לפעמים נדמה שהטרנספורמציה שעושים אמנים רבים במוזיקה העכשווית לפסוקים וטקסטים של משוררי ימי הביניים, הגיעה לסף המיצוי. נכון שחומרי הגלם של הז'אנר עדיין יכולים להפיק אוצרות, בעיקר לאור הנתון שיש כל כך הרבה חומרים. ובכל זאת.
מבחינת המנעד המוזיקלי שהיוצרים בני ימינו מצליחים להוציא מהטקסטים האלו, נדמה שהמרחב המוזיקלי שנפתח אי שם לפני יותר מעשור כבר נמצא כיום בנקודה כזו שרבים מהחומרים נשמעים כמו משהו ממוחזר ולא מביאים איתם חידוש או ריגוש גדול.
למעשה, זוהי צומת שכל סגנון מוזיקלי מתמודד איתו – לא משהו ייחודי לז'אנר הפיוטים ולגל החדש של המוזיקה היהודית. אחרי פריצה ראשונית של בודדים, מגיעה פריחה המונית של להקות והרכבים שמצליחים להדליק ניצוצות – וכל קוץ במדבר הופך לפתע לפרח. אך כשהשדה רווי, לא תמיד קיימים הפתרונות היצירתיים שמצליחים להניב גל חדש של עשייה שהיא לא רק לשם העשייה, אלא גם לצורך החידוש.
לצד אווירת החמיצות שבדברים, צריך להזכיר שזוהי גם צרה טובה. אם הייתם אומרים לפני עשרים שנה שזה יהיה המצב בתחום, ושהוא יגיע כל כך עמוק למיינסטרים הישראלי, היו שולחים אתכם לבית כנסת בנחלאות לנשום אדי פייטנות ולצנן את החלומות שלכם עם כוסית ערק.
כאמור, אחד היתרונות שיש לז'אנר הוא הטקסטים האינסופיים שעליהם הוא מתבסס, ואשר עשויים לחלץ אותו מלשקוע באזור הדמדומים שבו הוא נמצא היום. בהרבה מאוד בתים נוסף גם החיבור ההיסטורי והרגשי מהעולם הפרטי והמשפחתי של היוצרים בתחום. החיבור הזה מביא איתו היבט חדש ביחס לחומרים האלו, ויכולת לגעת רגשית במאזין, גם אם מוזיקלית השירים החדשים יושבים על תבניות מוכרות.
עד היום אחד השירים הכי יפים ומרגשים שנכתבו והולחנו בתחום הזה הוא "אלוהיי" של קובי אוז שסִמפל את הפיוט של סבא שלו אל תוך שיר שהוא כתב והפך אותו לפיסת ישראליות־יהודית מוזיקלית חשובה מאין כמותה.
כל ההקדמה הארוכה הזאת מביאה אותנו לאלבום שיצא כבר לפני מספר חודשים אך עדיין לא זכה כאן להתייחסות הראויה לו, ונדמה שמצליח לדלג מעל המשוכות שהזכרנו. לפרויקט קוראים "מתוניסיה לירושלים" והוא יצא תחת ידיו של המוזיקאי הוותיק יחסית ארז נטף.
האלבום של נטף הוא סוג של קיום צוואה, והסיפור שמאחוריו עוזר מאוד להיכנס לאווירה כששומעים אותו. יום אחד, ודי משום מקום, אבא של נטף נתן לו כמה קסטות (כן, קסטות – הקופסה הקטנה מפלסטיק עם הסלילים, לצעירים מביניכם) שעליהן הקלטות פיוטים בארומה תוניסאית של סבא שלו, שמעון נטף, ושל סבא־רבא שלו אליהו גז משנת 1948.
חודשיים אחרי שהחומרים נמסרו לידיו של ארז, נהרג אביו בתאונת דרכים לאחר שביקר אותו בצבא. מה שהעניק לעניין ערך סנטימנטלי גבוה אפילו יותר מעוד מוזיקה שעוברת מדור לדור בבית.
כיאה לקצב עבודה של מוזיקאי פרפקציוניסט מחד ולזמן עיכול פסיכולוגי של הסיפור המשפחתי מאידך, לא מעט שנים עברו עד שארז עטף את מה ששמע לכדי תוצר שהוא אלבום מלא ושלם. בשנים האלו, מים רבים זרמו בנהר המוזיקלי של נטף, וזה ניכר היטב בהפקת השירים באלבום. אחרי האזנה מלאה התחושה היא שכמעט בכל שיר נטף נקלע לקונפליקט עם עצמו לאן לברוח מהמסגרות המקובלות – ובכל זאת להישאר בסביבת האווירה האוריינטלית של החומרים.
העניין מורגש מאוד בשיר "מן המיצר קראתי י־ה" שמתחיל בהילוך של בלדה שנשמעת מאוד מיכה־שטריתית והופכת בפתאומיות יחסית למשהו מהיר שמזכיר יותר את מה שתשמעו בבית כנסת או בחגיגה תוניסאית אחרת. הגיטרות מורגשות היטב לאורך כל האלבום – נהדרות וקולחות ונותנות גב נהדר לכלים כמו העוד שתופס נפח מרכזי וכמו האקורדיון.
באלבום יש לא מעט אורחים (אפילו קרובי משפחה של נטף), והמרכזי בהם הוא אילן דמרי (סולן "המדרגות") בעל אחד הקולות היפים שקיימים לא רק בז'אנר, אלא בכלל במוזיקה הישראלית. גם במישור הזה ניתן להניח שנטף עצמו עבר מאבק פנימי בין מה הוא משאיר לעצמו לשיר לבין מה שהחליט להעניק לאחרים.
הרצון הטבעי של כל מי שמרים פרויקט שהכותרת שלו היא שימור והמשכיות משפחתית הוא כמובן לקחת על עצמו את תפקיד הזמר. ההחלטה להפקיד את השירה בכמה מהרצועות בידיים אחרות מעידה על נטף שידע לעשות את ההפרדה בין עיקר לטפל. זה לא עניין של מה בכך לאגו של מוזיקאי. יש להניח שעוד יהיה המשך לפרויקט. התחושה היא שכרגע נטף הגיש את התוצר הירושלמי של החומרים האלו שהגיעו מתוניס. יהיה מעניין לראות אותו הולך צעד נוסף לעבר השורשים שלו, כמו שעשתה נניח אתי אנקרי ב"יא אמנא", האלבום היפהפה שהוציאה בשנה האחרונה ואשר כמעט כולו בשפה התוניסאית.
