נטורי קרתא: כשתל אביב מתחילה להשתנות

"זהו היום השלישי לנפילת העיר. האש בוערת ללא הפסקה, שורפת את הנוצרים הטפשים…". כך, בסיפור מותה של קונסטנטינופול, היא ביזנטיון, נפתח הספר. בירת הקיסרות הרומית המזרחית נופלת לידי הכובשים העות'מאנים המוסלמים בשנת 1453, ואנחנו פוגשים לראשונה "שומר ערים", הצופה באש המכלה את העיר ובמעשי הזוועה המתרחשים בעיר, "בביזה, באונס, במכירת הילדים לעבדים". ממרום עמדתו כצופה רב ידע וניסיון, שאינו מעורב בנעשה, הוא מלגלג על הנוצרים שאינם מבינים שהקיץ הקץ על בירתם הגאה ועל האימפריה הביזנטית. הצבא הנוצרי, המונה כמה אלפי חיילים מקומיים ואירופים, אינו יכול להגן על העיר מול "רבע מיליון מחיילי הסולטאן". לנוכח הפער הזה שבין הצדדים, מספר שומר הערים, גם "רוח העיר" לא תצליח להגן על קונסטנטינופול מפני העומדים עליה להשמידה. רק הוא, שומר הערים לבדו, ישמע "את העיר הקרויה על שמו של הקיסר זועקת" ויחזה במותה.

סיפור נפילת קונסטנטינופול הוא אחד מסיפורי החורבן של הערים הקדומות המשובצים בספר. כך גם חורבן ירושלים והבית השני בשנת 70 לספירה, נפילת ספרטה, וכיבוש קרתגו על ידי הרומים ב־149 לפני הספירה. וכמו בקונסטנטינופול, גם רוח העיר קרתגו קמה לשווא להגן על עירה: "דמות בודדת על גבו של פיל, קשת ואשפת חיצים תלויה על כתפה… חרב בנדן על ירכה וכידון בידה. אני מחייך. ברור לי שהיא נואשת…". אפילו סיפור נטישתה וחורבנה של העיר ימית מוצא את מקומו בספר. כי סיפורן של הערים אינו רק סיפור של חיים, שגשוג ושיגרה. הוא גם, לעיתים, סיפור של חורבן והיעלמות מידי כוחות רעים שמשתלטים עליהן.

סיפורי העבר משובצים בסיפור ההווה. ובהווה נקרא "שומר הערים" של ישראל, יונתן שמו, להתערב כאשר "תל־אביב־יפו מתחילה להשתנות" וכוח זר, מרושע, הולך ומשתלט ומנסה לשנות את אופייה, להמליך עליה "רוח עיר" אחרת ולקרוע אותה לגזרים. גבעתיים, רמת־גן וערים אחרות סביבה מודאגות לגורלה וחוששות שייפגעו גם הן. וכאשר הסכנה מתגלה כחמורה ומאיימת הרבה יותר משציפו, נדרש שומר הערים להיכנס למערכה נגד הכוח הפולש, ואף לגייס את רוחות הערים האחרות בארץ לעזרת תל־אביב האהובה והמוכרת.

רוח של פרופסורית חרדית

הכיתוב על גב הספר מבהיר את אופיו המיוחד ומזמן לנו היכרות ראשונית עם טיבן של דמויותיו. "שומרי הערים היא יצירת פנטזיה אורבנית… כזו שעוסקת בקשר המורכב והמופלא שלנו עם המקומות שבהם התגבשה ונוצרה התרבות האנושית…". "ערים הן לא רק בטון ומלט, גבולות מוניציפליים וארנונה… לכל עיר יש התגלמות חיה של כל מה שעושה אותה ייחודית: תרבות, אנשים, אווירה, מבנים, עסקים… (אפשר) לחוש באופייה של העיר, להצמיד (לה) תכונות, לחבב אותה או להתייאש ממנה…".

האופי והמאפיינים המיוחדים של כל עיר מתגלמים בתפיסת המחברת ב"רוח העיר", שאותה אפשר להאניש ולדַמות לפי הנסיבות המשתנות: אישה בחליפה מחויטת של דיפלומטית במשרד החוץ או בטי־שירט צבעונית עם הדפסים של מגדל דוד – כשמדובר ברוחה של ירושלים; או במשקפי שמש עצומים והדפסים של גלי ים, יאכטות ומגדלים – אם זוהי הרצליה. "רוח העיר" היא צעירה או זקנה, שערה אסוף ומסודר או פזור ושובב, דיבורה חפוז ועליז או מתון ומיושב. הכול לפי המקום והזמן שהיא מייצגת. מעל ל"רוחות הערים" בהיררכיה ובסמכות מצוי "שומר הערים" – שהוא גיבור הספר והמספר שלו. שומר הערים ממונה על רוחות הערים במדינה כולה. אסור לו לצאת לעולם מגבולותיה מחשש שיזדקקו לו, ועליו להיות זמין תמיד לרוחות הערים של ארצו, לסייע, לייעץ, לפשר או לנזוף לפי הצורך, ולהגן עליהן מפני פולשים מבחוץ. וגם להיות "הגורם המקשר בינן לבין עולם בני האדם".

בעשור החולף פרסמה רותם ברוכין סדרה ארוכה של יצירות בנושא "שומרי ערים": נובלות ונובלטות, סיפורים קצרים וקצרצרים "שנועדו להרחיב את עולם 'שומרי הערים' על ידי חיבור הסיפור הדמיוני 'עם נקודות ציון בהיסטוריה'" (מתוך אתר האינטרנט של הסופרת). לאלה נוספו פרויקט צילום והצגה בימתית. חלק מן העבודות האלה קובצו, כמעט כמות שהן, אל תוך הספר הנוכחי, ונראה שהעורכת, נעה מנהיים, התערבה בעיקר בבחירת הקטעים וסדרם אך לא הרבה בתוכן. ואולי מכאן האופי הלקטני, לעיתים המקוטע והלא המשכי, של פרקי הספר.

טעימה קלה מסגנונו המיוחד של הספר, יחד עם היכרות עם "רוח ירושלים", מזמן הפרק "הפוך, לקחת 1" המתרחש בירושלים, 2017:

רוח העיר ירושלים טסה ליד חלון המכונית שלי כשאני עולה מכיוון סיבוב מוצא. כשאני מאיץ, היא עפה מהר יותר, נוקשת קלות על הזכוכית באצבעות ארוכות כמחטי אורנים… אני לוחץ על הכפתור שיפתח את החלון. אבל היא מטלטלת את ראשה, ושיער סבוך מסתיר לרגע את פניה… אבל אז היא צונחת שקופה למחצה דרך תקרת הרכב וממצקת את עצמה מחדש בישיבה לידי… אני סוקר את המראה שלה. חצאית עם קו הרקיע של העיר, ארוכה מדי בשביל חילונית, צבעונית מדי בשביל דתייה. טי-שירט מהשוק עם הדפסים תיירותיים… תיק צד של אגודת הסטודנטים של האוניברסיטה העברית… הקשר בינינו קרוב. כשאני עצוב, היא צונחת במכונית שלי כסטודנטית מבצלאל ומציירת ציורים מצחיקים על שמשת החלון. כשאני מגיע להתייעץ, היא מגיעה כזקנה חכמה … כשאני רוצה ללמוד היא באה אלי כפרופסורית להיסטוריה או כאשה חרדית – או לפעמים כפרופסורית חרדית…

הקטע הזה מדגים היטב את מאפייני הספר כיצירה ספרותית. יש בו תערובת עשירה של דמיון פרוע, כמצופה מפנטזיה אורבנית, חוש הומור, והרבה תשומת לב לפרטים קטנים. תשומת הלב והירידה לפרטים הרבים מספור שמרכיבים את הפנטזיה והופכים אותה למוחשית וכאילו מציאותית, מאפיינות את הכתיבה של ברוכין. היא משקיעה עבודה רבה בבניית העולם הדמיוני שלה באופן מפורט, ויזואלי ודמוי מציאות. בזה טמון הרושם העז והיופי של הכתיבה, וגם החולשה שלה. כי גודש הפרטים והמלל מרובים לעיתים ועמוסים מדי – ואחראים, לפחות חלקית, לנפח החריג של הספר.

גירוש מגן העדן

לאורך חלק ניכר של הסיפור מנסה "שומר הערים" להימלט מגבולות ישראל ולצאת לחופשה בחו"ל. כשהוא מצליח בכך, בשליש האחרון של הספר, העלילה מתפצלת לשניים: מסלול אחד עוסק בחופשת התיירות הארוכה שלו באירלנד. המסלול השני עוסק בחורבן ימית ובהצלתה של תל־אביב־יפו. המסלול השני מצטרף לסיפורי החורבן שפגשנו קודם, אבל יש בו גם תפנית באופי הספר, כאשר מעורבים בו שני מוטיבים כבדים מבחינה רגשית ורעיונית: געגועיו של יונתן לאמו, שאובדנה קשור לחורבן ימית; וגילוי הכוח הקדמון, הבראשיתי ורב העוצמה שאשם הן בחורבן ימית והן בקריעתה של יפו מתל־אביב.

 

הכוח הזה עצום כל כך, עד ששומר הערים ורוחות הערים החזקות ביותר כמעט אינם יכולים לו. כשהוא נחשף במאבק על ימית מתברר שזהו קין, הרוצח הקדמון, הנודד והמגורש הנצחי, שאות קלון טבוע במצחו. ההתוודעות של יונתן לגורל אמו והמאבק עם קין בפרקים האחרונים בספר, כוללים דיון בעונש הגירוש שהושת על קין, ובשאלה האם גירוש נצחי גרוע ממוות או טוב ממנו. הפרקים האלה שונים מאוד מרוחו הכללית של הספר, והופכים אותו ממשעשע לכבד ומהורהר.

נראה שהסיפור והדיון מבקשים להקביל בין הגירוש מגן העדן שהייתה ימית ובין הגירוש של קין. בסיפורים הקודמים של הריסת ערים, ובהן ספרטה, קרתגו וירושלים בימי הבית השני, קדמו לדמותו של קין כמה שומרי ערים קטלניים, עוצמתיים ומרושעים אחרים, שבניגוד לשומרי הערים המגוננים, דווקא סייעו לחורבן: שֵיימוּס, השומר ההרסני באירלנד, קשור ל"צרות" המפורסמות של האי – הרעב הגדול בגלל השמדת תפוחי האדמה, חלוקת האי ועוד; ומאגו, השומר ההרסני של ספרטה, המנסה כעת להרוס את תל־אביב־יפו.

המעבר התכוף בין מקומות ובעיקר בין זמנים, והעלילה הנעה בין אירועים היסטוריים להווה, שגם בו יש קפיצות בין השנים ובין מקומות – הפריעו לי. הקיטוע הזה מנתק את רצף הסיפור והקריאה, משום שאין קשר גלוי בין הקטעים, והסיפור מדלג ממקום למקום ומזמן לזמן ללא הנמקה או הקשר. גם שמות הפרקים הכבידו משום שרובם נדמים חסרי משמעות להבנת הפרקים עצמם ("מיץ רימונים סחוט", "הפוך, לקחת") וכאילו מייצרים מבנה נפרד בפני עצמו הלקוח מעולם מזנוני הרחוב והטייק אוויי.

הספר מחיה ערים, מקומות וזמנים, ויש בו רמזים לגינוי אקטים אלימים כמיליטריזם (ספרטה), שנאה ומלחמות אחים (ירושלים), גירוש וחורבן. לסופרת יש מודעות היסטורית חזקה וההשראה של חלק מסיפוריה לקוחה מאירועים היסטוריים, מחורבן ערים עתיקות ועד מותו של גלילאו, מות ז'אן דארק ומלחמת המפרץ, או החוק האמריקני המכונה "אל תשאל אל תספר", האוסר על הצבא לשאול חיילים על נטייתם המינית אם הם מסתירים אותה. כל אלה יוצרים עניין רב, אך גם מחפים לעיתים על חילוץ משמעויות־על, מסרים שאולי חבויים בין דפי הספר ועדיין מצפים לחישופם.