לפני כמה שנים, כשהתחלנו לשמוע על "שמרנות" מפיהם של אינטלקטואלים מהציונות הדתית, נראה היה כי אימוצה הנלהב של השמרנות הגיע על רקע תחושת נחיתות בנוגע ליכולת לנהל את הוויכוח הרעיוני עם העולם החילוני־שמאלני. האפשרות לעשות שימוש בכלים פילוסופיים מערביים הילך קסם על אלה שעד לא מזמן חשו כי עולם המושגים שלהם מוגבל לעולמה של תורה.
במקביל החל להגיע מימון, אמריקני ברובו, שמטרתו לטפח שמרנות בנוסח רפובליקני. רבים מבני הציונות הדתית בני דורי, שחשו בצדק כי הם דחויים על ידי הממסד האקדמי והתרבותי בארץ, מצאו את מקומם תחת חסותם של ארגונים כמו קרן תקווה. במילים אחרות: במבט ראשון היה נראה כי השמרנות מעניקה לימנים דתיים חליפה שעשויה להחליף את הסנדלים והדובון, ואפשרות להביע את עמדותיהם ולהשפיע במרחב הציבורי הכללי.
אך לעיתים נדמה היה כי השידוך מאולץ למדי. רבים מאלה שהזדהו עם השמרנות מבחינה פוליטית לא היו באמת שמרנים נאו־קונסרבטיבים בסגנון האמריקני. המשיכה שלהם לשמרנות נבעה לרוב מהתנגדות לאופנות פרוגרסיביות ומרצון להתגונן מפני מתקפות משמאל על מושגים כמו לאום, מסורת ומשפחה. במידה רבה, השמרנות הפכה למיתוג מחודש של ערכי הציונות הקלאסיים ושל מסורתיות יהודית.
אלא שעם הזמן והשתרשותה של התופעה, מה שהיה נדמה כסגנון, כעטיפה חיצונית, הולך ומסתמן כשינוי מהותי בתפיסתם של ציונים־דתיים את עצמם. כאמור, ציונים־דתיים נוטים להדגיש את אימוץ האידיאולוגיה השמרנית כתגובת נגד לכל מה שנקשר עם השמאל: סוציאליזם, אקטיביזם חילוני, אוניברסליות ותקינות פוליטית. עבור רבים, השמרנות צומחת כתגובה פוליטית אך גם רגשית מאוד לכישלונות הצורבים של העבר – הריחוק ממרכזי הכוח בעשורים הראשונים של המדינה, והתחושה הקשה שצמחה בימי אוסלו וההתנתקות כי ניתן להתעמר בדתיים לאומיים מבלי לשלם על כך מחיר פוליטי.
אבל בשנים האחרונות נראה כי השמרנות הדתית הופכת לשמרנות במובן המילולי: ביסודה עומדים רצון לשמר את הקיים והתנגדות לשינוי, בעיקר בתחום הכלכלי־חברתי. דובריה של השמרנות הזו מזדהים עם ערך ההון ועם נציגיו, ורואים בכל ניסיון להגביל, לבקר או לנהל את תהליך צבירתו של ההון וחלוקתו – מעשה מלאכותי ודורסני (וממילא גם נדון לכישלון). בנושא האקולוגי הם מקדמים שיח שנראה כאילו נלקח היישר מדפי ההסברה של חברות הנפט והאנרגיה, ומתייחסים בבוז לכל טענה הקושרת בין השיטה הכלכלית שלנו למצבו של כדור הארץ.
בשנים האחרונות מאמציהם של מקדמי האג'נדה השמרנית הצליחו מעבר למצופה. לפחות למראית עין נראה כי השמרנות הפכה לשורשית לציונות הדתית – חברה בורגנית ברובה הנהנית מן הסדר החברתי־כלכלי הקיים, ומזדהה באופן גורף עם מייצגיו.
אם ניתן היה לחשוב כי שמרנות משמעה הגנה על ערכי היהדות, הרי שבפועל השמרנים הדתיים מקדישים מאמץ רב לשימור המודרניזם המערבי הקפיטליסטי, ולאימוץ השיח הימני האמריקאי בדבר שימור "הערכים היהודו־נוצריים" ועל הצורך "להגן על הציוויליזציה המערבית". ביקורת על תופעות הלוואי החברתיות או הסביבתיות של המערכת הנוכחית, מוצגת על ידי דוברי השמרנות הדתית כמונעת מפסימיות אפלה וכפוגעת בהנחת היסוד המודרנית שלפיה העולם שועט קדימה אל הטוב.
כך, אם בעבר המטרה הייתה ללמוד לחיות עם המודרניות ועם ערכיה כדי לפעול בעולם, כיום יש להגן עליה בכל מחיר. התמסרותה המוחלטת של השמרנות הדתית ל"מערב" היא משונה במיוחד. היהדות הרי התקיימה ושגשגה בכל התרבויות ובכל הזמנים, בין השאר משום שידעה להזדהות באופן חלקי ומוגבל עם התרבויות הגדולות שסבבו אותה, ובמקביל גם לבקר אותן.
הגישה השמרנית־דתית לכלכלה חושפת פרדוקס מוזר בכל הנוגע ליחס למדינה. עבור חלקים גדולים של הציונות הדתית, שתי מדינות קיימות זו לצד זו: מדינת ישראל שהיא נס גלוי, כיסאו של הקב"ה בעולם, שעצם קיומה, אפילו בצורתה הפגומה והחלקית, נושא את בשורת הגאולה; ומדינת ישראל שהיא גוף בירוקרטי מסורבל ומושחת ללא תקנה, שעסוק בעיקר בהגבלת חירותנו. במידה מסוימת זוהי תודעת המיעוט הנצחית של הציבור הסרוג – אף שמפא"י לא איתנו כבר שנים רבות, המדינה עדיין נתפסת בדמותה. כך, אידיאל הממלכתיות בנושאים פוליטיים (שאמנם נשחק מעט בשנים האחרונות אבל עדיין נוכח מאוד), מתהפך לאנרכיזם מוחלט בהקשר הכלכלי.
המיסטיקה של השוק החופשי
בכל הקשור להתנהלות כלכלית, השמרנות הדתית אימצה את ערכי הדרוויניזם החברתי: התפיסה כי העולם מורכב מפרטים הנמצאים במאבק מתמיד, בתוך מערכת שבה החלש והחזק מוצאים את מקומם הטבעי והצודק. לעומת חוסר האמון במדינה כמנגנון, מביעים השמרנים אמון מופלג ברצונם הטוב של בעלי אינטרסים מן השוק הפרטי. כך נשבתה הציונות הדתית במיסטיקה של השוק החופשי, ובמחשבה המופרכת כי התנהלות כלכלית חסרת מגבלות ועכבות מובילה באורח פלא לרווחת כולם. די להתבונן בארה"ב ובקפיטליזם המפואר שלה, שאיננה מצליחה לייצר חוקי רווחה בסיסיים כמו ביטוח רפואי או חופשות לידה, כדי להבין שהסתמכות על צדקה קהילתית היא טובה עבור אלה שלא ממש זקוקים לה, אבל מועילה מעט מאוד לאלה שזקוקים לה נואשות.
נקודה מפתיעה נוספת בהקשר הזה היא הפניית העורף לשורשיה המהפכניים של הציונות בכלל. הציונות נולדה כמרד; מרד בסיפור הגלותי, וניסיון לשנות את מצבם של היהדות ושל היהודים באופן שורשי. כפי שאמר פעם הרב שטיינזלץ, הציונים "הוציאו את ציון מהסידור" והפכו אותה למושג אמיתי בעולם הממשי.
הציונות הדתית גדלה על ברכי הראי"ה קוק ויכולתו לפרש תופעות אנטי־דתיות מובהקות כדתיות מאוד בפנימיותן. סגולתו של הרב קוק כבעל סוד כרוכה באופן הדוק באידיאל המשיחי – ההבנה כי המציאות היהודית, והאנושית בכלל, חייבת לעבור טרנספורמציה עמוקה. אך ברבות השנים, הרב קוק עצמו עבר קנוניזציה המעקרת ומבטלת את המשיחיות המהפכנית שלו. הופעתה של השמרנות הדתית היא מיצוי של התהליך הזה; בעוד מורשתו הלאומית של הרב קוק מועלית על נס, חשיבותו המהפכנית נעלמה כלא הייתה.
בהקשר הזה, אירוני הוא שהציונות הדתית מואשמת במשיחיות, כשלמעשה חלקים גדולים ממנה זנחו את האידיאל המשיחי לחלוטין, וכמו החרדים דחקו אותו הרחק אל מעבר לאופק (את תופעת נוער הגבעות ניתן לראות כמרד נגד הוויתור הזה וכניסיון, לעיתים בעייתי מאוד, להחזיר את הרעיון המשיחי לקדמת הבמה).
"עוד אלבניה קטנה"
בכל מימוש יש סכנות, וההצלחה הציונית איננה יוצאת מן הכלל בהקשר הזה: לחיסולה של הגלות היו גם מחירים, תרבותיים ואחרים – עולמות שלמים שנעלמו כלא היו. גם הכניסה לארץ בימי יהושע הייתה כרוכה בהתמעטות הקשר הישיר והבלתי אמצעי עם הקב"ה – משה רבנו נשאר בעבר הירדן, המן והבאר נעלמו, והקיום היהודי כולו עבר מן המישור הניסי לעולם הטבעי. אין בכך כדי להצר חלילה על מימוש חלום הדורות. השאלה היא בנוגע לכיסופים עצמם. הגעגוע לארץ ישראל הוא גם געגוע לעולם טוב ומתוקן יותר. לא בכדי לבשה הציונות בשלביה הראשונים לבושים אוטופיים, שלמרות חילוניותם המובהקת הכילו דתיות עמוקה. האם השיבה לארץ, והחיים הנורמליים על האדמה הזו, כרוכים בהכרח בוויתור על הכיסופים אליה?
בצורות שונות, שאלת הנורמליות והפיכתם של עם ישראל לעם ככל העמים, ומדינת ישראל למדינת לאום רגילה, מלווה אותנו זמן רב. זו הייתה המחלוקת הקשה בין ההוגה הציוני מרטין בובר למורו, הפילוסוף הרמן כהן. כהן ראה בציונות השטחה נוראית של היהדות – ניסיון להקים "עוד אלבניה קטנה ולאומנית במזרח התיכון". לעומתו, בובר הציוני טען בתוקף כי המדינה תהפוך למקום שממנו ניתן לפעול כקולקטיב למימושה של היהדות. בובר היה ציוני כל חייו, אך המשיך להדהד את קול ספקותיו של כהן. ב־1921 אמר לקהל מאזינים: "זה תלוי בכם אם ארץ ישראל תהיה מרכז אנושי או אלבניה יהודית; ישועה לבני אדם או כלי משחק בידי מעצמות גדולות".
מחלוקת דומה באיכותה אך בגרסה דתית־לאומית התעוררה קודם לכן בין הרב קוק למורו הנצי"ב מוולוז'ין, סביב הניסיון להתיר לחלוצים לעבוד את האדמה בשנת השמיטה על ידי היתר המכירה. הנצי"ב, שהיה ציוני ופעיל למען עלייה לארץ ישראל, התנגד לרעיון היתר המכירה בטענה כי מצוות השמיטה היא ממטרות השיבה לארץ ישראל. המפעל הציוני כולו "אינו בשביל להחיות איזה סך אנשים, כי אם להשיב נשמות ארצנו הקדושה, וגם זה לא להושיב מחוז 'פלשתינה' כי אם קדושת ארץ ישראל".
השאלה אם ישראל היא אכן "עוד אלבניה יהודית", או מקום שהוא "ישועה לבני אדם" או אפילו ישועה לכלל היושבים בציון – עדיין מהדהדת. הציונות הדתית, שזוהתה עד זה מכבר עם הרצון ללכת אל מעבר לנורמליות, הולכת ומתהווה כמייצגת העיקרית של הסדר "הנורמלי" של העולם, הן בתחום הפוליטי והן בתחום הכלכלי־חברתי. המעבר לשיח שמרני ולאומני למחצה מלווה בהתעלמות מאבני היסוד של תורת ארץ ישראל, הלוא היא מערכת המצוות התלויות בארץ.
את היחס למצוות אלה בציונות הדתית ניתן לדמות לסוג של קריצה: מכיוון שאנחנו חיים בעולם לא־חקלאי, ניתן לדבר על חשיבותם התיאורטית אך הם שייכים לעולם עתידי ואוטופי כל כך שאין אפשרות או עניין לקדם את מימושן בפועל. העיסוק המועט באתוס של המצוות האלה נובע מן העובדה שביסודם מונחים עקרונות קשים לעיכול לשמרן הדתי – הפאה, הלקט, השכחה, השמיטה והיובל, נעים בצורה זו או אחרת סביב עקרון הגבלת הקניין הפרטי, ומציעים יחס מורכב לנושא הבעלות.
את המאמצים המרובים שעושים דוברי השמרנות הדתית להדוף כל אמירה הקושרת בין מצוות הארץ לערכים חברתיים או לצורות אחרות של קניין ניתן להבין על רקע כישלונו הנורא של הניסוי הסוציאליסטי, שקרס בקול רעש גדול לפני שלושים שנה. מאז, המהפכנות עברה דמוניזציה יסודית. הניסיון הסוציאליסטי צרב בתודעתנו את המסקנה כי יש להימנע בכל מחיר משינויים במישור החברתי־כלכלי. מהפכנות נקשרה עם טיהורים, משפטי ראווה וגולאגים. השמרנות שואבת את הלגיטימציה שלה מן הייאוש הזה – לא עוד תקווה לשינויים בטבע האדם, אלא קבלת דינו של העכשווי.
השמרנות הדתית איננה, ככל הנראה, אופנה חולפת. אם בעבר נדמה היה כי מדובר במעטה דק של מינוחים רפובליקניים וציטוטים מפרידריך האייק או מג'ון סטיוארט מיל, כיום נראה שהמגמה הזו מושרשת בתהליכי עומק חברתיים, בהתאבנותה וחילונה של המחשבה הדתית־לאומית ושל מוסדותיה, ובהפיכתה למעמד בינוני שבע. עם זאת, התהליך הזה עדיין בעיצומו וקולות אחרים מתוך הציונות הדתית עוד מחכים להישמע.
ד"ר גדעון אלעזר מלמד במסלול אסיה באוניברסיטת בר־אילן וחוקר במו"פ מזרח באוניברסיטת אריאל
/ גדעון אלעזר / אלינור רותם, "בגליל", שמן על בד, 2018
