אִלּוּ הָיָה הַדָּם שָׁקוּף/ הָיָה פָּחוֹת רַע/
לַהֲרֹג./ שׁוּם פָּנִים לֹא הָיוּ שׁוֹתְתִים דָּם/ גַּם לֹא פָּנָיו שֶׁל הֶעָטוּר בְּנֵזֶר קוֹצִים.
הַסַּכִּין לֹא הָיְתָה מַסְגִּירָה אֶת הָרוֹצֵחַ/ וְהַגְּוִיָּה לֹא הָיְתָה נִרְאֵית מֵתָה/ אֶלָּא רַק יְשֵׁנָה.
אִלּוּ הָיָה הַדָּם שָׁקוּף/ הָיוּ הַחַיִּים מַתְחִילִים/ אַחֶרֶת.
(מתוך "אבל הדם הוא אדום", קרולינה אֶסקוֹבַּר סארְטי; נכתב בעקבות רצח העם בגוואטמלה בראשית שנות השמונים. מספרדית: טל ניצן)
בתוך שלל הגינויים הבינלאומיים לפלישה לאוקראינה ולמלחמה האכזרית המתחוללת שם, בלטה התבטאותו של נשיא ארה"ב ג'ו ביידן שהאשים את הרוסים ב"ג'נוסייד", רצח עם. זהו מונח שיש לו השלכות פוליטיות, משפטיות ודיפלומטיות, ולא מפתיע שהפקידות הבכירה בממשל האמריקני מיהרה לסייג את התבטאותו של הנשיא ולצמצם את משמעויותיה. אך גם אם המלחמה במזרח אירופה אינה עונה על ההגדרות הפורמליות של רצח עם, די בידיעות ובתמונות המגיעות מזירת הקרב כדי לטלטל את דעת הקהל העולמית ולחולל מחאה חוצת יבשות נגד המלחמה שמוביל ולדימיר פוטין.
על רקע האירועים הללו, ובעיתוי שמדגיש את הרלוונטיות שלה, ראתה אור לאחרונה אסופת שירים בעברית בנושא רצח עם, הנושאת את השם "קול דמי אחיך". האסופה, ובה יותר ממאה שירים שנכתבו בעקבות רציחות עמים שונות מרחבי העולם, מציבה על סדר היום את תופעת ההשמדה ההמונית של מגוון עמים ותרבויות, ומביאה את נקודת מבטם האישית של משוררים, ניצולים וקורבנות שנספו. השירים רוויים בכאב גדול ובעוצמה אנושית, ואף שנכתבו במדינות שונות ובתקופות שונות, המילים הזרות מצליחות לפגוש את הקורא ולהפוך את הנידחות לקרבה.
האסופה היא פרי עבודה של תשע שנים, ביוזמתה ובעריכתה של מיה ולנטיין (37), חברה בתנועת "דרור ישראל" ופעילה בוועד למאבק ברצח עם מיסודה של התנועה. הרעיון נרקם אצל ולנטיין לפני כעשור, בהיותה סטודנטית לתואר ראשון בחינוך בלתי־פורמלי במכללת בית ברל. כחלק מלימודיה השתתפה ולנטיין בקורס שעסק ברצח עם. הקורס נגע בה עמוקות, והיא ביקשה להמשיך ולהעמיק בנושא.
פניתי למשוררים לאומיים של מדינות שונות, בהם חתני פרס נובל. הייתי נבוכה מאוד והרגשתי אסירת תודה לכל מי שבכלל הגיב לי. עם הזמן הבנתי כמה שאותם משוררים מתרגשים להשתתף באסופה הזו, ועד כמה היוזמה הזו נוגעת לליבם. אף אחד לא ביקש כסף, רק עותק עם שיר שלהם כתוב בעברית
"ניגשתי לאוריאל לוי, מנחה הקורס, וביקשתי ממנו שיפנה אותי אל שירים שנוגעים לרצח עם", היא מספרת. "תמיד אהבתי שירה, פרסמתי כמה שירים בעצמי, ואני מאמינה באמת שקיימת בשירים. רציתי לפגוש את הסיפורים מנקודת מבט אישית, וחשבתי ששירים יענו על הצורך הזה. להפתעתי אוריאל אמר לי שאין שירים כאלו בעברית, אף אחד מעולם לא עסק באיסוף או בתרגום של שירים בנושא הזה. חשבתי להוציא לסטודנטים במכללה דף עם כמה שירים בנושא, והתחלתי לחפש שירים בעצמי".
מה שהחל ככוונה לפרסם דף עם כמה שירים, הפך למיזם גדול יותר. ולנטיין הבינה שמדובר בעבודת מחקר ואיתור נרחבת, ויחד עם אוריאל לוי הקימה צוות מתנדבים מבין חברי "דרור ישראל". עם הזמן הצטרפו אליהם מתנדבים נוספים שלמדו בתוכניות בינלאומיות בנושא השואה ורצח עם. לאורך תשע שנים עבר צוות המיזם על אלפי שירים. מהם נבחרו כמאה שירים שכתבו משוררים מרחבי העולם, ניצולים, או נספים שהותירו אחריהם כתבי יד.
האסופה מחולקת לשתיים: ספר אחד מוקדש לשואת העם היהודי, ומובאת בו הפואמה "השיר על העם היהודי שנהרג", שכתב יצחק קצנלסון. השיר, שנכתב במקורו ביידיש, מורכב מחמישה־עשר פרקים, המתארים את תהליך ההשמדה של העם היהודי בשואה ואת המרד הרוחני והפיזי בגטו ורשה. הספר השני מוקדש לרציחות עם שהתחוללו במאה ה־20 וה־21. לצד רציחות עם מוכרות, כמו בארמניה, בוסניה ודארפור, ניצבות מדינות הרבה פחות מוכרות, כשהמכנה המשותף עגום וניכר מיד לעין: כולן מדינות עולם שלישי, שבראשן עומד שלטון אכזרי ודיקטטורי, או לחילופין חלש ורעוע.
על עטיפת האסופה מתנוססת היצירה "קין והבל" של הצייר אבנר מוריה. הסיפור המקראי הזה גם נתן לאסופה את שמה, ביטוי למסר אוניברסלי השואב את כוחו מן התנ"ך.
אחריות יהודית
המונח ג'נוסייד נטבע לראשונה ב־1944, בכתביו של המשפטן רפאל למקין – יהודי שניצל בעצמו מציפורני הנאצים ושרד את רצח העם שביצעו. בשנת 1948 אימץ האו"ם את המונח של למקין והגדיר רצח עם כפשע בינלאומי. הגדרה זו התקבלה בחוק בקרב 152 מדינות בעולם, בהן גם ישראל, ועל פיה רצח עם מכוון להשמיד קבוצה לאומית, אתנית, גזעית או דתית. בעוד שבמלחמה מקובל להתייחס לנשים ולילדים באופן שונה מגברים, הרי שברצח עם ההשמדה מכוונת להיות טוטלית, ללא הבדלי גיל ומין. במהלך המאה ה־20 נרצחו 150 מיליון איש לפחות במעשי הרג המוניים, בשם דתות ואידיאולוגיות שונות.
אני שואלת את ולנטיין על ההחלטה להקדיש ספר נפרד לשואת העם היהודי, והאם יש בכך אמירה על מקומה של השואה ביחס לרציחות עם אחרות. "אין ספק שזו הייתה אחת השאלות הגדולות של הפרויקט", היא מאשרת. "אף שמייסדי השדה המחקרי של רציחות־עם ומוביליו הם יהודים, יש בעיה בכל ניסיון להגדיר את ההבדל בין שואת העם היהודי לרציחות עמים אחרות. הקמתי צוות היגוי לחשיבה על הקשר הרצוי והנכון באסופה בין שואת העם היהודי ובין רציחות העמים האחרות. היה חשש שהשואה 'תתבולל' בתוך הספר, שהתפיסה האוניברסלית תטשטש את הייחודיות של השואה, ולכן הפרדנו את האסופה לשני הכרכים.
"ההחלטה שקיבלנו נבעה מהזהות שלנו כיהודים, שמתוכה אנחנו מגיעים לעשייה הזו. הגרעין הערכי שאני מגיעה ממנו הוא הציווי 'לעולם לא עוד'. אני מאמינה שבשלוש המילים האלה יש הצהרת מחויבות לקיומו של העם היהודי במובן הכי פשוט – שלא יושמד. האמירה הזו גם מעידה על הצביון המוסרי של העם היהודי והאחריות שלו כלפי עמי העולם בכלל. 'קול דמי אחיך' מבטא חיבור בין שואת העם היהודי ובין רציחות־עמים אחרות. בכוח העבר שלנו אנחנו יכולים לפתח חמלה והזדהות עם האירועים שעוברים על עם אחר".
בעוד הכרך האוניברסלי כולל שירים של כותבים שונים, הכרך של שואת העם היהודי מוקדש כולו לפואמה של קצנלסון. היא חוברה בעת שקצנלסון שהה במחנה ויטל, זמן קצר לפני שנשלח עם בנו הבכור לאושוויץ, הוטמנה על ידו בבקבוק שנקבר במחנה ונמצאה לאחר המלחמה. הפואמה יצאה לאור בעברית בפעם האחרונה לפני כשישים שנה, בתרגומו של מנחם זלמן וולפובסקי. "הפואמה מבטאת קשר שהוא רלוונטי בעיניי עד היום בין הדורות, ובין הנרדפות של העם היהודי בגלות לאתגרים הציוניים שניצבים בפנינו היום, כשלנגד עינינו תיקון עולם", אומרת ולנטיין.
המיזם לא נהנה מתמיכה ממשלתית או ציבורית, ונאלץ להתמודד עם אתגרים רבים ושונים לאורך הדרך, בהם אתגרים טכניים, כלכליים ואף פוליטיים. ולנטיין הגישה יותר מעשר בקשות תמיכה מקרנות פרטיות, משרדים ממשלתיים, עמותות להנצחת השואה וארגוני זכויות אדם, אך אף אחת לא נענתה בחיוב. נראה שאף גוף לא ידע איך "לאכול" את האסופה, שאיננה יושבת על אף משבצת מוצהרת: מצד אחד היא עוסקת בבעיה בינלאומית, ומצד שני היא מדגישה את שואת העם היהודי; מצד אחד היא בעלת רוח הומניסטית ואוניברסלית, ומצד שני היא נחרצת בעמדותיה הציוניות.
עניין נוסף שהקשה על הגדרתו של המיזם, היה האינטרדיסציפלינריות שלו. "שירה היא לא מחקר עיוני, והיא לא נתפסת כעדות אמינה. עולות שאלות כמו: האם זהו ספר שירה או ספר היסטוריה? האם זה נכנס לקטגוריה של מחקר או הנצחה? גם כאן, הייחודיות של 'קול דמי אחיך' כיצירה שקושרת בין השירה לעדות ההיסטורית, בין המחקר להנצחה, לא סייעה לניסיון לקבל הכרה כלכלית מגופים שונים".
הנאמנות לזהות הציונית גרמה אף לחוסר מוכנות לשיתופי פעולה. "פניתי לעורך בריטי של אסופת שירים בוסניים שתורגמו לאנגלית, וביקשתי להיעזר בו. אותו עורך מוציא לאור כתב עת אקטואלי, והוא רצה שנפיץ את כתב העת שלו ברשימת הדיוור של הוועד למאבק ברצח עם, בתמורה לאישור שלו להשתמש בתרגומים מהאסופה שלו. כשפתחתי את הגיליון ראיתי מאמר שעוסק בשואה, ולצידו מאמר אנטי־ישראלי שעוסק בפלסטינים. סירבנו להפיץ את הגיליון, והסברנו לו שאנחנו ציונים ושכתב העת שלו אינו תואם את האידיאולוגיה של הארגון שלנו. הוא לא אישר את השימוש באסופה שלו".
"אל תכתבו את שמי"
כל אחד מהשירים שהתפרסמו באסופה עבר דרך חתחתים ארוכה עד הפרסום. האתגר הראשוני היה בעצם איתור השירים, אך האתגרים שבאו אחריו, באיתור הזכויות ובתרגום לעברית, היו לא פחות גדולים. שירים רבים, לדוגמה, לא נכללו באסופה מפאת הקושי לאתר את המשורר או המשוררת ולקבל את הסכמתם. כמה וכמה מהשירים נכתבו בשפות שלא היה אפשר למצוא להן מתרגמים עבריים והיה צורך בתרגום משני – מגרסה מתורגמת ולא מן המקור. שירים מסוימים נכתבו במדינות נידחות וציינו שמות ערים, נהרות ויערות שאינם מוכרים בעברית. בכל שם כזה היה צורך לבדוק במפה את ההגייה ואת התעתיק העברי הנכון של שם המקום.
שירים רבים נוגעים בתחום הזיכרון, וכוללים סוגיות כמו הכחשה, שכחה, הנצחה. אלה שירים שמתארים את המולדת. לכל עם היא אחרת כמובן, אבל בכולם הכיסופים נוגעים ללב – בין אם זה להר סינג'אר או לנהר המקונג
והיו גם תרגומים שתבעו הבנה תרבותית. "באחד השירים מרואנדה הופיע המשפט 'הבננות הבשילו. הבירה זקוקה למוזג'. המתרגם אמר שהוא לא יכול לתרגם שורה כזו כי הוא לא מבין את המשמעות שלה. ניסינו להעמיק בכוונת המשורר, עד שלמדנו שהבירה המקומית עשויה מבננות".
אתגרי התרגום היו רבים, אך גדולים מהם היו אתגרי איתור הכותבים והתמודדותם עם החשיפה. "בתחילת הדרך פניתי למשוררים לאומיים של מדינות שונות, בהם חתני פרס נובל לספרות או פרס פוליצר. הייתי נבוכה מאוד והרגשתי אסירת תודה לכל מי שבכלל הגיב לי. עם הזמן הבנתי כמה שאותם משוררים מתרגשים להשתתף באסופה הזו, ועד כמה היוזמה הזו נוגעת לליבם. אף אחד לא ביקש כסף, רק עותק עם שיר שלהם כתוב בעברית.
"מייל מרגש במיוחד קיבלנו ממשוררת שהיא ניצולת רצח העם בקמבודיה, וחיה כיום בצפון אמריקה. היא ביקשה: 'אנא שמרי את פרטיי האישיים חסויים. רבים מהרוצחים של מפלגת הקְמֶר־רוּז' הצליחו להגיע יחד איתנו לכאן, ובפרט האישה שסייעה לרצוח את אמי, שחיה לה חיים יפים בטקסס. כמו רבים אחרים שנפגעו תחת שלטון הקמר־רוז', עד היום אנחנו חוששים ליקירינו. אני חוששת לילדיי. אנא נהגי בזהירות כאשר את כותבת את קורות חיי ופרסמי את שירי תחת שם העט פֶּאוֹלַד הוּי, ואני לעד אודה לך. אני בלב תמים מאמינה שהאסופה שאת ושותפייך עורכים תהיה בעלת השפעה גדולה וערך חינוכי אדיר. זה מה שמושך אותי להשתתף בה על אף הסיכון'".
גם מאחורי שירה של המשוררת הצוענית ברוניסלבה וייס עומד מסע ארוך. "חקרנו את הספרות של כל עם שנכלל באסופה, במטרה להתחקות אחרי השירה והמשוררים המרכזיים של אותה תרבות. במאמר על תרבות בני הרומה (הצוענים), פגשתי שיר של ברוניסלבה וייס. הרחבתי את הקריאה עליה, והבנתי שהיא משוררת מאוד חשובה לאסופה הזו בתור אישה ומשוררת יחידה ששרדה בעצמה את השמדת הצוענים במהלך מלחמת העולם השנייה. זמן רב לא הצלחתי לאתר מי מצאצאיה שיאשר לי לתרגם ולפרסם את השיר בעברית.
"לבסוף, דרך מדריך ותיק של מסעות לפולין, הצלחתי ליצור קשר עם נכדתו של מתרגם השירה של וייס מרומאני לפולנית. לאותה נכדה היה קשר עם נכדת המשוררת, והן נתנו לנו את ברכת הדרך. פניתי לפרופ' רפי וייכרט שיתרגם את השיר מפולנית, ושלחתי לו מקבץ שירים בפולנית שקיבלתי מן הנכדה. רציתי שיתרגם את המקור ולא תרגום משני מאנגלית. פרופ' וייכרט עבר על השיר ששלחתי ואמר: 'אלו לא כמה שירים, זו פואמה'. מסתבר שהשיר שקראתי באנגלית לא היה שיר של וייס, אלא טקסט ערוך מכמה וכמה קטעים שלה". דרך תוכנית השאלת ספרים בינלאומית הזמינה ולנטיין שני קובצי שירה מקוריים של וייס מתורגמים לפולנית, ויחד עם וייכרט החליטו על תרגום שיר אחר שלה, שבו המסר הארס־פואטי מהדהד בעברית:
"…צִפֳּרִים יְפֵהפִיּוֹת שֶׁלִּי!/ מִי כָּעֵת יִשְׁמַע שִׁירְכֶן בַּמַּעַר/ כְּשֶׁצּוֹעֲנִים לֹא יִכָּנְסוּ לַיַּעַר?/ מִי יְפַזֵּר לָכֶן פֵּרוּרִים בְּעֵת סוּפָה וָסַעַר?/ צִפֳּרִים שֶׁלִּי קְטַנּוֹת, גְּדוֹלוֹת!/ עוּפוּ לְכָאן כֻּלְּכֶן, כֻּלְּכֶן,/ וְשִׁירוּ לִי אֶת זֶה שִׁירְכֶן./ אַתֶּן – לִי, אֲנִי – לָכֶן אָשִׁיר שִׁירִים,/ כְּדֵי שֶׁתִּשְּׂאוּ אוֹתָם לַאֲחֵרִים….".
כתיבה כמרד
לאורך תשע שנות העבודה על האסופה, ולנטיין ניהלה את הפרויקט בעיקר בעזרת אמונה רבה. מתנדבים בפרויקט באו והלכו, והיא לא השיגה ולו גוף אחד שיתמוך בהוצאת הספר לאור. "כל הזמן הזה רציתי להאמין שאני מסוגלת להביא את היצירה הזו לקו הסיום, ושיש לה ערך לא רק עבורי אלא עבור רבים אחרים. היו נקודות רבות של ייאוש ובדידות שהייתי קרובה לגנוז את הכול. הרגע הזה, כשבסוף הספר ראה אור, היה לי אפילו משונה. היה לי קשה לדמיין אותו, אבל איכשהו, בזכות אנשים יקרים לליבי שליוו אותי וחיזקו אותי, המשכתי להאמין ולפעול כדי שהוא יגיע".
האם את מזהה בשירים אלמנטים קולקטיביים?
"במהלך קריאת אלפי שירים ניסינו לחלק אותם לקטגוריות, שדות ותגיות. מצאנו שירים שמתארים מרד והתעלות רוחנית; בחירה בסולידריות, מאבק ואהבה בזמן רצח העם. בחרנו לשזור כמה מהם, מרציחות עמים שונות, לפרק שקראנו לו 'רוח האדם – שירים על אנושיות ועל מרד', בהתבסס על דבריו של מנהיג מרד גטו ורשה, יצחק (אנטק) צוקרמן: 'זה לא נושא ללימוד בבית ספר צבאי. לא הנשק, לא המבצעים, לא הטקטיקה. אם יש בית ספר לרוח האדם, הרי שם המרד צריך להיות מקצוע ראשי'.
"מצאנו ששירים רבים נוגעים בתחום הזיכרון, וכוללים סוגיות כמו הכחשה, שכחה, הנצחה. שזרנו גם כמה מהם למחזור משותף שסוגר את האסופה, וקראנו לו גַּלעֵד. אלה שירים שמתארים את המולדת. לכל עם היא אחרת כמובן, אבל בכולם הכיסופים נוגעים ללב. בין אם זה להר סינג'אר, משכנם של היזידים בעיראק, או לנהר המקונג, לנופים ולעצים של כל אדמה חרוכה שנותרה מאחור".
תמה שחוזרת בשירים רבים היא על עצם כתיבת השיר כמעשה של חיים, של התנגדות להשמדה. "השירה מקבלת כאן ממד אקטיביסטי של מרד עמוק", אומרת ולנטיין. "היא מתעדת את העם, היא יוצרת את התרבות בזמן שמנסים להשמיד אותה, היא מזמינה את מי שיפגוש בה להכיר ולחמול ולהגדיל את האהבה וקבלת האחר. האופן שבו יצחק קצנלסון פותח את הפואמה שלו ממחיש בעיניי את המשמעות האדירה שיש לשירים ב'קול דמי אחיך'. הם קודם כל מאפשרים לקינות, שנכתבו בלבבות מדממים, להגיע לאוזניים כרויות:
שִׁירָה־נָא! קַח נִבְלְךָ בַּיָּד, חָלוּל וּמְעֻרְטָל וָקַל / בְּאֶצְבָּעוֹת כְּבֵדוֹת הַכֵּה עַל דֹּק כָּל נִים וָנִים/ זוֹ כָּל אֶצְבַּע כְּלֵב דָּווּי… שָׂא שִׁיר אַחֲרוֹן עוֹד עַל/ יְהוּדֵי אַדְמַת אֵירוֹפָּה אַחֲרוֹנִים.
מי יטפל בעץ הקפה
בספר דברים מופיע איסור לפגוע בעצים גם בעת מלחמה: "כִּי תָצוּר אֶל עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ… לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ". העץ, כיציר הטבע, מקבל הגנה גם בזמן עימות. ולנטיין מצביעה על כך שעצים הם מוטיב שחוזר על עצמו בלא מעט מן השירים. לא במקרה ציווה פול פוט, ראש ממשלת קמבודיה בעבר, להשמיד את העצים, שהם סמל של חיים והסיכוי להינצל.
יצחק קצנלסון מבכה את השימוש שנעשה בעצים למטרות השמדה: "הָהּ, עֵץ! אִילָן צָמַחְתָּ עַל פְּנֵי אֶרֶץ, גֵּא וָרָם עָלִיתָ לְאֵין קֵץ!/ וְעַתָּה? קְרוֹנוֹת אַתֶּם, קְרוֹנוֹת מַשָּׂא כַּיּוֹם, מִתְבּוֹנְנִים דּוּמָם". בקמבודיה העצים שימשו לחילול נשים ונערות, כמו שכתב צֶ'ה פִּירסאת': "הָאֵם צוֹרַחַת/ בְּעוֹד הִיא נִגְרֶרֶת בִּשְׂעָרָהּ,/ רֹאשָׁהּ מוּטָח/ כְּנֶגֶד עֵץ קוֹקוֹס". סעדוּ בּאג׳וּ היזידי מוהל עצב בתקווה: "דִּמְעוֹת הָאִמָּהוֹת בְּאוֹגוּסְט/ הִרְווּ אֶת עֲצֵי הַתְּאֵנָה". וקֵיית׳ גָרֶבְּיאן הארמני מצטרף במילותיו: "עֵץ הַשְּׁזִיף עוֹמֵד הֵיכָן שֶׁתָּמִיד עָמַד/ וְדַם אִמְּךָ מֵזִין אֶת שָׁרָשָׁיו".
העץ מהווה בן שיח, עדות וזיכרון, כפי שליילא חָמוֹ היזידית פונה אל הקורא: "וְשַׁאֲלִי אֶת שְׂרִידֵי הָעֵץ/ הַנּוֹתָר לִשְׁמֹר עַל עַצְמוֹתֵיהֶם/ הֵיכָן קוֹצ'וֹ". ואילו חייקאל מנסור מגלה איך להקשיב לסיפור העם הרוהינגי: "וּבְקָרְאָהּ בְּקוֹל מִצַּמְּרוֹת הַדְּקָלִים,/ לָרוּחַ יֵשׁ שִׁעוּר לְלַמֵּד".
בשירים יש מקום לדקלים, לאקליפטוסים, לתאנים ולזיתים. המשוררים מלאי געגועים ודאגה לעציהם שנותרו במולדתם: "אֵין מִי שֶׁיְּטַפֵּל בַּעֲצֵי הַקָּפֶה הָעֲרָבִי", כתב בצער פּיֶיר־דאמייֶן מְווּיֶיקוּרֶה מרואנדה.
"בין הדפים יש עצים נוספים – עצי בננה רועדים, עץ בודד שניצל בשריפה, וצל של עץ שחמל על עולל מת", אומרת ולנטיין. "העץ הוא הזיכרון, התקווה, ההבטחה, החיים. התביעה היהודית להגן על עצים נראית בהקשר הזה רלוונטית מתמיד.
סבתי, רחל רבין
ולנטיין נולדה בבוסטון שבארה"ב. היא עלתה ארצה בגיל שש לקיבוץ מנרה, שאימה עזבה שנים לפני כן. גדלה בקריית־טבעון וכיום היא מתגוררת בתל־אביב. סבתה, רחל רבין־יעקב, היא אחותו הצעירה של יצחק רבין.
"אני זוכרת שליום ההולדת ה־70 של סבתא רחל היא לקחה את כל הנכדים לבית ראש הממשלה. זה היה בשנת 95', כחצי שנה לפני הרצח. סבתא ביקשה שיכינו לנו נקניקיות וצ'יפס, ויצחק חילק לנו מחזיקי מפתחות מוזהבים. על צידם האחד היה כתוב 'ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין', ובצד השני הופיעה מנורת הכנסת. זה היה יום מאוד מרגש, ואני שומרת את מחזיק המפתחות הזה עד היום. אני זוכרת את הבוקר שאחרי הרצח. התעוררתי ואימא שלי לא הייתה בבית. הבנתי שקרתה טרגדיה משפחתית הרבה לפני שהבנתי שקרתה טרגדיה לאומית. שנה אחר כך חגגתי בת־מצווה, רק לאה הגיעה למסיבה וזה היה עצוב".
כמדריכה בנוער העובד והלומד, הפעילות סביב זיכרון רצח רבין וחיזוק הדמוקרטיה הישראלית הייתה בעבורה לא רק אידיאולוגית אלא אישית מאוד. "בשנתיים האחרונות אני כותבת את קורות חייה של סבתא רחל ופוגשת את יצחק מעיניה של האחות הצעירה, האוהבת והמתגעגעת".
ולנטיין הפכה לפעילה בתנועת דרור ישראל, תנועת ההגשמה של הנוער העובד והלומד שהקימו בוגריה ב־2006. נוכח שינויי עומק שעברו על התנועה הקיבוצית, החליטו לשנות את יעדי ההגשמה בתנועה להקמת "קיבוצים עירוניים", ולצד התיישבות וחקלאות לשים דגש נרחב על פעילות חינוכית כמשימה לאומית.
"דרור ישראל" רואה עצמה כתנועה יהודית־ציונית ששורשיה הרוחניים יונקים מן הציונות הסוציאליסטית. "האספה הישראלית" שמתקיימת סביב יום הזיכרון לרצח רבין, למשל, היא מפעל משותף שמבקש ליצור חיבורים בין קצוות שונים בישראל, ושותפים בו תנועות כמו הנוער העובד הלומד, בני עקיבא, בית"ר, הצופים, השומר הצעיר ועוד. "העיסוק שלי בחינוך והמשימות הלאומיות שאני לוקחת על עצמי קשורים בזהות היהודית שלי ובסיבה שבגללה אני כאן", אומרת ולנטיין.
"אני מקווה ש'קול דמי אחיך' יהיה נדבך בכינון עמדה יהודית־ישראלית עכשווית, שחוצה שמאל וימין ומבקשת בעת ובעונה אחת את טובת ישראל ואת טובת האדם באשר הוא אדם", היא מסכמת. "לשמחתי, 'דרור ישראל' והעומד בראשה, פסח האוספטר, חיבקו את הספר וראו בו חשיבות אדירה".
