נדב גולדמן ומיקי פינטו הם חברים מאז מלחמת ההתשה בשנת 1970. לפינטו היו אז כפות ידיים ענקיות והוא לא נזקק למפתח צלב כדי לשחרר ברגים של גלגל מפונצ'ר. אבל עכשיו שניהם כבר כמעט בני שבעים, עייפים ממלחמות. ידיו של פינטו, חולה סופני, בוגדות בו, והוא פונה לעזרת חברו בבקשה האחרונה שהיא אולי המורכבת מכולן. פינטו גורר את גולדמן שלא מרצונו לגבעה שבה פיקד שנים רבות לפני כן על "הסמטוכה", קרב שאינו מרפה ממנו, ושבעקבותיו הוא חש אחריות למותם של שבעה לוחמים ("זה רודף אותי"). בגבעה הזו הוא רוצה לסגור מעגל, אלא שגולדמן אינו ממהר לשתף פעולה ומתלבט אם ראוי בכלל שהוא יסייע לו ובאיזו דרך בדיוק.
בנובלה הקצרה והמוצלחת "גבעה 24 אינה עונה", הלקוחה מהאסופה "מצבים בפוטנציה", מתגלה בני ברבש במיטבו כסופר. ברבש חתום על הרומן "מיי פירסט סוני" (1994), אחד מספרי הפרוזה המעניינים של ספרות המקור באותה עת, העוסק בילד המתעד בטייפ את תהליך ההתפוררות של משפחתו. הרומן הפך לסדרת טלוויזיה מצליחה של האחים אורי ובני ברבש. נדמה שגם את "גבעה 24 אינה עונה" מתבקש להפוך לסדרת טלוויזיה ואף לסרט, אף שסרט בשם זה כבר קיים.
ברבש, שחתום גם על תסריטים ידועים של סרטים כמו "מאחורי הסורגים" וסדרת הטלוויזיה "טירונות", מצליח בספרו החדש לשחזר את יכולותיו מן העבר רק בחלק מהסיפורים והנובלות, ואילו בחלק האחר, ובפרפרזה על שם אחד מסיפורי הקובץ, "מיותרים", הוא כולל גם כמה טקסטים שמוטב היה לנפות מהספר.
גבריות ישראלית
שיאו של הקובץ החדש הוא בנובלה המתוארת, על "גבעה 24". נסיעתם של השניים לחרמון היא גם נסיעה במכונת הזמן לעבר שאי אפשר להשתחרר ממנו. הנובלה מנקזת לתוכה מרכיבים רבים של הישראליות: צבא, גבורה וכישלון, שואה והשלכותיה, גבריות שבירה, יחסים בין בני זוג, חולי וחמלה, וגם שאלות קיומיות על חיים ומוות בכבוד.
בשעה ששני החברים עושים את דרכם לחרמון, עלמה, אשתו של פינטו, מצלצלת ללא הרף למכשיר הסלולר של גולדמן ונוזפת בו: "חשבתי שאפשר לסמוך עליך, הבטחת שתשמור עליו". היא אף מאיימת על גולדמן: "אם תשתף איתו פעולה, אני באופן אישי אסגיר אותך למשטרה". גולדמן משיב לה ברוגז: "ראיתי אותו מתפקד עם שני קליעים, בחזה ובברך, ותאמיני לי שהוא הסתדר יפה מאוד. המשיך לחלק פקודות". עלמה קוטעת את גולדמן בקול חנוק: "זו מלחמה אחרת עכשיו". אך גולדמן אינו משתכנע: "אבל זו המלחמה שלו, לא שלך… לא של החברים… והוא יחליט כמה הוא רוצה להילחם… אנחנו רק יכולים להציע עזרה… לא להילחם במקומו".
עלמה מנסה לשכנע את גולדמן לסובב את הגה מכוניתו לאחור ולהחזיר את בעלה הביתה, ובנוסף, דורשת ממנו להשגיח עליו שייקח את התרופות. סביב בקשתה זו מתפתח בספר דיון קיומי על ערך החיים, ועד כמה יש טעם להאריך אותם במצב של סופניות. פינטו, המדמה את התאים הסרטניים הפושטים בגופו ל"חוליות מחבלים רצחניים", טוען שלתקוע לעצמו כדור בראש זה למות ב"סטייל יותר גדול מאשר למות כשמחליפים לך חיתול… תן לי סיבה אחת שבגללה שווה לגרור את הסיפור הזה בעוד כמה חודשים".
הקובץ של ברבש כולל סיפורים מעניינים עד טובים נוספים, שאחד מהם עוסק אף הוא בסופניות החיים. "חולה סופנית" עוסק באישה ש"מקלקלת" ערב חגיגי של גבינות ויין בהכרזה שהיא סופנית ונותרה לה שלושה חודשי חיים. לכל המוזמנים נתקעת הגבינה בגרון, אך היא מספרת על מחלתה בשוויון נפש, ומגלה שברצונה לטוס בפעם האחרונה לפריז כדי לקנות בגדי מותגים. הנוכחים תוהים בינם לבין עצמה מדוע "אישה שצריכה לתפור בקרוב את תכריכיה משתוקקת לצאת למסע קניות של בגדים חדשים".
שניצלים מתקררים
גם הסיפור "מיותרים" עוסק במוות המתקרב, וגיבורו חולם לטוס לאיסלנד. שני שליחים מטעם הרשויות, או שמא נכנה אותם שני מלאכים רעים, באים לבקר בביתו של אדם מבוגר שלא מוצא מעש בחייו ("בשנים האחרונות אני ממלא את החיים שלי בחיים של אחרים כי החיים שלי כבר לא ממלאים את עצמם. הם התרוקנו"), ומנסים להסביר לו שהוא כבר מיותר בעולם, אינו תורם עוד לאיש, ובנוסף לכל הצרות אף מעיק ברוב חוצפתו על הקופה הציבורית. הם מנסים לשכנע אותו להסכים למות מרצונו הטוב והחופשי, ואף קובעים לכך תאריך יעד בתקווה שהוא ייתן את הסכמתו.
"שניצל ופירה" הוא סיפור על זוג אפרורי, שניהם מנהלי חשבונות, שאורח חייהם קבוע ומשמים. בכל יום שב הבעל מעבודתו בשעה רבע לשש בדיוק ואוכל שניצל ופירה שהכינה לו אשתו, ששבה מהעבודה מעט לפניו. כך נמשך הטקס הזה שנים רבות, עד שיום אחד הבעל מאחר לשוב מהעבודה, וכשאשתו מתקשרת למקום עבודתו ומנסה לברר מה קרה לו, אחד הקולגות שלו משיב במקומו לטלפון ומסביר לה שהבעל החליט שלא לשוב עוד לביתו. "הוא לא חוזר?" נדהמת האישה, "אבל השניצל והפירה מתקררים".
חצי שנה לאחר מכן מתנהל משפט גירושין. הבעל לשעבר מגיע עם בת זוגו החדשה, והיא מעידה במשפט שהיא מכינה לו מדי ערב שניצל ופירה עם שובו מהעבודה. סיפור הומוריסטי, חנוך לויני במידה רבה, על מנהל חשבונות שמוכן להחליף אישה אבל אינו מוכן להחליף את השניצל והפירה שהוא נוהג לאכול בשעה קבועה.
סופר צללים
על גב הספר מוסבר שהקובץ עוסק בהחמצות של החיים. בחלקו הוא קצת מוחמץ בעצמו. הוא כולל חטיבה של סיפורים מפוטפטים מדי, שמוטב היה להשאירם במגירה. כשברבש עוסק בריאליה, כמו ב"גבעה 24", ניכר שהוא צועד על קרקע בטוחה והיד שלו כסופר מיומנת מאוד, אבל בחלק מהסיפורים, המתיימרים להיות מעין הגותיים־חתרניים, לא מצאתי עניין רב, למעט כמה משפטי מחץ הראויים לציטוט. אלמנט המדע הבדיוני בסיפור "מיותרים" אומנם עובד, אולם בסיפורים אחרים הוא מצליח הרבה פחות. למשל הסיפור "מדליית זהב", העוסק בעקיפין במתעמלת האמנותית לינוי אשרם ואינו מצליח לייצר עניין, או הסיפור "האישה שיוצאת לי מהראש", שהיה צריך לצאת מהספר. גם הסיפור "טיפול זוגי" זקוק למקצה שיפורים. הוא עוסק בזוג שמגיע לטיפול, אך הטיפול נכשל ובסיומו הגבר מגלה עניין דווקא במטפלת הזוגית. נראה שהיה אפשר לעשות באותם חומרים הרבה יותר, או לפחות לעדן את סיום הסיפור.
הנובלה שנושאת את שם הספר, "מצבים בפוטנציה", מאכזבת. הרבה מלל – שהזכיר לי במעט את "יומן לילה", ספרו של יותם ראובני – ומעט מאוד סיפור. קיצור דרמטי היה מועיל. סיפור רב־מלל נוסף שלא הצליח להרשים אותי הוא "להצליח רע בחיים", העוסק באיש הייטק המשתוקק להשאיר חותם, ולשם כך אף מוכן לשלם מיליונים לסופר צללים שיכתוב בשמו יצירת מופת. וכך הוא אומר: "אתה מכיר את מאיר שלו או גרוסמן. סדר לי אחד מהם כסופר צללים לאיזו יצירת מופת. זה ישתלם גם להם וגם לך". בחלק מהסיפורים בקובץ, שבהם ברבש מבזבז חלק מסוים מהקרדיט שהיה שמור לו אצלי מאז "מיי פירסט סוני", אפשר להתרשם שאולי הוא נזקק לסופר צללים בעצמו.
