אחד מבתי הקפה היציבים בארץ הוא "דרך הגפן". כשאתה מגיע אליו אתה יודע שני דברים: שתמתין בתור ושהכול יהיה טעים. אז כשהאנשים שעומדים מאחוריו (ומאחורי "איתמר" ז"ל ונאיה האסייתית) פותחים מקום חדש – אנחנו מתייצבים.
האחות החדשה במשפחה, ששוכנת אף היא בהרי ירושלים, מציעה תפריט מתוחכם ועדכני הרבה יותר, ששואב השראה מהמטבחים השמחים והצבעוניים של איטליה, ספרד ודרום צרפת. גם העיצוב מתכתב עם האזורים הללו: בר שכמו נלקח ממסעדת טאפס בברצלונה, עמודי בטון חשוף, רצפת עץ מחוספסת ומנגד מדף מתכת ועליו קופסאות שימורים ענקיות של עגבניות באווירת מזווה כפרי. ויש גם מוזיקת בוסה נובה ותאורה נעימה במינון הנכון שבין חושך לאור, שתורמים את חלקם לאווירה.
נתחיל מהסוף: אי אפשר להגזים כמה שטעים כאן. שנים של ניסיון, אהבת אירוח ואהבה לאוכל ניכרים בכול – מהמלצרים המקצועיים ועד לידו הבוטחת של השף.
למשל פרחי כרובית וברוקולי בתנור אבן עטופות בחמאת קשיו, ויניגרט כוסברה ואגוזי לוז, צלחת שהיא גם מוקפדת וגם נונשלנט; או טרטר טונה אדומה שהוא הפְרֵשִיוּת בהתגלמותה: מהדג הטרי־טרי, דרך האבוקדו הבשל, הנימוח והירקרק ועד ליוגורט החמצמץ, מוקפים בוויניגרט מלפפון עם כתר של בצל כבוש. נקי ואלגנטי.
או גרטן תפוחי האדמה שהתעלה על כולנה. דפים דקים־דקים של תפוחי אדמה, וביניהם מוטמנים חמאה ותבלינים שהתבשלו איתם במשך שעתיים של בישול איטי עד לרכות מענגת ואז הוכנסו לטיגון עמוק בשמן זית, שהפך את הקצוות שלהם לקראסט ממכר. הגוש המופלא הזה מוגש טבול בקרם פרש, זרעי עגבנייה ורסיסי זעתר. מנחם ומשביע וכל כך טעים.
הקוקטיילים שבחרנו היו חמודים ומקוריים ועשו נאמנה את תפקידם: להרים. ג'ין, אבטיח סאוור, מלפפון, כוסברה וצ'ילי (אין כמו קוקטייל עם טוויסט חרפרף) בשבילי, ומוחיטו של רום, בזיליקום, לימון וג'ינג'ר ביר בשבילו.
ממשיכים לעיקריות – טורטליני גבינות רכות שכלל המון מילוי עשיר עטוף בשכבת פסטה דקה, ודאי ביחס למקובל, כך שחובבי הבצק פחות ימצאו כאן את מבוקשם.
מוסר הים היה מנה מסקרנת שרִפררה למרק וישיסואז, ושווה להתעכב דווקא על בני הלוויה של הדג. להלן: פטריות ירדן צלויות, תפוחי אדמה קונפי וכרוב צלוי שרק בשבילו כבר שווה להזמין את המנה. כולם שוחים ברוטב מלטף וקטיפתי, שטומן בחובו את כל הדרך שעשינו מתפוחי האדמה המוקרמים עד לחנק של "אפרופו" ועד ימינו.
קצת לא נעים להמשיך ורק להלל, אבל גם הקינוחים המשיכו את הקו. מוס השוקולד היה "שליכטה" של מוס עשיר ופלאי מלווה בקצפת עננים וקרם אנגלז. קינוח פשוט ומדויק. יש מקומות שהקינוחים בהם הם שואו אחד גדול ויש כאלו שבמקום לרדוף אחר אפקט הוואו מעדיפים להשקיע באיכות, במרקם, בטעם. אסתטיקה לא מתאמצת, כזו שיודעת שהנראות חשובה אך כלום לא שווה אם הכלה יפה ונטולת אופי. הקראק פאי הוגש נטורליסטי עוד יותר, והיה עשוי לעילא.
כדי להתעורר לפני הנסיעה חזור לגמנו קורטדו (שאגב מקורו בחבל הבאסקים כך שהוא לגמרי משתלב כאן בטבעיות). הקורטדו מתחיל לתפוס תאוצה גם בארץ ואני חייבת להודות שהוא הופך למשקה הקפה החביב עליי. אספרסו עם חלב חם ומעט מאד קצף שמוגש בכוס קטנה, למי שרוצה את האספרסו שלו קצת פחות שחור וחזק, או שמא את הקפוצ'ינו שלו פחות חיוור.
המושג "פופ־אפ" מתאר לרוב מיזם זמני וגימיקי. אך הדבר האחרון שאפשר לומר על "פופ־אפ קפה" הוא שזהו גימיק, ואם תניחו לנו להמר, הוא גם בהחלט לא יהיה זמני. עם ראשונות, עיקריות וקינוחים בלי אף נפילה, זה אומר רק דבר אחד: רוצו.
