בסך הכול רצינו לברר כיצד תיראה הציונות הדתית בעוד שניים־שלושה עשורים. השאלות שהעסיקו אותנו בהקשר הזה היו, למשל, איך ייראו בתי הכנסת שלנו והאם הם עדיין יתחלקו לאשכנזים ולספרדים, האם נוכל להגיע אליהם בשבת באמצעות רכב אוטומטי שיופעל ללא התערבות האדם, ומה יעלה בגורלם של מנהגים כמו אי־אכילת קטניות בפסח. לשם כך ביקשנו לשוחח עם פרופ' דוד פסיג מאוניברסיטת בר־אילן, עתידן המתמחה בחיזוי מגמות טכנולוגיות, חברתיות וחינוכיות, ומהמומחים הבולטים בישראל בנושא.
מהר מאוד התברר שמבחינת פרופ' פסיג מדובר בשאלות שוליות ולא חשובות בהקשר המדובר. "אלה ניואנסים קטנים, בניגוד למה שרבים חושבים שזה מה שחשוב", הוא קובע. יתרה מכך: "הזרמים של היום – דתיים־לאומיים, חרדים, חסידים, ליטאים, חילונים וכולי – זה שלב שהולך ומסתיים בהיסטוריה של העם היהודי. בכל תקופה קמו קבוצות שונות, ובהמשך הן סיימו את תפקידן ההיסטורי ואז קמו קבוצות חדשות. קשה לומר עכשיו לאן בדיוק זה יתפתח, אבל ברור שבעוד מאה שנה למשל היהדות לא תהיה מורכבת מהקבוצות שאנחנו מכירים היום".
נקודת המוצא לכל התהליכים הללו שמשרטט פרופ' פסיג, הוא משבר זהות העומד לטלטל את החברה הישראלית בעשורים הקרובים ושניצניו נראים כבר היום. לפני שמדברים אפוא על נוסחי תפילה וקטניות, חשוב ומהותי יותר לשאול האם בעוד כמה עשורים תהיה בכלל ציונות דתית כפי שאנו מכירים אותה, ולאן יובילו אותה תהליכי הפיצול וההתגוונות שמאפיינים אותה כבר היום.
לפני שנצלול לתחזיותיו המעניינות והדרמטיות של פרופ' פסיג, ראוי להשיב על השאלה המתבקשת: מהיכן האומץ, שלא לומר היומרה, לנבא את העתיד? שהרי באיש מדע רציונלי עסקינן, ולא בקורא בכוכבים או בקפה. באופן מפתיע או שלא, מתברר שהכלי המרכזי לניבוי העתיד הוא, ובכן, העבר. כלומר, ביצוע מחקר משווה ומעקב אחרי תהליכים דומים שעברו על חברות שונות בהיסטוריה הרחוקה והקרובה, בניסיון לגזור מתוכם את מגמות העתיד.
בהתאם לכך פותח פרופ' פסיג דווקא בשיעור היסטוריה, במטרה להבין את העתיד שאליו צועדת מדינת ישראל ובתוכה הציונות הדתית. "הציונות הוקמה בדרך מעניינת ולא שגרתית", הוא חוזר 120 שנה לאחור. "כולנו מכירים את הסיפור. קמו בגולה קבוצות שאמרו 'מספיק, התפללנו אלפיים שנה לשיבת ציון וזה לא קורה, בואו ננסה לשנות את הגורל המר הזה שבו שוב ושוב שוחטים אותנו, על ידי כלי מודרני שנקרא דיפלומטיה בינלאומית והקמת בית לאומי'. זה היה הרציונל הבסיסי של הציונות. הציונות אתגרה בצורה בלתי רגילה את היהדות הדתית, והשאלה הייתה האם להצטרף לחזון הציוני. זרמים שלא ראו בתנועה הציונית משהו שמאיים על הקול והזהות שלהם הצטרפו, למשל אנשי תנועת ה'השכלה'. החרדים, לעומת זאת, חשבו שזה סותר את המהות שלהם, ושהם לא יכולים לקבל את הטענה שאלפיים שנה התפללנו ולא קרה כלום.
"בתווך הזה קמה הציונות הדתית, שצמחה מתוך האורתודוקסיה ואמרה 'בואו ננסה למצוא את המכנה המשותף בין התנועה הציונית, שאתגרה לחלוטין את הגישה הדתית, לתנועה החרדית שדגלה בגישה של 'לא יעלו בהר' ושאנחנו צריכים להמתין למשיח. נבנתה תפיסת עולם שלפיה התנועה הציונית היא שלב בחזרה לארץ ישראל, למדינת הלכה ולבית המקדש. זה לא שלב סופי אלא שלב ביניים, וצריך לקבל אותו ולראות בו מעשה הא־ל. הרב קוק הפך את הציונות למעשה דתי".
"כולם מדברים על דתיי הרצף, אבל אותו רצף קיים גם אצל החילונים וגם אצל החרדים. הקבוצות השונות כפי שהכרנו אותן ב־150 השנים האחרונות הגיעו לסוף דרכן"
מגורל לייעוד
מן העבָר המוכר ממשיך פרופ' פסיג אל ההווה ואל העתיד הלא ידוע. על פי פסיג, החברה הישראלית כולה ניצבת בפתחם של שינויים עמוקים בעשורים הקרובים, שניצניהם נראים כבר עכשיו. כדי לבאר את טיבו של השינוי הזה, הוא משתמש במונחיו הידועים של הרב סולובייצ'יק ז"ל, שהבחין בין 'ברית גורל' ל'ברית ייעוד'. "הציונות הייתה מבוססת על ברית גורל. כלומר, קבוצות שונות עם תפיסות עולם שונות ואף מנוגדות, שמתגבשות לקבוצה אחת ואומרות 'בואו נשכח בינתיים איזו מדינה בדיוק אנחנו בדיוק רוצים להקים, אלא נסכים על כך שקודם כול אנחנו רוצים שהגורל שלנו לא יחזור על עצמו'. הם שמו בצד את תכליתה של המדינה היהודית. עברנו 120 שנה של הקמת בית לאומי על בסיס הרעיון שקודם כול הגורל לא יחזור על עצמו. עכשיו אנחנו נמצאים בשלב שברית הגורל כבר ברורה וקיימת, ומתחיל המאבק הגדול סביב 'ברית הייעוד'. המדינה מבוססת ומצליחה, אבל השאלה היא מה הייעוד והתכלית שלה".
כדי להמחיש את התהליך שהוא מדבר עליו, משווה פסיג בין מדינת ישראל של ימינו להיסטוריה האמריקנית: "קבוצות שונות באירופה נרדפו על ידי הקתולים, ואז הם אמרו 'בואו נקים לנו מדינה שלא תהרוג אותנו כל הזמן', והלכו להתיישב בארצות הברית. מה שאיחד בהתחלה בין כל מיני אנשים שהגיעו מתרבויות ושפות שונות, היה הגורל המשותף שלהם והרדיפות של הקתולים. אבל אחרי שהסיבה שלשמה הוקמה המדינה כבר לא רלוונטית, הם היו צריכים לבנות ייעוד למדינה. 'אוקיי, זה העבר שלנו, אבל עכשיו מה המטרה ותכלית הקיום של המדינה, לא מה קרה בעבר'. בתהליך הבירור הזה מתרחשים בדרך כלל מאבקים גדולים בין קבוצות שונות סביב ההבדלים ביניהם בתפיסה מהי תכלית המדינה, ויש אפילו רצח של מנהיגים ומלחמות אזרחים.
"אנחנו נמצאים באותו שלב בהיסטוריה של מדינת ישראל. התנועה הציונית בנתה מדינה ליהודים, לא מדינה יהודית. ככל שהזמן עובר וההצלחה של ברית הגורל יותר ממוסדת וההישגים שלה ברורים, וכשהמדינה כבר מצליחה ומבוססת מבחינה כלכלית וגאו־פוליטית, מתחילה לצמוח ולגדול הדרישה לברית חדשה, ברית ייעוד. כרגע אנחנו רואים דעות שונות סביב האסטרטגיה של איך לקיים את הציונות, ברית הגורל, אבל הוויכוח הגדול יהיה על ברית הייעוד. הניסיונות לעשות וריאציות על התנועה הציונית נמצאים במשבר גדול".
בעיני פסיג, רבות ממלחמות התרבות שאנו עדים להן בתקופה הנוכחית, מפתיחת קניונים בשבת ועד הכרה בנישואים חד־מיניים, נעוצות בפרדיגמה שהוא משרטט. "העם היהודי נכנס למשבר מטורף בחמישים השנים הקרובות, משבר זהות מאוד קשה, ואנחנו רואים את זה כבר עכשיו. כל קבוצה לוקחת צעד אחורה וחוזרת למקורות שלה, ומתארת את המדינה שרצתה להקים. קבוצה אחת אומרת 'מדינת הלכה', אחרים אומרים 'מדינת כל אזרחיה' וכן הלאה. כל המחלוקות הן סימפטומים לוויכוח הרבה יותר עמוק על תכלית המדינה. בדרך כלל משברים כאלה מביאים אפילו לעימותים פיזיים בין הקבוצות, כי כל אחד מאמין באמונה שלמה שהדרך שלו היא הנכונה. בתהליך כזה יש גם תנועה גדולה של אנשים מקבוצה אחת לשנייה. בעשרים השנים הקרובות אנחנו הולכים לראות עימותים גדולים וחריפים בין הקבוצות, ובמגוון נושאים רחב יותר. הדעות יהיו מרוחקות מאוד זו מזו, כשכל אחד מאמין באמונה שלמה שאי אפשר להתפשר.
"כמו קבוצות אחרות, גם התנועה הציונית־דתית תצטרך לתת תשובות לאתגר הזה, לעצמה ולאחרים. מה זו מדינה יהודית, לא רק מדינה ליהודים, מדינה שהיא מודרנית ודמוקרטית ושיש בה קבוצות גדולות של בני מיעוטים, מהי התכלית ומהו הרעיון המכונן של המדינה. את זה צריך לנסח בשתיים או שלוש מילים. כך עשו כל המדינות שהגיעו מתרבויות שונות והקימו עם. האמריקנים למשל אמרו 'חופש הפרט', הצרפתים אמרו 'זכויות אדם' וכן הלאה. כל תרבות צריכה לנסח משהו שהוא ייחודי לה. הציונות הדתית תצטרך לתת את התשובות שלה ולצאת עם רעיון חדש שיונק מהספרות היהודית לדורותיה ושייתן תשובות לשאלות הגדולות, לא רק מהי מדינה יהודית אלא גם מהו האדם ומה עתידו של המין האנושי.
"היצירה הגדולה של היהדות ב־120 השנים האחרונות הייתה הציונות ומדינת ישראל, שזו יצירה מדהימה שלא הייתה כמותה בהיסטוריה של העם היהודי. עכשיו יש לנו תפקיד ליצור יצירה חדשה, וזה אתגר שהוא בראש ובראשונה אינטלקטואלי. אי אפשר לבנות עַם על בסיס ברית־גורל בלבד. ההיסטוריה מוכיחה שתמיד מתחילים המאבקים סביב הייעוד. זה המקום שאנחנו נעים אליו, וההיסטוריה מוכיחה שתמיד המהפכות מתחילות בשאלות הייעוד. שם מתעוררות הצרות הגדולות".
בקרוב נהפוך לרוב
לצד ההקשר הכולל שמשרטט פרופ' פסיג, ושאותו אפשר להשוות גם לתהליכים שהתרחשו בחברות אחרות, הוא מבקש להצביע על נקודת ציון דרמטית ההולכת ומתהווה בשנים אלה והצפויה להציב אתגר הלכתי עצום בפני הציונות הדתית: "לפני כשנה עברנו נקודת ציון אחת, כאשר אחרי אלפיים שנה, הקהילה היהודית הגדולה ביותר יושבת בארץ ישראל – 6.5 מיליון יהודים, שהם 45 אחוזים מהעם היהודי. בעוד ארבע שנים נגיע לתחנה חשובה יותר, כאשר נהיה חצי מהעם היהודי שיושב בארץ ישראל, ואז אנחנו נושקים לאחת הסוגיות ההלכתיות הקשות שרק הציונות הדתית תצטרך לתת עליה את הדעת".
הנה ההסבר: "יש בחז"ל מושג שנקרא 'רוב יושביה עליה'. כאשר רוב העם היהודי יושב בארץ ישראל – ולשם כך מספיק כמובן חמישים אחוז פלוס אדם אחד – אז כל המצוות התלויות בארץ, מצווֹת האדמה שחלות רק בארץ ישראל, חוזרות להיות דאורייתא (מן התורה). כעת השמיטה היא רק 'דרבנן' (מדברי חכמים), זכר לשמיטה, ולכן אפשר לעשות כל מיני פטנטים כמו היתר מכירה, גידולו שלא מהקרקע וכדומה. ברגע שהמצווה היא דאורייתא, אתה לא יכול לעשות כאלה תרגילים. זה לא רק שמיטה אלא גם תרומות ומעשרות, יובלות, חלוקת הארץ לנחלות ועוד. הכול יהפוך לדאורייתא".
האתגר ההלכתי הזה יפגוש רק את הציונות הדתית, כתוצאה מתפיסת עולמה ומתודעתה ההיסטורית. "החרדים יאמרו שהשאלה הזו לא נוגעת להם כי הם לא מקבלים שארץ ישראל הפכה להיות יהודית. אולי הם יאמרו למשל ש'רוב יושביה עליה' זה רק אחרי שעשרת השבטים האבודים יחזרו. הם יפטרו את עצמם מלעסוק בסוגיה, כפי שהם פטרו את עצמם מלעסוק בסוגיה של שירות צבאי או השתייכות לתנועה הציונית. הציונות הדתית, לעומת זאת, בחרה להתייחס להיסטוריה כאל אירוע והתנהגות א־לוהית ולכן היא תהיה במשבר גדול, כי מצד אחד אי אפשר להפוך את המדינה היהודית המודרנית למדינה על בסיס התורה, ומצד שני אי אפשר לומר שמתנגדים לדאורייתא. יש פה אתגר אינטלקטואלי והלכתי מאוד כבד. אני קורא לזה 'צונאמי' שנע לכיוון הציונות הדתית, שתצטרך להשיב לשאלה מהי מדינה יהודית מודרנית".
כיצד הציונות הדתית תוכל להתמודד עם הסוגיה הנפיצה הזו?
"אנחנו יכולים לצפות לכמה תגובות. הרבה מאוד מאנשי הציונות הדתית יאמרו 'מספיק, המדינה היא לא יהודית אלא מדינה מודרנית ליהודים'. אז אפשר להכניס קצת ערכים יהודיים וכדומה, אבל זו לא מדינה יהודית כי הרי אי־אפשר להקים כאן מדינת הלכה. זה ייצור משבר גדול בהרבה קבוצות בציונות הדתית. יהיה קהל שיגיד 'איבדתם את המקור, אנחנו בראש ובראשונה מדינה יהודית'. אנחנו רואים את זה כבר היום בזרם החרד"לי. מצד שלישי יכולים לבוא אחרים ולומר שהנה הציונות הדתית לא פתרה שום בעיה, ולכן הדרך החרדית היא הנכונה ויש להתעלם מהתהליך ההיסטורי של הקמת מדינת ישראל ושיבת ציון".
כבר היום הציונות הדתית היא לא מקשה אחת, יש בה זרמים שונים ומגמות סותרות.
"כולם מדברים היום על דתיי הרצף, אבל אותו רצף קיים גם אצל החילונים וגם אצל החרדים. הרצף הזה מציין שהקבוצות השונות כפי שהכרנו אותן ב־150 השנים האחרונות הגיעו לסוף דרכן".
הנושא ההלכתי המדובר הוא אולי המחשה לשאלות הגדולות יותר, שהציונות הניחה בצד מאז הקמתה ושעתידות לטלטל את החברה הישראלית בעשורים הקרובים. "זה משבר שיפקוד גם את הציונות החילונית. פתאום המדינה לא יכולה להיות רק בית לעם היהודי, אתה צריך להכניס משהו יהודי לתכנים שלה. יהודי זה לא רק עניין אתני. כאן מגיע שבר וקונפליקט, ואנחנו צריכים לנסח רעיון מאחד שסביבו נבנה חוקה ומוסדות. הבעיה היא שכרגע אני לא רואה אף אחד שמציע משהו דומה. אני רואה כל כך הרבה אנשים שדבקים באמונה שלהם, בין אם זו הדמוקרטיה ובין אם זו ההלכה. אנחנו נמצאים בנקודה שרוב הקבוצות מתחילות להתפזר, ואנחנו נראה בליל של אנשים מקבוצות שונות שייצרו קבוצות חדשות".
"סיימנו תקופה של 2,000־2,500 שנים של גלות, שבהן המטרה שלנו הייתה לשרוד. עברנו 120 שנה של הקמת בית לאומי על בסיס הרעיון של ברית גורל, שהרדיפות של העבר ייפסקו. הצלחנו במשימה הזו, ועכשיו אנחנו מתחילים את המאבק הגדול שלנו, שהוא להגיע ללידה מחדש של העם היהודי. בפרק הזה יידרשו לנו רעיונות מאחדים חדשים, מנהיגות מסוג אחר ומטרות אחרות".
