הספר "אוי, רפי", ספרה הראשון לילדים של העיתונאית והסאטיריקנית רחלי רוטנר, עוסק בפן אחר ולא שגרתי של חיי פעוטות. הוא מלווה את גיבורו, התינוק רפי, בטקסט ובאיורים, בשעה שהוא מפשפש בפח זבל, אוכל תולעים, מתלכלך מקקי של חתולים ומתכסה בנזלת.
אכן, מדובר בזווית אחרת ופחות מצויה להציג בה את חוויית החקר והגילוי הראשונית הזו של העולם; חוויה שהיא מנת חלקו של מי שנחת כאן לא מזמן, ורק מתחיל לגשש את דרכו בין חומרי העולם הזה, על מופעיהם, מרקמיהם, ריחותיהם ותפקידיהם השונים. בפעם הראשונה קראתי את "אוי רפי" לבדי, תחת הרושם המסקרן שהותיר בי דף התקציר לעיתונות שבו נכתב כך:
רָפִי הַתִּינוֹק אוֹהֵב לְהִתְלַכְלֵךְ. הוּא מִסְתּוֹבֵב בַּבַּיִת וּבֶחָצֵר, דּוֹחֵף אֶת הַפַּרְצוּף לְפַח הַזֶּבֶל, מַכְנִיס לַפֶּה תּוֹלָעִים שֶׁמָּצָא בַּגִּנָּה, וּלְאַט לְאַט מִתְכַּסֶּה כֻּלּוֹ בְּמַה שֶּׁבִּשְׁבִיל אַבָּא וְאִמָּא שֶׁלּוֹ זֶה אִיכְס, אֲבָל בִּשְׁבִילוֹ זֶה חֵלֶק מֵהַרְפַּתְקָה גְּדוֹלָה וּמְהַנָּה שֶׁל גִּלּוּי הָעוֹלָם. הַסֵּפֶר הַלֹּא־חִנּוּכִי עָשׂוּי לְהַעֲנִיק לַמִּשְׁפָּחָה כֻּלָּהּ חֲוָיַת קְרִיאָה מַצְחִיקָה, מְעַנֶּגֶת וּמְשַׁחְרֶרֶת.

ואכן, במהלך המפגש הראשון עם הספר תחושת ההפתעה גברה על תחושת אי־הנוחות, וכשכך קרה, צחקתי לא אחת. למשל, הבחירה לבנות את הספר בתבנית אפיפורית קלאסית, כך שבכל פעם שרפי התינוק עובר ממפגע תברואתי אחד למשנהו, המספרת מסכמת את ההתרחשות באותה אנחה אימהית מיואשת, "אוי, רפי" – מעוררת פרץ צחוק גובר ככל שהסיטואציות מסלימות. אבל כשקראתי אותו יחד עם בני בן השש, ליוותה את הקריאה איזו מבוכה שהלכה והעמיקה ככל שאיורי הספר נעשו גרוטסקיים יותר, ורפי התינוק התלכלך עוד ועוד, ותואר באופן מבחיל ומעורר גועל. אי הנוחות שלי גברה כשבשלב מסוים הבן שלי הרים את ראשו מהספר ושאל בדאגה אם אני חושבת שרפי התינוק כבר יודע לקרוא.
מצד אחד, הנטייה העכשווית להפוך את ספרות הילדים לכר פורה ונוח למסרים דידקטיים, פדגוגיים או "ערכיים" היא נטייה בעייתית ביותר. היא הופכת את הספרות לדוגמטית, משעממת ושטוחה, כשכל מה שאנושי ולאו דווקא נוח לעיכול מוחרש בה וזוכה להתעלמות גורפת. מצד שני, אולי כדאי לשאול האם ההתעקשות על כתיבה "לא חינוכית" לילדים פירושה שאפשר ואולי אף רצוי להשתמש בדמותם באופן מעורר דחייה? האם זה רעיון טוב, כחלק מהמחויבות לשבירת מוסכמות, לספר לילדים סיפור שהסבטקסט שלו מלמד אותם שבעיני המבוגרים הם למעשה יצורים גרוטסקיים, עם משיכה עזה אל המלוכלך והמבחיל?
יש מידה של כנות מעוררת כבוד ברצון לדבר דיבור הורי אחר, שאיננו מוקסם באופן אוטומטי מכל ילד באשר הוא. אבל כאשר בכנות הזו אין ולו רגע אחד של רוך, אולי היא אינה מתאימה לקהל היעד הידוע בכינויו "הגיל הרך". במובן זה, "אוי, רפי" הוא אולי ספר טוב וחינני המתאים להורים מתחילים המתקשים להתרגל לחוויית ההורות הראשונית על צדדיה הפחות אסתטיים ופוטוגניים. הוא פחות מהנה עבור קהל הקוראים הקטנים, שעם התקדמות הסיפור מבינים שהוא מושתת על בדיחה, ושהבדיחה היא על חשבונם.