נדמה שאם זה היה תלוי בישי ריבו, הוא לא היה שר מילה אחת למיקרופון לאורך כל אותו ערב בשבוע שעבר, כשלראשונה בחייו הופיע ומילא עד אפס מקום את האמפי תיאטרון בקיסריה. פעם אחר פעם ריבו סירב לסיים עם האקורד האחרון של השיר וסימן להרכב להוריד מעט דציבלים ולהמשיך לנגן, לתת עוד לופ של ליווי קטן, כשהוא פותח ידיים ומסמן לקהל לצעוק את מילות השיר במקומו. מבחינתו אפשר היה רק לעמוד על הבמה, לנגן ולהתבונן בעונג אל עבר היציעים המלאים ששרים בהנאה רבה.
אם להודות על האמת, על אף ההצלחה הגדולה שלו לאורך השנים האחרונות והעובדה שחרך כל פלייליסט אפשרי עם הלהיטים שלו, עד לאותו הערב קינן בי ספק לגבי מידת הכנות של הפרסונה שעומדת מאחורי המוזיקה. על כישרונותיו של ריבו ואיכות הקול שלו כמובן אין עוררין. אפשר היה לאהוב אותו ואפשר גם לא, אך מדובר ביכולות מוכחות שקשה מאוד להתווכח עליהן ולמען האמת גם אין צורך. אך השאלה האם מה שמִגנט אליו כל השנים האלו קהל כל כך גדול הוא אמיתי או לא, צצה כל אימת שיצא חומר חדש שלו. משהו שם תמיד נראה כטעון בירור מעמיק יותר.
אי אפשר לענות על השאלה הזו בלי להתעכב קודם כול על הקהל שהגיע לראות אותו, ובכך להבין איך ריבו מצליח לדלג בקלילות אפילו מעל משוכות של אנשים סקפטיים כמוני: חילונים מאוהבים, בורגנים דתיים־לאומיים עם חולצות פולו של ראלף לורן, זוגות של חרדים מודרנים, חבורות נשים מטופחות שכמו יצאו מ"מעושרות", נערים שהגיעו מישיבות הקו, נערות ממושבי עמק־חפר – אלו רק דוגמאות שקפצו לעין בדרך למושב שלנו בלב האמפי ומול הבמה הגדולה והיפה של המקום.
על אף הציניות המתבקשת, בלתי אפשרי להימנע מקלישאות צו פיוס כשכולם שרים בעיניים בורקות את אותן המילים ומתנועעים לפי אותו הקצב. אקלקטיקה כזו, בטח בפן הוויזואלי שלה, מצליחה לנער את דפוס המחשבה. לשעה וחצי אתה באמת מאמין שיש חיים אחרים מחוץ למסכים ולפיד שלך.
באופן תיאורטי גם בהופעה של משינה, שלומי שבן או שרית חדד אפשר לראות דתיים וחילונים ביחד, אך בסופו של דבר החיבור במקרים האלו הוא מוגבל מבחינת המנעד שלו. ריבו מצליח לא רק לעבור בין המחנות בשלום, אלא גם לרכז בכל מחנה סביב אותה מדורה את תתי־הז'אנר שבו. לא עניין של מה בכך. חוץ מהיפסטרים, אפשר היה לראות שם נציגים מכל מגזר ישראלי אחר.
מה שמרשים מעבר לקיטש שבאיחוד הכוחות, זה לראות סביב מה מתקבצים כל השבטים הללו. ריבו עוד לא בן שלושים, יש לו עוד מרחב טקסטואלי עומקי לצלול אליו, אבל לדעת להניח על השפתיים של הקהל שפה כל כך לא יומיומית, שמדברת במונחים של "ירידת הדורות", היא לא טריוויאלית בכלל. אין לי ספק שכל אחד נותן למילים את האינטרפטציה שלו, אבל כשרואים את זה עובד בלייב על כל כך הרבה סוגים של אנשים, אתה מבין שבעצם אתה לא באמת מבין תמיד הכול.
הצד המוזיקלי הרשים דווקא בגלל שלא ניסה להתחפש יותר מדי ולא אִתגר בצורה קיצונית את הקהל שהגיע לקבל את המיטב המוכר. ריבו וההרכב המעולה שמנגן איתו לא התפתו לכיוונים שלא מעט אמנים ש"כובשים" את קיסריה מתפתים אליהם. הוא אמנם גיבה את עצמו בארבעה כלי מיתר, אבל ההפקה המוזיקלית בחרה פעם אחר פעם לא לברוח יותר מדי מהבסיס, בתוספת של אמרי אלאייב המאוד מוכשר, על קאנון. זו אמנם נחשבת קרקע בטוחה יחסית, אך היא מאתגרת לביצוע ועמדה בו בהצלחה. זוהי גם המעטפת הכי טובה לאמן מהסוג של ריבו, כך שרכות הקול שלו, שמשחקת תפקיד מרכזי בשירים, לא נבלעת לטובת משחקי אגו מוזיקליים.
היו כמה וכמה רגעי שיא בערב: שלמה ארצי שהגיח במפתיע לבמה לבצע איתו את "והאמת" לקול מצהלות הקהל שלא האמין שהוא רואה את האיש והחולצה השחורה מולו, אמיר דדון שנתן כמה סולואים עוצמתיים, זוג שמציע נישואין (היא הסכימה), הענקת אלבום פלטינה ל"שטח אפור" האלבום האחרון שלו. בכל אלו היה משהו חמוד מאוד, בעיקר כי אי אפשר היה לדעת מי מתרגש יותר – ריבו או הקהל. על אף שכבר מזמן קיסריה הפכה להיות אתר נגיש למדי ולא מעט אמנים הטילו ספק בכדאיות הכלכלית של ערב כזה, עדיין נרשמת התרוממות רוח מובנת בתקיעת הדגל במקום בערב כזה.
אך מעל לכול היה רגע אחד שבו לא נוגן שום אקורד ולא היה שום מקצב ברקע. ריבו הודה לכל מי שעסק במלאכה ובחר לסיים בגרון רועד עם תודה להורים שלו, שבחרו מסיבותיהם הדתיות לא להגיע לערב החשוב הזה, ככל הנראה המשמעותי ביותר בחייו מאז ערב חתונתו. השקט בקהל היה מופתי, לריבו רעד הקול כמו לילד שעולה לנאום בפני בית הספר. זה היה רגע של מציאות מטלטלת שמזכיר שאצל ריבו, גם אם דברים נראים לפעמים מחושבים וממוקדי מיינסטרים, השורשים של העץ הזה נטועים עמוק בתוך החיים עצמם. דיונים על המוזיקה שלו כנראה עוד יירשמו פה במדור, הטלת ספקות לגבי מה שמניע אותו – ככל הנראה כבר לעולם לא.
