החיים הם סיפור מורכב. כל מי שחי אותם יודע. החיים הם דבר זז, משתנה, דינמי. גם בני האדם הם יצורים משתנים. ממש כמו החיים עצמם. ואני לא מתכוון לשינויים כמו גידול זקן, טיפוח כרס או מעבר דירה. אני מתכוון לשינויי עומק. מורכבויות רגשיות, ריקוד בין עולמות, מעברים כואבים בין השקפות. מי שלא מרשה לעצמו לזוז, מי שקופא במקום, הורג את החיים במו ידיו. ככה אני חושב. ואת כל ההקדמה הזו אני מקדים בגלל שהתקופה הזו של מועדי אייר, תמיד הציפה אצלי קונפליקטים זהותיים רבים ומשמעותיים.
זו תקופה לא פשוטה לכולי עלמא. ספירת העומר, יום השואה, יום הזיכרון, הקיץ האיום שמתדפק, ובמיוחד לבחור כמוני שהזהות תמיד הייתה אצלי אישיו. ההליכה בין הטיפות תמיד הייתה אצלי תנועה שבין ריקוד למאבק. הצורך לדייק לעצמי מי אני ומה אני ולאן אני באמת שייך, תמיד היה בראש רשימת הצרכים הדחופים ביותר.
נולדתי להורים חוזרים בתשובה שבעברם היו הכי ישראלים שיש. מתישהו מצאתי את עצמי לומד בישיבה חרדית ליטאית והחיים שחייתי שם היו אולי הקצה השני של החיים שלי בתור ילד. זה נשמע כמו משהו בלתי אפשרי, אבל יש גם המון יתרונות. בשלב די מוקדם למדתי להעריך את המורכבות. לברך על הגם וגם שאני ולקבל באהבה את תמהיל הזהויות שממלא אותי.
אך אודה ולא אבוש. לא תמיד הייתי כזה. היו שנים טובות וארוכות שרציתי לברוח הכי רחוק מהמורכבות. היו שנים שהתפללתי להיות מגובש לחלוטין בדעה אחת יצוקה. לא מתוסבך. לא גם וגם כמו אבא ואמא שלי. לא דור שני להם. היו שנים שנשבעתי לעצמי להיות הדור הראשון ליציבות. רציתי להיות חלק מהזרם. לחשוב כמו שהרבנים בישיבה שלי חושבים, להיראות כמו החברים שלי, שנראים בדיוק כמו אבא שלהם, שנראה בדיוק כמו סבא שלהם, שנראה בדיוק כמו אחים שלו, שנראים בדיוק כמו בני הדודים שלהם מבני־ברק, שנראים בדיוק כמו המחותנים שלהם מקריית־ספר, שנראים בדיוק כמו השכנים שלהם מהבניין ממול שבקומת הקרקע שלו יש כולל אברכים, שנראים בדיוק כמו איך שאני רוצה להיראות כשאהיה אברך. רציתי לגבש לעצמי "השקופה" ברורה וחדה על כל נושא. לא להשאיר שאלות פתוחות. לשוש אליי ויכוח בשחץ. להוכיח בשער. להיות גם צודק וגם חכם. תמיד.
היו שנים שהתפללתי להיות מגובש לחלוטין בדעה אחת יצוקה. לא מתוסבך. לא גם וגם כמו אבא ואמא שלי. לא דור שני להם
הרי אנחנו קבענו את הסעיפים של קידוש השם ושל חילול השם. אנחנו החלטנו מהו ביטולה ומהו קיומה. אנחנו ואף אחד אחר בלתנו. עיגנו את הכול בדברי חז״ל ובתנאי שיהיו אלה חז״ל שלנו. בכלל לא העסיקו אותי בזמנו שאלות של מרחב ושל זמן. לא עניינו אותי ההקשרים הכלליים. היו לפחות חמש שנים בחיי שחודש אייר היה מבחינתי החודש הראשון של זמן קיץ ותו לא. לא שמעתי בכלל את הצפירה של יום השואה כי היא הייתה באמצע החברותא של סדר א׳ ומי בכלל צריך תזכורת חילונית לזיכרון של יום השואה? על ר׳ אלחנן וסרמן שמעתם? מהצפירות של יום הזיכרון התעלמתי כי אין דבר קל יותר ואלים יותר בו־זמנית מהתעלמות. לזיקוקים מהר הרצל שנראו היטב מחלונות בית המדרש שלנו הפניתי את הגב וביקשתי מהחברותא שלי ללמוד בקול רם יותר למרות שבזגוגיות המשקפיים שלו ראיתי לפחות חצי מופע. למנגל המשפחתי שלנו לא נסעתי במופגן וצחקתי מאיזו בדיחה מעפנה על פרענקים שמחמירים בהלכות המנגל של יום העצמאות יותר מפסח או משהו בסגנון הטפל הזה.
אבל כמה בנאדם יכול לברוח? כמה בנאדם יכול להתכחש? כמה בנאדם יכול לאטום את הכול? המזל שלנו הוא שהחיים הם דבר חי. העולם הוא מקום משתנה. בוקר אחד אתה קם ורואה במראה קמט קטנטן בזווית העין. שערה לבנה ליד הרקה. פתאום אתה דומה לאבא שלך ואין לך לאן להוליך את זה. אתה מתרגש מהשירים שאמא שלך השמיעה לך כשהיית ילד ואין לך איך למנוע את הצמרמורת. החברותא שלך בכולל איבד שלושה חברים במלחמת לבנון. הזמר שאתה הכי אוהב הוא בן לשורדי שואה. איך שלא תסובב את זה, הרב קוק הוא הרב קוק זצוק״ל, והרמב״ם הוא פרענק, והרבי מאיזביצה הוא הדבר הכי קרוב אל האמת וכשאתה נזכר ברב עובדיה אתה בוכה, ומדינת ישראל היא המקום שבו אתה גר ולפעמים קשה כאן, אבל יש איזה קמצוץ של נס בזה שאתה יכול לחצות את הכביש, להיכנס לחנות ספרים ולקנות את המהדורה האחרונה של קצות החושן או את כוכבים בחוץ. נרצה או לא, הסיפור מקיף אותנו כאן. והוא מורכב. ואתה מורכב, והחיים מורכבים, ואנחנו יכולים להיות חלק מהם. פרק אחד. שורה אחת. מילה.
