק (בליין), הוא האנטי תזה לכל מה שיפה גדלה עליו. אביה הוא עו"ד מצליח, שהיה חבר ארגון האצ"ל, והוא דוגל בדעות רוויזיוניסטיות. בעיניו, קיבוצניק הוא "בולשביק", והוא לא מתיר לבתו להיות איתו בקשר. "הבעיה היא לא הבחור אלא הערכים שהוא מייצג", אומר האב (עמ' 47). מבחינה זו, הרומן משקף את העוינות שהייתה קיימת בעבר בין ההגנה לאצ"ל ובין שמאל לימין, שגרמה לחרמות ונידויים, פוליטיים ואישיים. אביה של יפה שולח בריונים להכות את פלד – לרגע זה נשמע כמו טלנובלה הקשורה לימי המחתרות – וכל זאת על מנת "לשכנע" אותו להתרחק מבתו, אך ללא הועיל. יפה דבקה בצביקה שלה למרות התנגדות הוריה, והיא תמשיך לדבוק בו גם לאחר מותו.
צביקה רוצה להביא ילד לעולם יחד עם יפה, כדי להעמיד דור המשך למשפחתו שנגדעה בשואה, אלא שהוא נהרג במלחמת ששת הימים מבלי שיֵדע שזכה להגשים את חלומו. יפה ההרה נישאת לאבנר העקר, שאותו היא לא אוהבת וכל זאת כדי שיהיה אב לתינוקת שברחמה. אבנר, סטודנט מצטיין שיהפוך לימים לאקדמאי, מחליט לקרוא את התינוקת על שמה של ריצפה בת איה, פילגשו של שאול המלך, ששני ילדיה הוצאו להורג באכזריות על ידי הגבעונים, ולמרות הצו המלכותי שאסר עליה לקבור אותם היא גוננה על גופותיהם מפני עופות הטרף. גורל זה יחזור על עצמו במידת מה גם לגבי ריצפה, בתה של יפה, שבן אחד שלה ייהרג והשני יהפוך לצמח.
אבל עוד קודם לכן, בתור ילדה, הפכה ריצפה לסלע מחלוקת בין הוריה, שהריחוק ביניהם ילך ויגבר, עד שיפה תבקש להתגרש מבעלה ואילו הוא יבקש את הילדה לחזקתו. העימות ביניהם יחריף ודבר מוביל לדבר עד לסיום הטרגי. יפה גונבת את האקדח של האב, שבו הוא עשה שימוש בימי האצ"ל, ועושה בו שימוש בעצמה. הכלל האומר שאקדח המופיע במערכה הראשונה יורה בשלישית נשמר בקפדנות גם הפעם.
דיכאון לאחר לידה
לרומן יש פתיח וסגיר, שבו ריצפה, בתה של יפה רפפורט־אורבך, מגוללת את קורות מציאת היומן האבוד שכתבה אמה במהלך אשפוזה הפסיכיאטרי ולפני מותה. הגילוי שלו מהפך את חייה. במהלך קריאת היומן מגלה ריצפה שהיא למעשה לא בתו של אביה אבנר כפי שחשבה אלא בתו של גבר אחר, צביקה פלד. ריצפה היא כבר אלמנה בת חמישים בשעה שהיא מוצאת את היומן בסליק סודי שהיה בבית בשכונת הדר בחיפה, שאותו ירשה אמה מסבה. בסליק, ששימש בשעתו מקום מסתור של האצ"ל, מוצאת ריצפה גם את האקדח שאמה גנבה מאב־סבה.
בין פרקי הפתיח והסגיר משובץ היומן הארוך של יפה, הפותח צוהר לעולמה של האישה שאושפזה פעמיים במוסדות לחולי רוח. "אהבה – מחלת רוח רצינית", כתב אפלטון, וגיסיס משתמש בדבריו כמוטו לספרו. בכל הקשור לאישה שמשתגעת, הרומן בא חשבון עם היחס של החברה כלפי נשים שסבלו מדיכאון לאחר לידה ותויגו כמשוגעות, במקום לקבל טיפול הולם. בגלל התיוג החברתי של אותם זמנים לא היה למעשה ליפה רפפורט שום סיכוי להתגבר על מחלתה ולהמשיך להיות אם לבתה.
לא רק ימי המחתרות זוכים לעדנה ברומן, אלא בעיקר ישראל של שנות החמישים והשישים, מהתקופה של הסכם השילומים עם גרמניה והמפגש בין דוד בן גוריון לקנצלר הגרמני אדנאואר, ועד למלחמת ששת הימים ולראשית מלחמת ההתשה שלאחריה. שחזור האווירה והניואנסים של פעם בא לידי ביטוי ספרותי מוצלח בעיקר בתיאורי הטעמים והריחות: המאכלים – גבינת "קרש", עוגות "דובוש", ביסקוויטים "מרי" של חברת פרומין; והשתייה – מיץ תפוזים של קריסטל ו"שפורפרת חלב מרוכז צה"לית"; הביגוד – מכנסי קורדרוי, נעלי שפיץ; התסרוקות, חיי התרבות ובעצם כל תחומי החיים שגיסיס משתיל בסיפור.
הרומן משחזר "מוסדות" חיפאיים של פעם כמו קפה "ריץ", קפה "שניר", קפה "פאר", בתי הקולנוע בהדר, המסעדות והמעדניות. גיסיס יורד לפרטי פרטים עד שהקוראים יכולים להרגיש כאילו חזרו במכונת הזמן שנים רבות לאחור, והם עדיין טועמים מהכעך בשומשום או מלקקים גלידת תל חנן. גיסיס עושה שימוש נכון בכל אלה, לא רק בתיאורים של חיי התקופה אלא גם בעולם הדימויים הספרותי. כשיפה רפפורט למשל משתחררת מאשפוז בפעם הראשונה, כותב גיסיס שהסטיגמה של המשוגעת נשארה מרוחה לה על המצח "כמו אור ניאון צבעוני בשלט הפרסומת של גלידת תל חנן" (עמ' 138), ואני לפחות הייתי יכול להרגיש את הטעם הספרותי של גלידת תל חנן שלא נס לחה על הלשון.
זהו הרומן השני של יצחק גיסיס, יליד חיפה, דוקטור לארכיאולוגיה וקצין משטרה בדימוס. ספרו הראשון, "קן דרורים בגולגולת שור", ראה אור לפני כשלוש שנים בהוצאת גוונים. "ריצפה", הרומן השני שלו, הוא בסך הכול ספר מעניין ובחלקו נוגע ללב. לשונו קולחת וכמה מיתרונותיו – בין השאר החייאת העבר – מחפים על כמה מהפגמים שמצאתי בפרקים העוסקים במשבר הגירושין בין יפה לאבנר, שחסר להם לטעמי מספיק עיבוד ספרותי ותובנות חדשות, וחלק מהפסקאות בהן מצטיירות לעיתים כדיווח על עוד סכסוך גירושין רגיל.
יצחק גיסיס
פרדס, 2017, 179 עמ'
