לפני כשלוש שנים פרסם הסופר האמריקני ג'ונתן פראנזן מאמר ובו כתב בין השאר כי הגיע הזמן להפסיק להעמיד פנים: הרס כדור הארץ בידי בני אדם הוא עובדה מוגמרת ובלתי נמנעת, ופעילי איכות הסביבה הוזים אם הם חושבים שהם יכולים לעצור את זה. כצפוי, צונאמי של ביקורות שטף אותו מכל עבר. חלקן מהותיות, רובן ילדותיות ומשתלחות. אחת מהן, של עורך בעיתון "קליימט סנטרל" בשם ג'ון אפטון, הייתה: "הקלישאה הזו תמיד נכתבת על ידי גברים לבנים שנמצאים במקום נוח בעולם".
איכשהו, ולא במפתיע, סוגיה שאמורה להיות רלוונטית לכולם, הופכת באמריקה (ולא רק בה) לעניין פוליטי, מגדרי ומעמדי. זוהי אחת הבעיות הגדולות של משבר האקלים ושל "עידן התאוצה הגדולה" שבו אנו נמצאים – עידן שבו לפי רוב החוקרים, התהום אורבת לנו מעבר לפינה, אם כי היא עדיין הפיכה. האקלים הפך לסוגיה של השמאל הניאו־ליברלי, הן בארה"ב והן באירופה. יש לכך לא מעט סיבות סוציו־פוליטיות ותרבותיות, אבל באופן מעשי מדובר באחת התופעות האוויליות ביותר, שהגיעה לשיא עם אמירתו של דונלד טראמפ שאין בכלל דבר כזה התחממות גלובלית.
כך יוצא שאם אתה אקטיבי מבחינה סביבתית ואם אכפת לך מאנרגיה נקייה, ממִחזור וממינים שלמים של בעלי חיים, אתה כנראה שייך לקבוצה מסוימת. ובפוליטיקה, כמו בכדורגל, ברגע שאתה בקבוצה אחת – אתה אקסיומטית אויב של כל שאר הקבוצות. כבר לא אכפת לך מה הן אומרות; האוזניות שנטמעו באוזניך שומעות רק מנגינה אחת. אתה רואה את השונה ולא את הדומה, ובמקרים רבים אתה גם הופך אלים, תלוי בכמות ובאיכות שטיפת המוח שאתה מקבל.
דיוויד אטנבורו בן ה־95, יוצא כבר שבעים שנה למסעות מצולמים ברחבי העולם, מצלם זנים נדירים של בעלי חיים ותוואי נוף בלתי נתפסים, ותמיד במין התלהבות ילדית, אותה התלהבות שהחלה אצלו בתור ילד בעיר לסטר, כשרכב על אופניו בחיפוש אחר מאובנים. הספר שרואה אור עתה בעברית, "על פני האדמה", הוא מעין תמהיל מעט שטחי של סיכום מפעל חייו (אי אפשר לסכם מפעל חיים שכזה בכמה עשרות עמודים), יחד עם מעט זיכרונות אישיים שלו שהפכו עם הזמן לזיכרונות קולקטיביים, כמו מלחמות עולם או נחיתת אפולו 8 ובעיקר הצילומים שהיא הביאה ( מה שגורם לשאול: עבור מי הספר מיועד? אולי עבור ילדים? מה הצורך באיורים המיותרים הללו?). אך בעיקר הכול מתכנס לקריאת האזהרה שלו, לנבואת הזעם שכבר שמענו ועוד נשמע: אם לא ניקח את עצמנו בידיים, ויפה מעלה צלזיוס אחת קודם, אנחנו פשוט נקרוס.
"הפעילות האנושית מוליכה את כדור הארץ כיום במסלול בטוח לקריסה… אנחנו מזהמים אותו בדשנים רבים מדי, וכך מפריעים למחזורי החנקן והזרחן; אנחנו ממירים בתי גידול קרקעיים טבעיים בקרקע חקלאית בקצב גבוה מדי; אנחנו מחממים את הכדור יותר מדי מהר, מוסיפים פחמן לאטמוספרה… פוגעים במגוון הביולוגי בשיעור שגבוה פי מאה מהממוצע" (עמ' 98). ואם לא ידעתם, אנחנו כבר בחצי הדרך לשם. המדענים קבעו תשע קואורדינטות בדרך לקטסטרופה מהסוג הזה. חמש מתוכן כבר התקיימו.
התנחלות בחלל
אטנבורו אינו מחדש דבר כמובן, אבל מבחינתו המסר הוא אקוטי ולכן חשוב להשמיע אותו כמה שיותר ובכל דרך אפשרית. לא מעט שנים האו"ם מפרסם מחקרים שנראים כמו סדרת סרטי אסונות הוליוודיים. מדענים קוראים לצמצום הצריכה והעדפת מוצרי יד שנייה, לחיסכון בחשמל שאינו סולארי, לחיסכון בנסיעה ברכבים פרטיים הצורכים בנזין וסולר, וכן להפרדת פסולת במקור לצורך מחזור. בשנים האחרונות אפשר לראות כיצד חלק מהמגמות קורמות עור וגידים בתרבות הצריכה, כמו ביחס לכלים חד־פעמיים. מדובר כמובן בטיפה בים, שלא פעם הופכת לחסרת תכלית נוכח אינטרסים כלכליים, רגולציות קפקאיות וה"רזון ד'אטרה" המקיאוויליסטי של לא מעט פוליטיקאים – עשה כמה שפחות, תטעה כמה שפחות, תשלוט כמה שיותר.

קשה שלא לאהוב ולחמול על אטנבורו. הרי הוא צודק, אין בכך ספק. והוא אינו מתלהם לרגע. כמו בסרטיו, הוא שומר על אותו איפוק בריטי קלאסי, רהיטות ופשטות, והוא גם מציע פתרונות שידועים לכולם. אך אי אפשר שלא לתהות על כמה אפיונים של תמימות שהוא מפגין.
מסוף המאה ה־19 אוכלוסיית העולם חווה גידול בלתי נתפס. כיום מספרה מוערך בכ־8 מיליארד בני אדם, ומדי שנה נוספים לה בערך 83 מיליון. קל לומר שחייבים להפחית אותה באופן משמעותי. סין הצליחה לעשות זאת במשך תקופה מסוימת, אבל את המגמה הזו אי אפשר יהיה לעצור. לא חייבים להיות ציניים כדי להבין שבסוגיה זו העולם, סביר להניח, ימשיך ויכפיל את אוכלוסייתו, ולשם כך יחריב שטחי טבע, יכחיד מינים ויבנה ערים פונקציונליות להחריד – שילוב של פארקים תעשייתיים וכיעור תפאורתי בסגנון הסרט "בלייד ראנר".
הפתרון ארוך הטווח לכך, ככל הנראה, יהיה להתיישב מחוץ לכדור הארץ. המדענים גילו בעשורים האחרונים שיש לא מעט כוכבי לכת מותאמים לחיים, שרק מחכים לבני האדם שיפצחו את חידת הנסיעה למרחקים אדירים ויבואו להרוס. אולי שם נמצאת גאולתנו.
כך או כך, אטנבורו הוא נביא זעם צודק, אבל למרבה הצער לא ממש אפקטיבי. כידוען הוא בעיקר נחלתם של חובבי טבע ושומרי איכות סביבה. ספרו, נעים ככל שיהיה, לא יטלטל אף אחד ולא יעורר מחשבות חדשות. ואכן מדובר בספר נעים בסך הכול. הוא אומנם לא עמוק, ומסריו ידועים לעייפה, אך מכאן ומכאן ישנם רגעים מעוררי חיוך, כמו בעת מסעו לגינאה: "ואז, בוקר אחד, התעוררתי מתחת לברזנט שלי וראיתי קבוצה של אנשים קטנים, עומדים במרחק כמה מטרים ממני. גובהם לא עלה על מטר וחצי לערך. הם היו עירומים, להוציא חגורה רחבה עשויה קליפת עץ… לאחדים היו תקועות שיניים, שמאוחר יותר התברר לי שהיו שיני עטלפים" (עמ' 40). או סתם רגע שבו אימא גורילה מלטפת את ראשו.
קצת אופטימיות
אולי לא נעים להודות בכך, אבל משבר כדור הארץ צריך פרזנטורים מסוג אחר, לא דיוויד אטנבורו ולא גרטה תונברג. בעידן של תרבות מתלהמת, מהירה ושטחית, צריך מישהו שיפחיד אותנו, שיזעזע אותנו, כפי שגארי יורופסקי עשה בהרצאתו המפורסמת על הטבעונות. הטרמינולוגיה הנוכחית לא עובדת היטב, למעט מקרים יוצאי דופן. יש ויהיו ועידות אזוריות, עולמיות לכאורה, שכוונתן העקרונית תהיה תמיד טובה, אבל מכיוון שמדובר בסוגיה גלובלית, ברגע שחוליה אחת מנתקת עצמה מהשרשרת – נניח ולדימיר פוטין או איראן – הרי שהיא תשפיע על כל השרשרת. אנחנו חיים אומנם ב"עולם גלובלי", אבל אין בו שום אחריות גלובלית.
המלחמה הנוכחית באוקראינה היא המחשה מצוינת לכך. אם נאט"ו או כל גורם אחר לא מסוגלים לעצור את פוטין בעודו הופך את אוקראינה לעיי חרבות וטובח בחפים מפשע בלי למצמץ (ואגב, אירוני שבפתיח הספר אטנבורו מתאר את ביקורו בפריפיאט שבאוקראינה, שהפכה לעיר רפאים בעקבות אסון צ'רנוביל) – מי יוכל לעצור מזהמים סדרתיים? מי יוכל לאכוף אנרגיה נקייה על בשאר אסד, למשל, חובב ידוע של נשק כימי?
ובכל זאת, קצת אופטימיות: המקום שאליו הגענו, לפי אטנבורו, הוא אכן בר תיקון. עוד לא אבדה תקוותנו. ואם בסופו של דבר הענישה הכלכלית תכניע את פוטין, אולי בכל זאת העולם יבין שלכוח יש פנים ואפשרויות רבות. ואולי גם ילמד באותה מידה שלכוח גם יש גבולות.