המתנחל שעושה סטנדאפ על החיים המשותפים בדמותו של פועל ערבי

"סבאח אל חיר שבאב" הקהל צוחק ומוחא כפיים. מוזיקה ערבית־יהודית בוקעת מקאנון, חליל ותוף.

על הבמה גבר צעיר, חבוש קסקט אדידס ושקית שחורה בידו, פוצח במונולוג בבליל של ערבית מדוברת ועברית משובשת ששומעים בעיקר כשמשפצים את הבית או בתור לקופה בסופר. הוא מתבל את סיפוריו באנקדוטות מקומיות, אקטואליה עם קריצה והמון חן מחוספס.

יוני שרון, מתנחל יהודי, מגלם את אבּו טָבּלֶה, הפועל הערבי הקלאסי. על הבמה הוא מתאר את בעל ובעלת הבית שאצלם הוא עובד, מגלה מה מסתתר בתוך השקית השחורה האלמותית של כל פועל ערבי, משתף בחוויה שלו כגוי של שבת ומביא זוויות מקוריות של יחסי יהודים-ערבים שעד כה פחות נראו. המשחק כל כך משכנע שמחשבה קונספירטיבית מתגנבת לראשי הצופים, אולי שרון הוא בעצם באמת ערבי פלסטיני?

"אני לא בא מעולם התיאטרון ולא למדתי משחק. אבל איכשהו הדמות הזו מאוד אמינה". אומר שרון, שעד היום הופיע רק כמוזיקאי. "בשלב מסוים של המופע אנשים קונים את הדמות של הערבי שעומד מולם".

דמותו של אבו טבלה קרמה עור וגידים כמו תופעות חדשות רבות אחרות, איך לא, בעקבות הנגיף שחדר לפני שנתיים לחיינו. "כשהקורונה פרצה התחלנו בדיוק לבנות את הבית שלנו בכפר אלדד ואני שמרתי על הפועלים שלי. במשך כל היום הייתי עם הפועלים וקלטתי את כל הניואנסים בשפה, ההתנהלות וההתנהגות. במקביל ידעתי שאנשים יושבים בבית ולא יכולים לצאת החוצה וכל המדינה מחכה לצחוק, אז הוצאתי סרטון".

"אם אתה בא לערבי ואומר לו אני רוצה שלום, לא יהיה לו מה למכור לך, אין לו שלום במדפים, לא נמצא. אני יכול להבין שיש משהו קוסם בחלום השלום, אבל אני לא שם, אני ביום יום. אני בתן וקח, ואין מתנות חינם"

שרון צילם ופרסם סרטון בשם "מחאת האמנים" שבו אבו טבלה (שמשמעותו תוף) מציע בעברית קלוקלת ומשחקי מילים לאמני ישראל לבוא להתפרנס באתר הבנייה. הסרטון זכה לאלפי צפיות ומשם הדרך לעוד סרטונים, ריאיון בתוכנית הבוקר של אברי גלעד ומופע הייתה קצרה. אבל ההתעניינות של שרון במוזיקה ובשפה הערבית החלה הרבה קודם. "בתור ילד ניגנתי על דרבוקה וכל היום שמעתי מוזיקה דרוזית באוזניות. נדלקתי על המוזיקה הזו והדודים שלי קראו לי שריף", בתגובה לשאלתי מה שריף הילד הדרוזי שר, שרון מתחיל לתופף על השולחן ולסלסל בטבעיות "סוכר סוכר בסבוסה". מתברר שלהיט החינות הידוע בכלל דרוזי.

"אהבתי מאוד לתופף ובימי שישי בערב בבית־אל הייתי הולך ממש צמוד לגדר ליד ג'לזון כדי לשמוע את הסולו דרבוקה מהחתונה הפלסטינית. ממילא כולם ביישוב שמעו את המוזיקה הזו אם רצו ואם לא. אבל לעומת כולם שסבלו מהרעש או שלא שמו לב אליו, אני נהניתי".

יחסי שכנות

שרון (35) למד במגמה מוזיקלית בישיבת אמית חברותא, ואחרי השירות הצבאי למד מוזיקה אצל אמנים שונים. אצל פרץ אליהו הוא למד מוזיקה אזרית מאייזרבג'ן, עם יאיר דלאל מוזיקה ערבית ואצל זוהר פרסקו כלי הקשה. כבר 13 שנה הוא חבר בהרכב "ניגון ירושלמי" והופיע ברחבי העולם עם דוד ד'אור, מיקה קרני ועוד.

בדרך לביתו של שרון מרחבים של גבעות מצהיבות, כבישים עמוסי שלטים אדומים המכריזים שאין כניסה לישראלים ומשאית עם לוחית זיהוי לבנה עוקפת במהירות של בוגטי את הטויוטה החבוטה שלי. הבלגן התרבותי של שרון ניכר מכל עבר, בליל שכל מתנחל מכיר מקרוב.

בחצר ביתו של שרון שוכנת מערה שהם חצבו בסלע.

למה מערה?
"זה חדר בריחה" הוא צוחק, "כאבא לחמישה ילדים רציתי מקום שאני יכול לנגן בו ולא מפריעים לי. אני יכול לתופף כאן באחת בלילה ולא ישמעו אותי".

איך חשבת על זה?
"השעמום של הקורונה הוליד אצלי דברים משוגעים, כל היום הייתי בבית, כל ההופעות התבטלו. אז בניתי טרסות ושתלתי עצים וחפרתי מערה". הוא מוביל אותי דרך סלון מרשים המעוצב כולו על טהרת הסגנון המרוקאי כולל כיור מקורי שהוא ואשתו שירן רכשו באחד ממסעותיהם למרוקו ואנחנו דורכים על מרבד ססגוני ממרקש.

איך נולדה האהבה לתרבות הזו?
"אנחנו לא גרים בשווייץ, אנחנו במזרח התיכון ויש לי נטייה להתחבר לסביבה שאני גר בה ולא להיות מנותק. אני יהודי מתנחל שמדבר ערבית, אני יודע שזה לא דבר רגיל אבל אמרתי לעצמי שלא הגיוני שאדם שחי פה לא ידע ערבית. כמו שאדם שגר באמריקה לא ידע אנגלית. גדלתי בסביבה שכשאתה עושה סיבוב בשכונה עם החבר'ה ומפצח גרעינים אתה שומע מוזיקה ערבית שחופרת לך במוח, את המואזין בארבע בבוקר, ובבית הכנסת אתה שר פיוטים. זה מיקס של מה שאני חי וגם בתור אמן אני רוצה לבטא את מה שאני חי, מרגיש ונושם".

החיים בלב המזרח התיכון מעוררים אותו גם לנסות לפנות לשכנים הפלסטינים. "לפני כמה שבועות התעוררתי בארבע בבוקר לקול ירי. היה ריב חמולות בכפר ליד ופרסמתי להם סרטון יום למחרת". הוא פנה בערבית לתושבים והציג את עצמו כיהודי שכן ואמר להם שאין לו בעיה שיירו אחד בשני אבל שיעשו טובה בפעם הבאה, "מקסימום עד השעה עשר, כי הילדים ישנים". "הוספתי בסוף גם משפט שרק הזקנים פה באזור אומרים אותו, הלוואי שהר ההרודיון יהפוך לחלווה וים המלח לשמן זית. אחרי שפרסמתי את הסרטון לא היה ערבי בגדה שלא ראה אותו. כולם שלחו סמיילים צוחקים".

זו לא הייתה הפעם הראשונה שהוא פנה לאוכלוסייה מסביבו. כשיצא מקניות ברמי לוי בשער בנימין ובדרך לאוטו והבחין בצוות צילום הוא התראיין ושם שטח את משנתו על החברה הערבית. שרון הסביר שהוא אוהב את הכנסת האורחים ואת המוזיקה הערבית אך מנגד הוא סולד מהצביעות, מהיחס לנשים ומאלימות והכל כמובן בשפה הערבית. "זו הייתה פעם ראשונה שעלו תכנים שלי בערבית לרשת. עד אז לא רציתי שיגידו מה, הוא שמאלני, הוא ימני. אני עושה מוזיקה ולא התחשק לי להיכנס לתסבוכת הזו. אבל כשהריאיון עלה קלטתי שנכנסתי למרווח חברתי ומחשבתי שאין בו הרבה אנשים. כי אני מדבר ואפילו צוחק על הסיפור".

איך היו התגובות?
"מאוד מפרגנות, ערבייה מרמאללה כתבה שם, 'היהודי הזה אומר את כל מה שאני חושבת ולא יכולה להגיד'. לערבים יש מס שפתיים שהם צריכים לשלם לסביבה כמו, להבדיל, אצלנו החרדים. חרדי לא ילך עם חולצה כחולה פתאום באמצע החיים. אותו הדבר קורה בחברה הערבית, אמנם הקודים שונים אבל גם שם אדם לא יכול להביע דעה אחרת מהחברה סביבו.

"בריאיון אמרתי, לכו לכפרים ותשאלו מי רוצה תעודה כחולה? 99 אחוז ירימו את היד שכן. אבל הלחץ החברתי הוא גדול אז ביום הם יזרקו אבנים על יהודים ובלילה יחלמו על תעודה כחולה".

"אני יהודי מתנחל שמדבר ערבית, אני יודע שזה לא דבר רגיל אבל אמרתי לעצמי שלא הגיוני שאדם שחי פה לא ידע ערבית. כמו שאדם שגר באמריקה לא ידע אנגלית"

והערבים הגיבו בפוסט ואמרו, וואו איך לא שמענו אף פעם יהודי שמדבר ככה.
"אמרתי דברים אמיתיים. כי הרי כולם משחקים אותה נגד הכיבוש אבל בשורה התחתונה הרוב רוצים לעבוד בישראל. 'אז שו חביבי? אתה פה אתה שם?' – אף אחד לא מדבר על זה אז באתי והנחתי את הדברים על השולחן בסבבה, לא בפיצוץ. אמרתי את המציאות ככה כמו שאני רואה אותה. בלי קשר לזה שאני מתנחל ימני".

גילית דברים חדשים על החברה הערבית מאז שאתה אבו טבלה?
"יש בחברה הערבית הרבה בלגן סביב האמת והשקר. גם את החוקים של השקרים צריך ללמוד, יש חוקיות. למשל בהודו אין חוקי תנועה, והדרכים עמוסות בריקשות, אופנועים מכוניות. אין שם שום חוק, אבל מה כן יש? יש חוק בבלגן. הם מסתכלים אחד לשני בעיניים ויודעים מי באמת עובר. אותו הדבר גם בחברה הערבית".

תן טיפים.
"צריך להבין את החוקים שלהם ולא להיבהל. למשל זמנים. כשפועל אומר לך, וואלה נשבע מחר אני בא ומביא אלומיניום. את מחר בבוקר בטוחה שהאלומיניום מגיע כי את כל החיים גדלת עם יהודים. אבל מבחינתו זה שהוא אמר לך מחר, זה לא באמת מחר, הכוונה לאזור המחר, העתיד הקרוב. לפני שהבנתי את זה, כשפועל אמר לי שהוא מגיע עוד עשר דקות חיכיתי ליד השער אחרי עשר דקות כמו יהודי טוב ואז בטלפון שמעתי שהוא בכלל עדיין במוסך בבית־לחם. מבחינתי הוא שקרן וחצוף ומבחינתו הוא בסדר גמור. כי מי אמר שעשר דקות זה עשר דקות? אם אני רוצה שהוא באמת יגיע תוך עשר דקות אני אומר לו שמדובר בעשר דקות של יהודי ושיסתכל בשעון.

"חוץ מזה הם חיים מהכבוד שלהם. אם תכבד ערבי תקבל ממנו דברים שלא חלמת עליהם, אבל אם תזלזל בו, ועוד יותר אם הוא ליד הבן שלו ואתה עושה לו פדיחה – תשכח ממנו, הבן אדם נסגר. אבל אם תגיד לו, אתה וואלה אתה מכובד – כולם מכירים אותך. הבן אדם מבסוט על עצמו והוא מבחינתו כבר עשה את היומית שלו. כסף כבר לא מעניין אותו".

מזרח תיכון ישן

ניכר כי שרון מבין היטב את החברה הערבית, מדבר ברמה גבוהה את שפתה ובקשר עם חמולות מהסביבה. כשאני שואלת אותו אם אין סכנה בקרבה לתרבות הערבית התשובה שלו נחרצת. "אני לא מרגיש סכנה כי נקודת המוצא שלי מאוד חזקה. יש דברים שאני לוקח מהתרבות הערבית כגון מוזיקה, אוכל ודברים שמעניינים אותי, ויש נושאים שהם מזעזעים שאני לא לוקח מהם אפילו טיפה. הזהות שלי יציבה לכן אני לא מרגיש שאני מתבלבל ויכול לקחת את הדברים שנראים לי חיוביים ולא יותר מזה".

יחסיו של שרון עם ערביי הסביבה טובים אך לא תמיד הקרבה הזו התקבלה בברכה. ערב אחד שרון עצר בצד הדרך ליד חתונה ערבית של חמולה שהכיר, וניגן שם. הוא צולם, הסרטון הופץ אבל התגובות לא היו נעימות הפעם. "מי שנגרם לו נזק מהסרטון היו הערבים שצילמו אותי וכתבו בפוסט, 'איך אתם נותנים לו לנגן, הוא כובש לכם את האדמות ואז מנגן לכם בחתונה, תתביישו לכם'. לא היה לי נעים מהחמולה שאצלם ניגנתי אבל אחר כך עבר זמן והכול בסדר.

מצד שני, גם היה חבר כנסת שהתלהב מהסרטון והגיב בפוסט ואמר, וואו יש פה שלום. מה שלום?! יש בסיפור של ערבים ויהודים את סינדרום השלום. אם יש חיבור קטן ישר קוראים, 'שלום', 'פתרון'. הלו? לאן אתם הולכים? סתם דיברנו, ניגנו ושתינו כוס קפה. מה מתלהבים או מתבאסים מזה? מרוב שהנושא נפיץ, כל פעם שאתה נוגע בו אנשים משתגעים. אם אתה בא לערבי ואומר לו אני רוצה שלום. לא יהיה לו מה למכור לך, אין לו שלום במדפים, לא נמצא. אני יכול להבין שיש משהו קוסם בחלום השלום, אבל אני לא שם, אני ביום־יום. אני בתן וקח, ואין מתנות חינם".

למה אתה מתכוון?
"למשל מחבל שפוגע ביהודי צריך לשלם על זה, הוא וכל המשפחה שלו. אין לי ספק בזה בכלל. גם אם אתמול ישבנו על כוס קפה, זה לא מעניין אותי. אם המקרה היה הפוך זה בדיוק מה שהוא היה עושה. אני לא נותן את האמון שלי ואת הגב שלי לאף אחד. היחסים שלנו הם בעירבון מאוד מוגבל. דווקא בגלל שאני מכיר את התרבות ואת הראש שלהם אני עונה להם בשפה שלהם, אבל זה לא מונע ממני לצחוק על כל מה שקורה פה, כי אני לא איזה מנהיג ציבור או בעל דעה".

שרון הביא לאחרונה את הרכב שלו למוסך, ובזמן שהמתין הוא ואחד הערבים החלו לתופף בטבעיות וכמובן שאחד מהצופים צילם אותם. "הסרטון הזה אולי משקף את המציאות שאני חי בה. אני מתופף עם הערבי הזה במוסך. הוא אוהב לתופף וגם אני, וזה נחמד. מצד שני יש לי אקדח ובכל סיטואציה אחרת אם אותו בחור שמתופף איתי היה דוקר או יורה אני הייתי יורה בו בלי למצמץ גם אם ניגנתי אתו חמש דקות לפני כן, זה לא משנה".

לשאלה שלי אם הוא מעלה סרטונים של אבו טבלה בצל הפיגועים הקשים האחרונים התשובה של שרון ברורה. "בתקופה הזו אני מאוד רגיש. המתיחות הזו מאוד קרובה אליי. אני הולך עם נשק ואני ערני למצב וגם אבו טבלה והסרטונים נראים לי פחות מתאימים, כי כל המתיחות הזו לא מצחיקה. לפני כמה שנים, אחרי הרצח של אורי אנסבכר, הוצאתי סרטון רציני, כיוני שרון בערבית שבו אני יוצא על הערבים. יישובים ערבים ויהודים שוכנים אחד ליד השני אבל שום מסר לא עובר ביניהם. כולם מקבלים את המידע והמסרים מהרדיו ומהטלוויזיה ושם הם רואים מתנחל עם דובון שחותך עצי זית. אני החלטתי להעביר מסר ישיר בסרטון. אמרתי להם, זה הגיבורים שלכם? אתם לא מתביישים? בן אדם שהולך ורוצח בחורה צעירה. איפה הכבוד שלכם? אין לכם טיפה של כבוד. אלה גיבורי התרבות שלכם? נכנסתי בהם".

איך היו התגובות?
"היו ערבים שהצדיקו את דבריי ובאו אליי באופן אישי. אבל כמובן שהם לא שיתפו את הסרטון או הגיבו בפומבי כי מבחינה חברתית זה ייתפס שהם מיישרים קו עם נרטיב ישראלי וזה לא בא בחשבון".

פה זה לא אירופה

בחודשים האחרונים הופיע שרון בכל רחבי הארץ ביישובים ובקיבוצים רבים, והוא מקפיד לערוך תחקיר מעמיק על כל יישוב ולשלב אנקדוטות וקריצות האופייניות לו. "זו משימה לא פשוטה. אני לומד מה הנושאים החמים בווטסאפ, מי נגד מי, מה חושבים על בנייה, יחסי ערבים ויהודים, נשים פמיניסטיות או לא, גברים שוביניסטים".

אנשים משתפים פעולה?
"כן, ובחפץ לב. לפעמים רוצים גם שאכניס כל מיני גחמות ודברים אישיים, אבל אלה דברים שאני לא מכניס. מבחינתי אפשר לזרוק לפח את הכול אם יהיה בן אדם שיחזור מבואס הביתה בגללי. אני רואה במופע, אני לא אגיד שליחות כי זו מילה מפוצצת מדי, אבל כן אפשרות לעשות משהו משמעותי. זו הזדמנות לדבר על המיקס שאנחנו חיים בו, על הטרפת הזו, זו מציאות לא רגילה, אנחנו לא חיים באירלנד. יש לנו מחסום ופקקים ומישהו עוקף בקו לבן בסיבוב, ופיגועים".

במופע, שרון לא מדלג על הנושא הטעון "הכיבוש" אבל כמובן מזווית אחרת לחלוטין. "כולם שומעים את המילה כיבוש ונכנסים לדריכות. מה הוא יגיד? זה נושא קשה. ואז אני אומר, שהכיבוש שלנו הוא שום דבר לעומת איך שהיהודי חי תחת הכיבוש של האישה שלו. גם כשאני אומר את זה לערבים הם מתים מצחוק. יש לי את האפשרות לקחת נושא כזה ולצחוק עליו גם עם הערבי וגם עם המתנחל. אנחנו חיים במציאות הזו, אני נולדתי לתוכה – מאז ומעולם גרתי ביהודה ושומרון ואני לא מכיר משהו אחר. אז סבבה שאנחנו במאבק, ויש דברים עצובים וכואבים, אבל מה עם קצת לצחוק על הסיטואציה? קצת לשחרר. הרבה אנשים היו רוצים לדעת מה קורה בחמישי בערב בכפר ליד. סתם בקטע תרבותי. אני נוגע בנקודות שאנשים רואים אותם שלושים שנה ואף אחד לא עצר ודיבר עליהם.

"גיליתי שיש לי כישרון מיוחד שאצל רוב האנשים זה לא כישרון אלא נטל – אני טוב בלהתמקד בדברים הלא חשובים", הוא צוחק. "תשאלי את אשתי ואת החברים שלי, אם יש לי משימה חשובה אני אלוף בלעשות את כל מה שמסביב. עכשיו אני צריך לסדר את הכיור? אני אעשה הכול חוץ מאת זה. אני אלך לגינה ואעבוד אבל אני אעשה את המסביב. אבל יש משהו במסביב הזה והוא מה שהפך להיות המופע".